איסור חמץ – בכל השנה

אחד הדברים הקשים בהבנתו של איסור החמץ, הוא העובדה שרק שבוע אחד בשנה אסור לאכלו. כל דרשה או רעיון על מהותו השלילית של החמץ, יצטרכו להסביר מדוע בכל השנה אין בעיה לאכלו?

והנה, מצינו אכן מקום בו איסור החמץ הוא בכל השנה – “כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה’ לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה’” (ויקרא פרק ב פסוק יא).

המפרשים נתקשו בטעם איסור הקטרת חמץ. הרמב”ן, שבדרך כלל חולק על טעמי הקרבנות של הרמב”ם, מאמץ בהקשר זה את שיטתו:

וטעם השאור והדבש, יתכן שהוא כדברי הרב במורה הנבוכים (ג מו), אמר שמצא בספריהם שהמנהג היה לעובדי ע”ז להקריב כל מנחתם חמץ, ולערב הדבש בכל קרבניהם, ולכן אסרם לגבוה. וכזה אמרו רבותינו (ספרי שופטים קמו) במצבה שהיתה נבחרת בימי האבות ואחר כך שנאה השם מפני שעשאוה חוק לע”ז, כמו שאמר אשר שנא ה’ אלהיך (דברים טז כב):

כלומר, אין רע עצמותי בהקטרת החמץ, אלא שזה היה מנהגם על עובדי עבודה זרה, ועל כן אסרו הקב”ה. אולם, באופן מפתיע לכלל האוסר להקטיר חמץ ישנם יוצאים מן הכלל: שתי הלחם המובאים בשבועות – שכל עניינן הוא החמץ מן התבואה החדשה, וכן קרבן תודה.

קרבן תורה – קרבן חמץ

אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן: עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו:

קרבן התודה הוא נדר של אדם המודה על ברכה או הצלה גדולה שחווה, “כגון יורדי הים והולכי מדבריות… וחולה שנתרפא… שכתוב בהן ‘יודו לה’ חסדו ונפלאותיו לבני אדם'” (רש”י). באופן מפתיע, בניגוד לכל הקרבנות, קרבן התודה מגיע דווקא על חלות לחם חמץ. מדוע מופיע החמץ דווקא בקרבן תודה?

שאלה זו מובילה להתבוננות על מהותו של החמץ. החימוץ הוא תהליך טבעי, תסיסה של הדגן בשהייתו עם המים. תהליך זה הוא היוצר לחם תפוח. נראה שרק לחם זה הוא המוביל לתחושת השובע והמלאות שכה דרושה לאדם –

מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים לחם סועד. מן התורה, דכתיב ואקחה פת לחם וסעדו לבכם. מן הנביאים, דכתיב סעד לבך פת לחם (שופטים יט ה). מן הכתובים, דכתיב ולחם לבב אנוש יסעד (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרק יח)

תהליך החימוץ קשור גם לשאור, המחמיץ את העיסה ומביא ליצירת הלחם. השאור הוא המועט המחזיק את המרובה, גרעין תוסס המכניס חיים בעיסה כולה. בעיני חז”ל, השאור בהקשר זה יכול להיתפס כיצר הרע –

“רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות; יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם, ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם”

“אני הוא שנתתי שאור רע בעיסה, כי יצר לב האדם רע מנעוריו”,

אך גם כגרעין הטוב, הנבדל מן המציאות ומחיה אותה:

“כיון שנולד אברהם לתרח מסרו תרח לחיקו של נחור, והיה מלמדו מעשה הבעלים ולא היה יכול מפני שהיה מובדל לשמו של הקב”ה כשאור מן העיסה”.

ביתר דיוק, ניתן לומר שהשאור והחמץ הם תסיסת החיים, השמרים המוכנסים בעיסה, בנפשו ובגופו של האדם, ויוצרים שם שובע. הם פסגת היצירה, ההופכת את גרעין החיטה לכדי פת שלמה, עליה ראוי לברך ‘המוציא לחם מן הארץ’. במקדש, אין בדרך כלל מקום לתסיסה זו. יש בה ריחוק מהקודש, אפשרות של חטא, יצירה אנושית המפתחת את גרעין הבריאה האלוקי, וממילא מאפשרת לשאור ולרע להתערב בו. דווקא קרבן התודה, שמביא אותו אדם כהודאה על מצב קשה בו היה וניצל, על הרווחה שהוא שרוי בה עתה, מגיע “על חלות לחם חמץ”, לחם של שובע אנושי.

קרבן תודה בערב הפסח

מתוך כך יובן אולי הקשר התמוה לכאורה בין קרבן התודה ובין חג הפסח:

ועוד אמר רבי יהודה שתי חלות של תודה פסולות ומונחות על גג האיצטבא, כל זמן שמונחות כל העם אוכלים; ניטלה אחת תולין לא אוכלין ולא שורפין; ניטלו שתיהן התחילו כל העם שורפין.

מדוע דווקא חלות התודה משמשות כסימן להפסקת אכילת חמץ? נראה שאכילת המצה מחזקת את יסוד הקשר והתלות של האדם בבריאה האלוקית. בדרך כלל, המצה היא לחם עוני, לחמם של אלו שדלותם לא מאפשרת להם את ההרחבה והנחת הדרושים ליצירת תסיסת החיים ותחושת השובע. אך בעומקה, המצה היא האכילה הקרובה ביותר לבריאה וממילא הקרובה ביותר אל הקודש. בבחינת “קרוב ה’ לנשברי לב”, ו”כי לא בזה ולא שקץ ענות עני”. לחם העוני קרוב אל ה’ יתברך, שומע שוועת אביונים. פעם בשנה אנו חוזרים אל הלחם שהוכן בחיפזון, בשעה של ברית המתעלה מעל הטבע, של תלות מוחלטת המבטאת עומק מדהים של קשר עם הקב”ה.

אך רגע לפני השיבה אל המצה, “מחיקת” היצירה האנושית לקראת התבטלותה בתוך הבריאה האלוקית, נהגו ישראל להקריב קרבן תודה (פסחים יג עמוד א, ופירוש רע”ב על המשנה). התודה הבאה עם החמץ, היא חוויית שיא של הצלחה והצלה, של שובע ונחת אליהם מגיע האדם. אט אט, לקראת חצות היום של יד בניסן, ניטלות חלות התודה מהאיצטבא שבהר הבית, ומסמנות לכל העם – אין כאן מקום יותר לחמץ.

המעבר מן הימים שקודם הפסח, פריחת האביב ותסיסת האדמה, אל הפסח עצמו, אל חווית הברית והתלות בקב”ה, הוא המעבר מקרבן התודה והשמחה של האדם בשפע שחננו ה’, שנתן לו כח לעשות חיל, אל ההיזכרות בתלות המוחלטת בקדוש ברוך, וביסוד הקדוש שבבריאה, ללא שאור וללא תסיסה אנושית.

ואין לך חביב מכל הקרבנות יותר מן התודה