עידן האינטרנט מתאפיין בנגישות לאין-סוף מידע. ואולם אדם המעוניין להשתנות לא די לו שיוסיף ידע, דרוש לו שינוי תודעתי. המודעות היא הדרך שבה האדם מתבונן במציאות וחווה אותה. שינוי תודעתי בא מתוך שינוי היסודות המכוננים שדרכם האדם תופס את המציאות. ידע הוא אכן אחד האמצעים שאפשר לעצב דרכם את היסודות האלה, אולם לצורך כך נדרשת הפנמה עמוקה שלו. הפנמה זו היא משמעותה המקורית של המילה ‘ידע’, שפירושה לא רק קליטה של אינפורמציה אלא גם החיבור העמוק של האדם אליה. ספר התניא מדייק בבחירת התורה במילה ‘ידע’ בתיאור יחסי אישות: ‘והדעת הוא מלשון וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה’ (בראשית ד, א), והוא לשון התקשרות והתחברות, שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאוד’ (תניא פרק ג’). רעיון זה נשקף גם בזיקה בין המילים ‘ידע’ ו’מודעות’. הקשר בין המילים אינו מובן מאליו. באנגלית, לדוגמה, אין קשר בין שתי המילים; ידע הוא information או knowledge, ואילו מודעות היא consciousness.

דווקא זרימה הבלתי פוסקת של מידע מקשה על היכולת להתרכז בדברים החשובים באמת,  ולרוב, במקום שהידע יביא לידי מודעות עמוקה, הוא מותיר את האדם  עם עודף של מידע. אפשר להקביל זאת למציאות של יחסי האנוש בכפר הגלובלי – למרות כל הכלים והאמצעים  המסייעים לשמור על קשר עם אנשים רבים כל כך, רוב בני האדם חיים בניכור זה מזה.

ידיעת הלב

פרשת עקב היא הפרשה הרביעית והאחרונה שנזכרת בה מצוות תפילין, מצווה שמהותה היא החיבור בין ידע למודעות. בארבע הפרשיות הנמצאות בתוכן יש היסודות המכוננים של היהדות: האמונה באל אחד, אהבתו, המחויבות למצוותיו וזיכרון יציאת מצרים. אך לא די להכיר ביסודות הללו, יש להפנים אותם. וכלשון הפסוק: ‘וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה’ הוּא הָאֱלֹהִים ַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד’ (דברים ד, לט). ישנו סיפור על בחור שנעדר שנים מביתו והלך ללמוד תורה אצל רב חסידי ידוע. כשחזר לביתו שאל אותו אביו מה הוא למד, והוא השיבו שלמד שה’ הוא האלוהים. האב התאכזב, ‘הרי הכול יודעים שה’ הוא האלוהים, לשם כך נצרכו כל השנים הללו?!’, השיב לו הבן: ‘הכול אומרים זאת, אך אני יודע זאת’.

מטרת התפילין היא אפוא להעביר את המידע למודעות, כלומר להעביר את הידיעה אל תוך הלב ואל תוך הנפש: ‘וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם’ (דברים יא, יח). ברוח זו יש להבין את הפסוקים הנאמרים בעת שכורכים את רצועות התפילין סביב היד (הושע ב, כא-כב): ‘וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי ְּצֶדֶק…וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה”. יש ידיעה הנובעת מקשר עמוק המשול לאירוסין, ואת הקשר העמוק הזה לאלוהים תפילין של גוף מבטאות.

לעשות ולהיות

לתפילין שני בתים, של יד ושל ראש, ובכל בית כתובות כל ארבע הפרשיות של תפילין. אפשר שהכפילות היא כנגד שתי תנועות בסיסיות של החיים, שדיברנו בהם רבות: ‘לעשות’ ו’להיות’.

היד מבטאת את העשייה. מהצמידות בפסוק בין המשפטים  ‘וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם’ ל’וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם’ מסיק התלמוד (בבלי, מנחות לז ע”ב) שתפילין של יד צריכות להיות מכוונות כנגד הלב, ומכאן נגזר מיקומם. משמעות הדבר היא שהעשייה של האדם חייבת להיגזר מהלב.

הראש מבטא את המודעות, ה’להיות’. כשם שהתלמוד מוצא בפסוק תקבולת בין היד ללב, כך נוכל אנחנו להוסיף שתפילין של ראש הן כנגד הנפש (‘וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה…וְעַל נַפְשְׁכֶם… וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם’).  

ביחס לתפילין של יד התורה נוקטת לשון פעולה, ‘וקשרתם’, ואילו ביחס לתפילין של ראש התורה נוקטת לשון הוויה, ‘והיו’.  

תפילין של יד מכוונות את האדם להתמודד עם השאלה המעשית, ‘מה אני עושה’, ואילו תפילין של ראש מכוונות אותו להתמודד עם השאלה הקיומית, ‘מי אני’. ברצוני להעמיק בשאלה השנייה, מה התפילין מלמדות אותנו על מהות האדם?

אורייתא, ישראל וקודשא בריך הוא – חד הם

‘ג’ דרגין אינון מתקשרן דא בדא קודשא בריך הוא אורייתא וישראל’ ( תרגום: ג’ מדרגות הן הנקשרות זו בזו: הקב”ה, התורה וישראל. זוהר אחרי מות ג, עג ע”א). הרמח”ל מחדד את טיבו של הקשר העמוק הזה (פירושו לאדרא רבה): ‘אורייתא, ישראל וקודשא בריך הוא חד הם’. כפי שנראה, המשמעות של התפלין היא להצביע על הזיקה האונתולוגית שבין האדם לקב”ה ולתורה.

התפילין של הקב”ה

על פי התלמוד אף הקב”ה מניח תפילין (בבלי, ברכות ו ע”א). בתפילין של ישראל  כתוב ‘שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה’  אֱלֹהֵינוּ ה’ אֶחָד’ (דברים ו, ד), ואילו בתפילין של הקב”ה כתוב ‘וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ’ (שמואל ב ז, כג). באגדה זו יש ביטוי לדברי הזוהר שהזכרנו, שישראל והקב”ה קשורים לזה לזה. על ידי שישראל מניחים תפילין הם נקשרים לקב”ה, ועל ידי שהקב”ה מניח תפילין הוא נקשר לישראל. יתר על כן, נראה שהתפילין אינן מבטאות רק קשר לאלוהים אלא הן ביטוי להתגלות ה’ בנו. על הפסוק ‘וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה’ נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ’ (דברים כח, י) דורש התלמוד: ‘רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפילין שבראש’ (בבלי, מנחות לה ע”ב). משמעות הדבר היא שהמניח תפילין מידמה במראהו לקב”ה, שגם הוא מניח תפילין, ובכך רואים את שם ה’ הנקרא עליו. בהמשך התלמוד דורש גם את הפסוק:

‘וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ’ (שמות לג, כג), ‘אמר רב חנא בר ביזנא אמר ר”ש חסידא: מלמד שהראה לו הקב”ה למשה קשר של תפילין’ (בבלי, מנחות לה ע”ב) רש”י על אתר מקשר בין הדרשות: ‘והקב”ה מניח תפילין כדאמר לעיל דמשום תפילין של ראש יראו העובדי כוכבים כדכתיב “ויראו ממך”‘.

התפילין נתפסות חלק מהקב”ה, מתוך שיש בראייתן מעין ראיית כבודו. משום כך כל עמי הארץ יראים מפני ישראל, מפני שהאדם המניח תפילין מידמה לקב”ה המניח תפילין. מכאן ששם ה’ הנקרא על האדם בתפילין הוא לא רק משום שבאותיות שבבתים וברצועות מופיע השם ש-ד-י,  אלא משום שתפילין הם חלק מלבושו של הקב”ה.

תפילין ותורה

בהקשר אחר, התלמוד משווה בין תפילין לבין ספר תורה ומקיש הלכות ספר תורה מהלכות תפילין (בבלי, מכות יא ע”א). ביסוד הדרשה עומדת תפיסה שתפילין הן ספר תורה בזעיר אנפין – גם הן כמו התורה כתובות בדיו על גבי קלף, וגם בהן כתובות פרשיות מרכזיות מהתורה. אם כן, משמעות הנחת התפילין היא שהאדם קושר לגופו את התורה. זה עוד ביטוי לדברי הזוהר שישראל והתורה קשורים לזה לזה. חידוד רעיון זה עולה מהמכילתא: ‘המניח תפילין כאלו קורא בתורה, וכל הקורא בתורה פטור מן התפילין’ (מכילתא דרבי ישמעאל,  בא, מס’ דפסחא, פרשה יז). במבט ראשון נראה שהיכולת של מצוות תפילין וקריאה בתורה להוציא זו את זו תמוהה. הרי לכאורה עניין קריאה בתורה הוא לימוד והבנה, ומכאן שהאדם מקיים אותה בשכלו. במצוות תפילין, לעומת זאת, אין יסוד של לימוד. נראה שההסבר לכך הוא שלימוד תורה, כמו תפילין, נועד ליצור חיבור לתורה. במצוות תפילין החיבור אינו נעשה דרך השכל אלא דרך הגוף. כאשר האדם מניח על גופו את התפילין המייצגות ספר תורה, הוא נעשה מחובר לתורה באופן מוחשי ובלתי אמצעי.

המוטיבים של תפילין המסמלות את התורה ותפילין המסמלות את שם ה’ אינם סותרים בהכרח. התפיסה המיסטית רואה בתורה שמות של הקב”ה: ‘יש בידינו קבלה של אמת כי כל התורה כולה שמותיו של הקב”ה’ (רמב”ן בהקדמה לבראשית). אמנם התפיסה הזאת פותחה מאוד בספרי הקבלה, אך מקורה בתלמוד, בברכות כא ע”א: ‘מנין לברכת התורה לפניה מן התורה – שנאמר: “כי שם ה’ אקרא הבו גדל לאלהינו” (דברים לב,ג)’.ללמוד תורה פירושו לקרוא בשם ה’.  

תפילין ואדם

כאשר התפילין מונחות על האדם הן מקיפות ברצועותיהן את כל פלג הגוף העליון. מגדרי מצוות תפילין שיהיו התפילין עשויות מעור – רצועותיהן, בתיהן ופרשיותיהן. הדבר מאפשר לראות את התפילין כהרחבה של גוף האדם, כמין חלק מעורו. בימי חז”ל היו מניחים את התפילין כל היום, כלומר הן היו חלק מהאדם. הזוהר כותב שכאשר אדם מעוטר בתפילין הוא שלם, ורק אז הוא נקרא ‘אחד’ (זוהר קדושים ג,פא ע”א). הקשר הבלתי אמצעי בין התפילין לגוף האדם מעיד שהיסודות שהתפילין מייצגות אינם חיצוניים לאדם אלא חלק בלתי נפרד ממנו. התפילין, כשם ה’, אינן אלא גילוי של המהות הפנימית של כל אדם שנברא בצלם אלוהים. התפילין משולות לספר תורה, ואחד הביטויים של קדושת האדם הוא שכל אדם הוא ספר תורה, תפיסה שמהווה מקור להלכה ש’העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע, הא למה זה דומה לספר תורה שנשרפה’.(בבלי, שבת קה ע”ב). למעשה, התפילין לא נועדו לשנות את מהותנו אלא להעלות את המודעות שלנו למהותנו האמתית.

תפילין שבראש

מסופר על רב שמשטרת הצאר נדרשה לעצרו. כאשר נכנסו השוטרים לביתו ראוהו מעוטר בתפילין, נרתעו ממנו והניחו לו לשלום. הרב הסביר הצלתו על בסיס האגדה: ‘וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה’ נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ’ (דברים כח,י) רבי אליעזר הגדול אומר: ‘אלו תפילין שבראש’.

ראש השודדים של אותה עיירה שמע על הסיפור והחליט אף הוא להסתובב בתפילין כדי שגם בו לא תרצה המשטרה לגעת לרעה. אולם הדבר לא הועיל לו, והוא נתפס במהרה. הרב הסביר לו את  טעותו: באגדה לא כתוב ‘תפילין שעל הראש’ אלא ‘תפילין שבראש’. עיקר התפילין אלו התפילין שבתוכך ולא שמחוץ לך.