שאלה: מה ראוי להיות מנהג הנשים ב”קידוש לבנה” (או “ברכת לבנה”)?

תשובה:

יסוד הדין 

בגמרא בסנהדרין (מב,א) אומר רב אשי כי הנשים נהגו לברך “ברוך מחדש חדשים”, ואילו הגברים בירכו את הנוסח המלא של ברכת הלבנה המוכר לנו “אשר במאמרו… ברוך אתה ה’ מחדש חודשים”. המאירי (על אתר) פסק את דברי הגמרא להלכה אלא שלפי דבריו הנוסח “בא”י אמ”ה מחדש חדשים” הוא הברכה שמברכים “נשים ועמי הארץ שאין יודעים לברך”. כלומר, אין הבדל עקרוני בין נוסח הגברים לנשים והסיבה לנוסח המקוצר של הנשים ועמי הארץ (שכמובן גם גברים בכללם) הוא בגלל אי ידיעת הברכה. במציאות של סידורים מודפסים ונפוצים בוודאי שכל אחד נחשב כמי שיודע לברך.

מצוות עשה שהזמן גרמא?
יש לשאול על דברי הגמרא שלפיהם נשים מברכות ברכת הלבנה: לכאורה מדובר במצווה עשה מדרבנן שהזמן גרמא, ולשיטת חלק מן הראשונים נשים אינן מברכות על כאלו מצוות אפילו אם הן דאורייתא. המגן אברהם (תכו) סבר שברכת הלבנה הינה מצוות עשה שהזמן גרמא.

פגימת הלבנה

המג”א צירף לדעתו את דעת השל”ה (שער האותיות אות קדושה) שהוסיף סיבה קבלית לפטור את הנשים: “….אשר נראה בעיני, שמטעם זה מתרחקים הנשים ממצוה זו, אף על פי שמקיימין הרבה מצות עשה שהזמן גרמא, כגון שופר ולולב, ולא ראינו מעולם נשים מקיימות קידוש הלבנה, אף שהן נזהרות בכל התפילות, מפני שפגם הלבנה גרמה האשה הראשונה, דהיינו חטא חוה, ומתרחקים מפני הבושה. אף על פי שמצאו להם תיקון אחר כך, שנתקנו בעגל… מכל מקום, האשה היא סיבה ראשונה שבא המסית לעולם, ואחר כך החזיקו אותו האנשים בעגל, ועדיין לא נטהרנו, ולפעמים פגום ולפעמים מלא”. דברי המג”א עם השל”ה הובאו גם במשנה ברורה ובעוד אחרונים.

לכאורה דברי המ”א והשל”ה תמוהים משום שהם עומדים בניגוד לדברי הגמרא שלעיל. ואכן המג”א שת עינו לקושי: “ובסנהדרין פ”ה אמרי’ על ברכת הלבנה ‘הני נשי דידן נמי מברכי’ משמע קצת דמברכין ואפשר דלאו דווקא נשים אלא לישנא בעלמא נקט”. כלומר שלדעתו אין הכוונה שנשים ברכו אלא שהנוסח הקצר מיועד לכל מי שאינו יודע לברך. אין ספק שישובו של המג”א דחוק מאוד ודבריו צ”ע. ואכן בכף החיים שת עינו לקושי שבדברי המ”א והשל”ה ולאור זה פסק: “וע”כ נראה כיוון שבש”ס משמע שמברכים יש להם לשמוע הברכה מאחרים ולכווין לצאת”.

ברכת הלבנה אינה מצוות עשה שהזמן גרמא

הגאון ר’ שלמה קלוגר בחכמת שלמה (על השו”ע) חלק על המ”א והשל”ה וסבר שברכת החודש אינה מצוות עשה שהזמן גרמא וכך כתב:
ולדעתי תמוה מאוד, ואין לו עניין כלל למצוות עשה שהזמן גרמא. דכלל זה לא נאמר רק במצווה דגוף המצווה שייכא תמיד בכל עניין ובכל זמן כגון במצה או סוכה ולולב וכדומה. דמצוה זו אפשר להתקיים בחשוון כמו בתשרי, ואייר כמו בניסן, ואעפ”כ אמרה התורה שבימים הללו חייב מכאן ואילך פטור, מוכח דהוי מצוות עשה שהזמן גרמא, ולכך נשים פטורות. אבל בלבנה אטו הוי ליה מניעה מכח הזמן הוי המניעה מגוף המצווה שלא שייכא אז.
 
כלומר, מצוות עשה שהזמן גרמא היא רק במקרה שמעשה המצווה הוא אפשרי בכל עת, אלא שהתוקף הדתי שלה חל רק בזמן מסוים. לעומת זאת הלבנה עצמה משתנה והעילה לברכה קיימת רק בזמן חידוש הלבנה ולפני שהיא מתחילה להתקטן. ר”ש קלוגר משווה זאת לברכה על פרי חדש, שגם הוא משתנה מזמן לזמן, ובוודאי שאין מי שסבר לפטור נשים מברכת שהחיינו: “דאטו בפירי דלא שכיח רק בקיץ לא תהיה האשה מברכת על אכילתה או ראייתה שהחיינו כיון דהוי זמן גרמא שבחורף ליתנהו להנך פירות? זה ודאי אינו! כך הלבנה בכל חודש כמו הפירי בכל שנה ולכך כיוון דאין מניעה זו מכח גוף הזמן רק מכח הלבנה דבשעת חידוש מברכין ובשעת חסרונה אין מברכין”. מטעם זה דחה את דברי המג”א והשל”ה. ובדומה כתב בשו”ת האלף לך שלמה (קצג). סברה דומה בהגדרת מצוות עשה שהזמן גרמא כתב המהרי”ל דסקין (קונטרס אחרון, כו) וכן כתב הטורי אבן במגילה (כ,ב), ועיין שו”ת יחווה דעת (ד,יח), וביביע אומר (ה,לו) שפרש את כל המקורות הנ”ל ועוד מקורות נוספים.

סיכום

אע”פ שבפועל ברוב המקומות לא נהגו נשים לקדש את הלבנה כפי עדותו של השל”ה, נלענ”ד שנשים שחשקה נפשן לברך יכולות לברך את הלבנה – כפי דינא דגמרא ופירוש המאירי. וכדאי הוא הגאון ר’ שלמה קלוגר, שהיה מגדולי המשיבים, לסמוך עליו.