‘ויצא-וילך’- מאן ולאן?

אתם נמצאים מול אחת ההחלטות החשובות בחייכם. לפעמים החשובה ביותר. אתם בוחרים דרך. הרי אפשר לעבור חיים שלמים בלי לעצור אף פעם כדי לשאול את השאלות הבסיסיות ביותר- במה אני מאמין? מה אני צריך לעשות עם זה? לאן כל זה הולך? מה המטרות של החיים שלי? ומה הטעם?

בתוך ההתלבטות הזו הומות סביבכם אפשרויות שונות- ישיבה גבוהה, שירות צבאי מיידי, מכינה, הסדר ועוד. לאן ללכת?

המאמר הזה מבקש לענות על השאלות ששואלים כלפי מסלול ההסדר. מחד- למה אתם עושים שירות קצר יותר? ומאידך- אם כבר לימוד תורה, אז למה לא עד הסוף?

המאמר איננו מתיימר לשכנע כל אחד. הכול תלוי בהנחות היסוד. לכן נתחיל מהנחות היסוד שלנו.

תיאור מציאות

אז בואו נחזור ונסתכל על התמונה הגדולה.

עם ישראל שב לארצו. נבואות ותקוות של אלפי שנים התממשו. אבל זה נעשה, תהינה הסיבות אשר תהינה, תוך התרחקות מברית התורה שהיא נשמת קיומו של העם לאורך כל תולדותיו. אנו מאמינים שהיא גם נשמת קיומו לעתיד, ובטווח הארוך בלא זיקה עמוקה אל התורה, אף בארצנו לא נקום.

מאידך, המציאות החדשה כל כך, מחייבת את נושאי התורה ליצור זיקות מחודשות בין התורה ומצוותיה לבין מעגלי החיים השונים. זה נכון גם לכתחילה- כי עם ישראל שב לארצו והתורה חייבת לחזור ולהתייחס לכל מה שנגזר מכך- בביטחון, בכלכלה, בחברה, בחיי היחיד ובחיי הקהילה. זה נכון גם בדיעבד- כיוון שרבים מישראל נתרחקו מתורתו וממצוותיו של העם ואנו משתוקקים אל הגשר, אל השפה, שיאפשרו את בניית הקשר מחדש.

ייעודה של הציונות הדתית

הציונות הדתית היא בראש ובראשונה הקבוצה החברתית שבה מתרחש מפגש העולמות בצורה החזקה ביותר. להיות מחויב לתורה ולמצוותיה מחד, ולהיות משולב בכל מערכות החיים הלאומיות מאידך, זו התרחשות מתמדת של מפגש שמעורר אינספור התמודדויות, שאלות, פתרונות שונים ותנועות רוחניות רבות.

זו תהיה התגאות לא מוצדקת לחשוב שהפיתרון כבר בכיסנו ורק נשאר לנו ללמד אותו לעולם. פעמים רבות אנחנו תוהים, תועים וגם טועים. אבל בהחלט אפשר לומר שהמפגש הזה חי ותוסס, יוצר ומפרה, מוליד הרבה דברים נפלאים, ויש לו סיכוי, עם המון תפילות, להוליד מציאות תורנית וישראלית שלמה יותר.

בתחילה הלכה הציונות הדתית, בעקבות הציונות החילונית, בעיקר אל דרך המעשה. קיבוצים ותנועת נוער, שירות צבאי ושירות ציבורי. “כפינו ברגבי אדמתה” קיימנו היטב, “ראשנו בעמקי תורתה” הרבה פחות. אולם הגיע השלב שבו הבשילה ההבנה שלא יכול להיות עולם דתי שאין לו תורה משלו, בתי מדרש משלו, מורי הוראה משלו. קל וחומר אם מדובר בעולם שמבקש מחדש את תורתה של ארץ ישראל.

כאן באה המשימה הגדולה, לבנות בתי מדרש המגדלים מתוכו תלמידי חכמים של ארץ ישראל. עמלים בתורה ודבקים בה, לא פחות מלומדי התורה שבכל דור, וביחד עם זה מעורים בחיי העם והארץ. לבנות את אנשי הספרא והסייפא.

מזוית ארצית, לאומית, אנשי הספרא והסייפא הם נכס לאומי ממדרגה ראשונה. כל מנהיג ומפקד יודע שגם מקצועיות אופטימלית לא תצלח בהתמודדות אם חסרה הרוח. והרוח, היא קודם כל הזיקה העמוקה אל מקורות הקיום הלאומיים שלנו, הבנת המצב בהווה לאור מקורות אלו, ובניית האמונה בצדקת הדרך שתביא יכולת לעמוד בכל הקשיים שמלווים אותה.

מזוית אמונית, תורנית, אנשי הספרא והסייפא הם תקוות עולם התורה. שהרי נצחיות התורה מתגלה בכל דור דרך הכלים של האדם שבאותו הדור. נחוצים כאן כלים ואור. כלים וגוף שמקושרים אל הדור ואל רוחו, יחד עם אור ונשמה שקשורים אל הנצח והאינסוף.

האתגר

רעיון ישיבת ההסדר הוא יהלום הכתר של מפעל זה. הוא היחיד ששילוב הספרא והסייפא מובנה אל תוכו. היחיד שהופך למקשה אחת את לימוד התורה ואת השותפות בעול הביטחון של ישראל. המקשה האחת יוצרת זיקות עמוקות בין הלימוד בישיבה לשירות הצבאי, ובין השירות הצבאי אל הפרק השני בישיבה, וגם מהישיבה אל מעגלי החיים האחרים. התנועה שבין העולמות בונה מעצם הווייתה תלמידי חכמים שהם אנשים כאלו,של ספרא וסייפא. אמנם מתחילה היו שטענו ששילוב כזה לא יצליח להצמיח גדולי תורה, אולם היום רואים שתלמידי חכמים מישיבות הסדר ממלאים את כל שדרות הרבנות והופכים להיות רוב מניין ורוב בניין עולם התורה הציוני.

לכן, הטענה הפופולארית שצומחת בשנים האחרונות שאומרת “תבחר מה שתרצה, העיקר שזה יהיה משהו אחד ועד הסוף- או ישיבה גבוהה או מכינה ושירות בסיירת” מנציחה את תודעת הפירוד והניגוד שבין העולמות, וממילא בעומקה שוללת את האמון בתורת ארץ ישראל[1]. בהסדר לא עושים שירות קצר יותר, אתם עושים שירות ארוך יותר, ושלם יותר, של 5 שנים.

דא עקא שהאתגר הזה מתאים למי שמסוגל לצמוח מן החיבור הזה.

צריך להגיד את האמת. ניסיונות ההרכבה של עולמות שונים בהחלט עלולים להסתיים באיזה שהוא תמהיל דל של בינוניות. חיקוי דהוי שיש בו קצת מזה וקצת מזה ובעצם אין בו דבר מאף אחד. במקום ליצור משהו מורכב ושלם יותר, שלם שגדול מסך חלקיו, אפשר לצאת קרחים מכאן ומכאן. זו לא בעייתן של ישיבות ההסדר לבד אלא בעייתה של הציונות הדתית כולה. הציונות הדתית נמצאת בנקודת ההשקה שבין העולמות ומתנדנדת בין האפשרות שעולמות אלו יפרו אחד את השני, ויצרו משהו שלם וגדול יותר, לאפשרות שהם ינטרלו אחד את השני ויצרו משהו דלוח שאין בו לא מזה ולא מזה. סיפורו של ההסדר הוא סיפורו של החיבור הזה וסיפורה של הציונות הדתית.

אם החיבור הזה משמעותי בעיניכם, אם גם אתם חושבים שהוא הכרחי לכם כיחידים והכרחי לכולנו כחברה, מסלול ההסדר מתאים לכם.

אתם ניצבים כעת בנקודת ההכרעה. חיזקו ואימצו.