פרשת ויקהל

מבוא

חלק ניכר מפרשת ‘ויקהל’ הוא כמעט חזרה מדויקת על פרשת ‘תרומה’. בפרשת ‘תרומה’ ניתנות ההוראות לבניית המשכן ותכולתו (בסגנון “וְעָשִֹיתָ”), ובפרשת ויקהל תאור הבנייה של המשכן ותכולתו (בסגנון “וַיַּעַשׂ”). נתמקד בעיון על בניית המנורה – ששה פסוקים (ל”ז, יז-כב):

יז: “וַיַּעַשׂ אֶת הַמְּנֹרָה זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה הָיוּ”.

יח: “וְשִׁשָּׁה קָנִים יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הָאֶחָד וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי”.

יט: “שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפֶרַח וּשְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בְּקָנֶה אֶחָד כַּפְתֹּר וָפָרַח,

כֵּן לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן הַמְּנֹרָה”.

כ: “וּבַמְּנֹרָה אַרְבָּעָה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ”.

כא: “וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִמֶּנָּה”.

כב: “כַּפְתֹּרֵיהֶם וּקְנֹתָם מִמֶּנָּה הָיוּ כֻּלָּהּ מִקְשָׁה אַחַת זָהָב טָהוֹר”.

מה היא המנורה?

השאלה להלן תֵּרָאֶה במבט ראשון מוזרה: מה היא המנורה לפי הפסוקים לעיל? האפשרות הראשונה היא, כצפוי, כל המבנה המתואר בפסוקים, החֵל מ”וַיַּעַשׂ אֶת הַמְּנֹרָה” (ל”ז, יז) ועד “מִקְשָׁה אַחַת זָהָב טָהוֹר” (ל”ז, כב). האפשרות השנייה נובעת מדיוק לשוני בחלק האחרון של פסוק י”ט: “כֵּן לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן הַמְּנֹרָה”, לפי זה הקנים יוצאים מן המנורה ואינם חלק מן המנורה. האפשרות השנייה במילים אחרות: ה’מנורה’ היא הקנה המרכזי שבין הנרות, אותו נר שיש לו שלושה גביעים משוקדים בצד האחד ושלושה גביעים משוקדים בצד השני.

בשפה היומיומית אין אפשרות לקרוא לחלק מתוך כלי בַּשם של כל הכלי, כמו שֶׁלוח של שולחן איננו יכול להיקרא בשם ‘שולחן’, וחֵדֶק איננו פיל. בְּ’שִירָה’ (לצורך זה התורה היא ‘שירה’) – הדבר אפשרי.[1]

ששת הפסוקים לעיל מופיעים כמעט באותו נוסח בפרשת ‘תרומה’, גם כן בששה פסוקים: שמות כ”ה, לא-לו (כאמור: ב’תרומה’ בסימן “וְעָשִֹיתָ” וב’ויקהל’ בסימן “וַיַּעַשׂ”). אחד ההבדלים בניסוח הוא לקראת הסוף: ב’ויקהל’ “לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִמֶּנָּה” (ל”ז, כא) וב’תרומה’ “לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן הַמְּנֹרָה” (כ”ה, לג). לפי זה בפרשת תרומה יש פעם נוספת כינוי מפורש ‘המנורה’ מתוך כוונה לנר המרכזי.

ציור של המנורה

נתמקד בתוכן של ששת הפסוקים לפי פרשתנו – פרשת ‘ויקהל’. הפסוק הראשון – פסוק י”ז מקביל בתוכנו לפסוק האחרון – פסוק כ”ב:

הפסוק השני (יח) מקביל בתוכנו לפסוק לפני האחרון (כא):

כאן ההקבלה במילים איננה רבה; אך התוכן, לכל יודע חשבון, מקביל: בפסוק י”ח יש פעמיים שלוש, ובפסוק כ”א יש שלוש פעמים שתיים.

הפסוק השלישי – פסוק י”ט – עד ל’אתנחתא’ מקביל בתוכנו לפסוק השלישי מן הסוף – פסוק כ’:    

היתרה המופיעה ללא הקבלה היא החלק השני של פסוק י”ט: “כֵּן לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן הַמְּנֹרָה”. נציג שוב את הפסוקים על ציווי המנורה, ועתה עם סימון ההקבלות:

מבנה קונצנטרי

מבנה כזה של הקבלות נקרא מבנה קונצנטרי (מן המילה באנגלית center שפירושה ‘מרכז’). במבנה זה יש מרכז וממנו לשני הצדדים יש הקבלות (כמו סולם עם שתי רגליים).[2] ההקבלות והמרכז מצביעים על משמעות. במקרה שלנו: במרכז הקטע נקרא הקנה המרכזי לבדו ‘מנורה’, כמו הכלי כולו. גם בהוראות להדלקת הנרות של המנורה (בפרשת ‘בהעלותך’): “דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת” (במדבר ח’, ב) – הנרות מאירים אל כיוון ‘המנורה’ שהוא כינוי לנר המרכזי.

בנייה של המנורה כ’מקשה’

נבחן עתה את התוכן של ההוראות לבניית המנורה. לפי הוראות הבנייה יש לקחת גוש של זהב טהור, ‘מקשה’, וממנו על ידי גילוף מבוקר לייצר את הצורה הנדרשת של המנורה. במילים אחרות: לא לייצר את המנורה על ידי חיבור של חלקים שונים, אלא לגלף בתוך גוש הזהב את הצורה הנדרשת.

ברור כי בנייה של המנורה חלקים-חלקים וחיבור החלקים יחד (למשל על ידי התכה) היא דרך בנייה קלה יותר אך היא מנוגדת להוראות לבניית המנורה. המנורה צריכה להיות גוש אחד שממנו מגולפת הצורה הנדרשת. המנורה חייבת לפי ההוראה לבנייתה להיות גוש אחד שאיננו חיבור של חלקים.

בנייה של המנורה בצורה האמורה היתה כל כך קשה, עד שֶׁמשה נזדקק לסיוע מיוחד להבהרה של הוראות הבנייה: “וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר” (כ”ה, מ), ואומר רש”י: “וראה ועשה – ראה כאן בָּהר תבנית שאני מראה אותך, מגיד שנתקשה משה במעשה המנורה, עד שהראה לו הקב”ה מנורה של אש” (כ”ה, מ). נראה כי ההוראות לצורה הנדרשת של המנורה מרובות יחסית להוראות לגבי הבנייה של שאר כלי המשכן.

קושי דומה היה למשה גם עם ההוראה בפרשת ‘תרומה’ “וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מַבְרִחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה” (כ”ו, כח) ועם הביצוע בפרשת ‘ויקהל’ “וַיַּעַשׂ אֶת הַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן לִבְרֹחַ בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה” (ל”ו, לג). על כך אומרת הגמרא (שבת צח:) “תנא: בנס היה עומד”.

משמעות הפרטים בהוראות הבנייה

ההוראות לבנייה של המנורה הן הוראות טכניות, אין בתוכן שום רמז לכך שהמנורה צריכה להיות כלי נאה. המנורה חייבת להיות בנוייה בדיוק לפי ההוראות כדי שאפשר יהיה להדליק בה את הנרות, “אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת” (במדבר ח’, ב). אין לבּוֹנֵי המנורה ‘חופש’ להוסיף או להמעיט לפי טעמם האסתטי, וכן לא להוסיף לצורת המנורה על מנת להקל את המלאכה של הטבת הנרות והדלקתן.

מתבקשת שאלה לגבי המנורה, כמו לגבי כל המשכן כולו: האם יש משמעות מיוחדת לכל פרט בבנייה? שאלה זו בסגנון של האברבנאל: “ראוי כפי העיון הטוב לבאר ראשונה אם יש רמז ונמשל במשכן וכליו, או אם צִוָּה בו יתברך לכבוד ולתפארת הבית בלבד מבלי שום כוונה אחרת” (אברבנאל, פרשת תרומה, כ”ה, י, ד”ה “ועשו ארון”).

הגישה של הרמב”ם (מורה נבוכים, ג’, כו): “המצוה בהקרבת הקרבן יש לה תועלת גדולה מבוארת כמו שאני עתיד לבאר, אבל היות הקרבן האחד כבש והאחד איל והיות מספרם מספר מיוחד, זה א”א [אי-אפשר] לתת לו עִלָּה כלל, וכל מי שמטריד עצמו לתת סבה לדבר מאלו החלקים הוא בעיני משתגע שגעון ארוך… ומי שידמה שאלו יש להם סבה, הוא רחוק מן האמת”.

לעומת הגישה של הרמב”ם, הגישה של האברבנאל (אברבנאל, במקור לעיל): “ורחוק הוא שנאמין, שלא היה בזה משל ורמז כלל לדבר אחר, לפי שהיות על הארון שני כרובים בצורת ילדים קטנים זכר ונקבה והיות להם כנפיים… והיות בהיכל מנורת זהב כולה ושבעה נרותיה עליה ובמנורה שלשה ציורים מתחלפים גביעים כפתורים ופרחים וכן היות ג’ גביעים משוקדים בכל קנה כפתור ופרח… היתכן שצִּוָּה יתברך על כל זה מבלי רמז והערה… אין ספק שהשכל מורה ומחייב, שיש בזה הערה והוראה לדברים אחרים זולת פשוטי המאמרים האלה, ולכן השתדלו חז”ל לתת טעמים והערות על קצת הדברים האלה בדרכים שונים”.

לפי הרמב”ם אין צורך לחפש משמעות לכל פרט ופרט בהוראות לבניית המשכן וכליו, וחיפוש כזה הוא אפילו “שגעון ארוך”; לפי האברבנאל יש משמעות לכל פרט, ואם לא מצאנו – אין זה מעיד על כך שאין משמעות אלא על יכולתנו המוגבלת להבין את המשמעות.

אפשר להכליל את הקוטביות בשתי הגישות הנזכרות של הרמב”ם ושל האברבנאל לכל המצוות: האם יש לחפש טעם לכל מצוה (מתאים לגישה של ‘ספר החינוך’ ושל רש”ר הירש), או שאין צורך בכך ויש לקיים כל מצוה בצורה מדוייקת בין אם יש לנו הבנה לנימוקים של המצוה ושל פרטיה ובין אם אין לנו הבנה. בסעיף הבא ‘הערות ממבט פסיכולוגי’ מובאת התייחסות לפער בין גישת הרמב”ם לגישת האברבנאל בנושא של מִשמעת.

הערות ממבט פסיכולוגי

כאמור, ציווי מעשה המנורה דורש להקפיד לעשות אותה לפי ‘מִפרט טכני’ שניתן למשה לגבי תהליך הייצור של המנורה וצורתה הסופית. דווקא לגבי העיקר של תפקיד המנורה: כמה אור היא תפיק (לפי צורת הנרות וגודל מיכל השמן) אין כל הוראות.

ה’מִפרט הטכני’ איננו כולל נימוקים מדוע אלה הן ההוראות, למשל מדוע דרוש שהגביעים יהיו ‘משוקדים’. ההשוואה הבאה (עם כל הפער בתוכן) עשויה לסייע בהבנה: פלוני מזמין קפה במסעדה ונותן הנחיות לגבי אופן החיבור של הידית עם הקנקן בו יבושל הקפה, צורת הקנקן וכדומה, אך אינו מתייחס לאיכות הקפה.

בחינוך למשמעת מוכרות שלוש גישות יסודיות:

1. דרישת משמעת קפדנית. בעל הסמכות נותן הוראות. לְהוראות אלה הכפופים חייבים לציית בדייקנות, בין אם הם מבינים את המטרה של ההוראות ובין אם לא. הכפופים חייבים לציית גם אם הם סבורים שהמטרה העומדת מאחורי ההוראות תושג בצורה טובה יותר בדרך אחרת – ההוראות חייבות להתבצע בדיוק כפי שניתנו על ידי בעל הסמכות. באִפיון הקיצוני של המשמעת הקפדנית ניטלת מן הכָּפיף אפילו זכות הכרעה (או אפשרות להתייעץ) באם לבצע פקודה שלדעתו אינה חוקית. דוגמאות לדרישה של משמעת קפדנית מוכרות בצורות חינוך מסוימות בתביעה של ההורים מצאצאיהם ועוד יותר במסגרת הצבאית. הטענה של בעל הסמכות היא שיש פעולות אשר על הכָּפיף לבצע מיידית, ואין את הזמן, האפשרות והצורך לתת הסברים ולהתדיין. מאידך: ה’ציות העיוור’ לכל פקודה יכול לגרום למעשים מאוד בלתי מוסריים (דוגמא: המשטר הנאצי). כמובן ציווי של הקב”ה דורש משמעת קפדנית. לדוגמא: כאשר ה’ אומר למשה: “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה…” (ח’, טז), הציווי מחייב באופן מוחלט.
2. דרישת משמעת חופשית. בעל הסמכות משתמש בסמכותו לתת הוראות בצירוף הסברים מדוע יש לבצע את ההוראות, מדוע דווקא מקבל ההוראה הוא זה אשר יבצע אותה ועד כמה יש לכָּפיף אפשרות לבחור את המועד בו יבצע את ההוראה. דוגמא מחיי המשפחה: תורנות לשטיפת כלים; ודוגמא מחיי הקהילה: תורנות שמירה. בעל הסמכות ‘מסתכן’ בתגובת ‘לא רוצה’ או ‘סירוב פקודה’ וערעור על סמכותו, אך מאידך ברוב המקרים הוא נהנה ממילוי הוראותיו בצורה טובה ובאווירה נעימה (יותר מאשר במשמעת הקפדנית).
3. דרישת משמעת גמישה. במשמעת גמישהבעל הסמכות משתמש בסמכותו לפי המקרה והכָּפיף. בגישה זו יש מקרים בהם בעל הסמכות יסביר וישכנע כדי שהוראותיו יבוצעו, ויש מקרים בהם ידרוש ‘משמעת עיוורת’. כך, לדוגמא, מילדים צעירים ידרוש ‘משמעת עיוורת’ ואת המבוגרים ינסה לשכנע; במצבי לחץ ידרוש משמעת כנועה, ובמצבים שאפשר לתכנן מראש יוסיף הסברים. ההנחה היא שהחינוך למשמעת הגמישה יגרום לכָּפיף לציית היטב גם אם יקבל הוראה בתוספת ‘אחר-כך אסביר’ ואף בלי תוספת זו.

רוב גדול של ההוראות הניתנות הן מן הסוג של המשמעת הגמישה. הצלחת הגישה דורשת שהלגיטימציה לבעל הסמכות לתת הוראות תהיה מקובלת על הכפיפים גם ללא הסבר ושכנוע.

דוגמא מחיי היומיום: הורֶה נותן הוראה לילדו ‘השכם בבוקר והתייצב בזמן בבית הספר’. ב’משמעת הקפדנית’ אין לצאצא זכות להתדיין על עייפות, כאב בטן, ‘גם המורה מאחר’, מזג אוויר וכיו”ב; ב’משמעת החופשית’ עלול הילד לצבור הרבה ימים של היעדרות ואיחורים ולהיות ‘יצירתי’ בתירוצים ובויכוחים; ב’משמעת הגמישה’ – כל התוצאות אפשריות… ב’משמעת הקפדנית’ הילד יגיע בזמן, אך עלול לשנוא את כל מערכת הסמכויות ואת הלימודים, ולפרוק עול כאשר ימצא אפשרות. ב’משמעת החופשית’ עלול לקרות שהילד לא יפרוק עול כי מראש לא קיבל עליו עול (…). ב’משמעת הגמישה’ יש סיכוי שהכָּפיף יַפְנִים את חובתו לציית לבעל סמכות תוך בקרה עצמית לגבי ‘פקודות בלתי חוקיות’ או מתי, מתוך שיקול דעת נכון, לפעול בשוֹנֶה מן ההוראות. מה היא הדרך הטובה לחינוך למשמעת? אין תשובה חד-משמעית; הדברים תלויים באופי של בעל הסמכות והכָּפיף, הנסיבות, הנורמות החברתיות ועוד.

בחינוך, כמו בכל דבר, ההצלחה תלויה ב’סיעתא דשמיא’.

לסיום, סיפור: בזמן כהונתו של ‘רפול’ כרמטכ”ל התלונן בפניו עיתונאי על שבִּתו (של העיתונאי) הוכנסה למעצר על שלא חבשה כומתה – בניגוד לפקודות צה”ל באותו זמן. טענת העיתונאי היתה שעונש המעצר הינו עונש חמור עבור עבירה פעוטה. ‘רפול’ ענה לעיתונאי בערך כך: בשיטת החינוך שלך לא הצלחת במשך שמונה-עשרה שנה לגרום לבת שלך לדעת שעליה לציית לפקודות; בצבא מדובר בחיי אדם: אין המוֹתרות שהחייל יחליט האם ומתי עליו לציית לפקודות. אני משתמש בשיטה שלא נכשלה.

לרכישת החוברות “שבת וינפש – פרשיות השבוע בהיבט פסיכולוגי’ על חמישה חומשי תורה שהוציא פרופ’ אלחנן י. מאיר ז”ל