פרשת פקודי

מבוא

פרשת פקודי מתחילה בפסוק “אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן” (ל”ח, כא). בסוף הפרשה: “וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה’ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה’ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… כִּי עֲנַן ה’ עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ…” (מ’, לד-לח).

‘משכן’, ‘משכן העדות’, ‘אוהל מועד’

שלושת המושגים ‘המשכן’, ‘משכן העדות’ ו’אוהל מועד’ הם כינויים שונים לאותו מבנה אשר הציווי להקמתו כתוב בפרשות תרומה, תצוה וחלק מפרשת כי תשא, ותאור הקמתו בפרשות ויקהל ופקודי. בנוסף למושגים אלה יש ארבע פעמים את הצירוף ‘משכן אוהל מועד’ ככינוי לאותו מבנה: “וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד…” (ל”ט, לב), “בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד” (מ’, ב), “וְנָתַתָּה אֵת מִזְבַּח הָעֹלָה לִפְנֵי פֶּתַח מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד” (מ’, ו), “וְאֵת מִזְבַּח הָעֹלָה שָׂם פֶּתַח מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד…” (מ’, כט).

האם יש להתחלפות הכינויים משמעות? לפי גישה אחת אין לחילופין משמעות לא במקרה של הכינויים למשכן ולא במקרים אחרים במקרא. לפי גישה זו התחלפות הכינויים הם גיוון לשם גיוון, כאילו כדי לא לשעמם את הקורא.

יש גישה הפוכה האומרת שלא יתכן שהמקרא ישתמש בכינויים שונים אם אין לכך כוונה מיוחדת, ואפשר ללמוד ‘משהו’ מכל שינוי או גיוון. הגישה המייחסת משמעות מתאימה לשיטת הלימוד של ר’ עקיבא, גם לענייני הלכה. לפי הגישה השנייה ‘משכן‘ מדגיש את התפקיד של המבנה מבחינת נוכחות השכינה השוכנת בַּמבנה או שהמבנה מייצג את נוכחות ה’ בתוך בני ישראל (“…וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם”; כ”ה, ח), בעוד ‘אוהל מועד‘ מדגיש את המבנה כמקום להתוועדות של ה’ עם יצוריו (משה או העם).

מבחינה רעיונית ודאי הפירוש של הגישה השנייה נראה טוב, ומן הראוי לבדוק אם הוא גם נכון. מה לעשות: יש לפירוש הזה חסרון גדול – הוא איננו נכון באופן עִקבי. למשל: הביטוי ‘אוהל מועד’ מופיע לראשונה בתורה בחומש שמות: “בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ [את נר התמיד] אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה’ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” (כ”ז, כא). המשמעות של ‘באוהל מועד’ כאן היא יותר על השכינה השוכנת תמיד על בני ישראל מאשר אִזכור של התוועדות עם ה’. לעומת זאת, הביטוי ‘משכן’ כמציין את המבנה מופיע בחומש שמות 53 פעמים ועוד ארבע פעמים בצירוף המוזכר לעיל ‘משכן אוהל מועד’, ואכן בכל אלה ההתייחסות היא לַמבנה כמקום השראת שכינה ולא לתפקידו כמקום התוועדות.

בסוף פרשת משפטים אומר ה’ למשה: “…עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה… וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן…” (כ”ד, יב). פשוט להסביר כי את לוחות האבן צריך משה לשים אי-שם שהרי לא יוכל להחזיקם באופן קבוע בידיו. מכאן צורך בארון, ועבור הארון יש צורך במבנה – הוא המשכן. כך מוסבר מדוע בסמוך לסוף פרשת משפטים ניתנות ההוראות לאיסוף התרומות למשכן ולבניית המשכן. המשכן כמקום התוועדות היא פונקציה נוספת עבור המבנה שבתוכו הארון עם הלוחות בתוכו. הפונקציה הנוספת של התוועדות מאוחרת יותר לפונקציה של המשכן כמקום לארון עם הלוחות. ‘משכן’ הוא תמיד כינוי למבנה שבו שוכנת השכינה (באמצעות הארון והלוחות) ולא כינוי להתוועדות.

פירוש ‘אוהל מועד’

הביטוי ‘אוהל מועד’ מופיע בחומש שמות 34 פעמים. מתוך אלה, ב-32 פעמים הכוונה למבנה שהוקם לפי ההוראות והתאור שלו בפרשות תרומה, תצוה, כי-תשא, ויקהל ופקודי – אותו המבנה הנקרא ‘משכן’, ‘משכן העדות’ או ‘אוהל מועד’. שתי הפעמים הנוספות מתייחסות למבנה אחר. בתנ”ך כולו צירוף המילים ‘אוהל מועד’ מופיע עוד 112 פעמים, וכולן ביחס לַמבנה הנקרא גם ‘משכן’ או ‘משכן העדות’.

לאחר מעשה העגל ושבירת הלוחות ואחרי “וַיִּגֹּף ה’ אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן” (לב, לה) כתוב “וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה’ יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ[1] וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה. וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם מֹשֶׁה. וְרָאָה כָל הָעָם אֶת עַמּוּד הֶעָנָן עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל וְקָם כָּל הָעָם וְהִשְׁתַּחֲווּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ. וְדִבֶּר ה’ אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל” (ל”ג, ז-יא).

בפסוקים אלה ברור כי הכינוי ‘אוהל מועד’ אינו מתייחס למשכן אלא לאוהל אחר! אוהל זה מוקם “מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה” (ל”ג, ז), בשוֹנֶה מן המקום המתוכנן למשכן – במרכז המחנה (“אִישׁ עַל דִּגְלוֹ… מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ”; במדבר ב’, ב). בקטע יש גם הבחנה ברורה בין ‘אוהל מועד’ שאיננו המשכן לבין האוהלים של העם, המוזכרים בקטע פעמיים: “…וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ…” (ל”ג, ח), “…וְהִשְׁתַּחֲווּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ” (ל”ג, י), [מודפסים בקטע לעיל בגופָן שונה]. ניתן לשער כי רבים מבין הקוראים/לומדים דברים אלה נדהמים ומשתאים מול התוצאה: יש ‘אוהל מועד’ לשכינה ויש ‘אוהל מועד’ אחר.

לסיכום: ברוב הגדול של הופעתו בחומש שמות ובתורה כולה, הביטוי ‘אוהל מועד’ מכוון למשכן. פעמיים בלבד בתנ”ך – שתיהן בפרשת כי-תשא לאחר מעשה העגל – הכינוי ‘אוהל מועד’ מתייחס לאוהל אחר. אגב, בפסוקים המובאים לעיל מופיע ‘האֹהֶל’ (או ‘האֹהֱלָה’) שבע פעמים ככינוי מקוצר ל’אוהל מועד’ שאיננו המשכן.

‘אוהל מועד’ של משה

“וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה…” (ל”ג, ז): מה הוא אותו אוהל עם ה”א הידיעה? שתי אפשרויות (א) האוהל ה’פרטי’ של משה, (ב) חלק מן האוהל של משה אשר שימש את משה כדי לשפוט את העם ועוד תפקידי מנהיגות. לפי האפשרות הראשונה יוצא שמשה מעביר את מקום המגורים שלו (עם משפחתו? לא כתוב) אל מחוץ למחנה. לפי האפשרות השנייה ‘האוהל’ הוא כינוי לחלק מן האוהל של משה (בדומה ל’לשכת הרב’ במינוח מודרני). האפשרות השנייה טובה יותר בגלל ההמשך: “וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל הָעָם…” (ל”ג, ח) – העם קם כאשר משה יוצא מן המחנה אל אוהל ההתוועדות אשר מחוץ למחנה. מכאן מתעוררות שתי שאלות: (א) למה משה קורא לַאוהל ה’פרטי’ שלו (או לחלק ממנו) בשם שהוא מיוחד לאוהל הקדוש – המשכן? ו- (ב) למה משה קורא לאוהל ה’פרטי’ (או לחלק ממנו) בכינוי שכבר ‘תפוּס’ עבור אוהל אחר?

התשובה לשתי השאלות קשורה במעשה העגל. בניית המשכן היתה יצירת מקום שבו יוצב הארון עם הלוחות. לאחר שבירת הלוחות ובמצב שנראה היה שלא יהיו לוחות שניים יש לכאורה ביטול של הצורך במשכן בכלל, וממילא הכינוי ‘אוהל מועד’ נעשה כינוי שאיננו תפוּס לשום מבנה. גם לאחר מעשה העגל יש צורך בהתוועדות של ה’ עם משה, ולשם כך דרוש מקום מיוחד עם קדושה. משה מייחד את האוהל ה’פרטי’ שלו, או חלק ממנו, להתוועדות עם ה’. לאחר מעשה העגל ההתוועדות אינה יכולה להתקיים בתוך המחנה, ולכן משה מציב את אוהלו, או חלק ממנו, “הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה” (ל”ג, ז). התוצאה: משה “קָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד” (ל”ג, ז).[2] לאחר קבלת הלוחות השניים, ברור כי אותו מקום התוועדות ‘מחוץ למחנה’ הוא זמני עד להשלמת המשכן.

להלן כמה ממפרשי התורה (על שמות ל”ג, ז) המתייחסים לסיבות שגרמו למשה לייחד את אוהלו ה’פרטי’, או חלק ממנו, להתוועדות עם ה’ מחוץ למחנה:

רש”י: “…לוקח אהלו ונוטהו מחוץ למחנה, אמר מנודה לרב, מנודה לתלמיד” (ד”ה ‘יקח את האהל’). המקור במדרש תנחומא: “…אמר כיוון שבלִבו של הקב”ה עליהם – אף אני פורש מהם”. לפי זה משה מרחיק את אוהלו, או חלק ממנו, מן המקום המיועד למשכן באופן זמני (לשיטתו: מיום הכיפורים עד א’ ניסן).

רשב”ם: “…שניהג בהן [בבני ישראל] כמנודים שלא חפץ הקב”ה לדבר עם משה בתוך מחנה ישראל” (ד”ה ‘יקח’).

ספורנו: “להודיע ששם יוועד אליו ה’ יתברך ולא במחנה ישראל” (ד”ה ‘וקרא לו אוהל מועד’).

ראב”ע (הארוך): “האהל – אהל שלו… אהל מועד – כי השם נועד לו שם עד שנעשה המשכן”. ראב”ע מביא פירוש שני בשם ‘יש אומרים’: “כי זה הוא אהל המשכן”.

התפקיד של האוהל ה’פרטי’ של משה כ’אוהל מועד’ להתוועדויות היה רק מיום י”ז בתמוז ועד להקמת המשכן (רש”י: “…והדבר הזה נהג משה מיום הכפורים עד שהוקם המשכן ולא יותר…”; ל”ג, יא ד”ה ‘ושב אל המחנה’).

משה מרחיק את אוהלו מן העם. לפעולה זו יכולות להיות משמעויות שונות: (א) העם אחרי החטא איננו מתאים לכלול את משה בתוכו; (ב) משה מסתייג מן העם ואיננו רוצה להיות שייך אליו בצורה מלאה; (ג) משה מבטא יאוש מן העם. מאחר ומשה קורא לאהלו ‘אוהל מועד’ נראה שמשה רוצה לבטא שהעם והוא (יחד) ירדו מדריגה – במקום ‘אוהל מועד’ במשכן עם קדושה יש ‘אוהל מועד’ אחר לצורך התוועדות.

‘אוהל מועד’ בתרגומו של אונקלוס

יוצא מן הדברים הנ”ל שהכינוי ‘אוהל מועד’ משמש לשני מבנים שונים. מבין הפרשנים, תרגום אונקלוס הבחין בין המבנים על ידי כינויים שונים. להלן פסוקים מתוך פרשת פקודי בהם ‘אוהל מועד’ הוא המשכן, והפסוקים בפרשת כי-תשא בהם ‘אוהל מועד’ הוא אוהלו של משה – ניסוח התורה ולידו תרגום אונקלוס.

בפרשת פקודי (מ’, לד-לד)

בפרשת כי תשא (ל”ג, ז)

הרב ד”ר רפאל פוזן[3] מציין את דקדקנותו של אונקלוס אשר הבחין בתרגומו בין ‘אוהל מועד’ המתייחס לַמשכן לבין ‘אוהל מועד’ המתייחס לאוהלו של משה: ” ‘אהל מועד’ מציין הן את המשכן והן את אהלו של משה רבנו. הראשון נקרא ‘מועד’ (משורש יע”ד) כי שם נועד ה’ עם משה, ותרגומו ‘מַשְׁכַּן זִמְנָא’, כתרגום ‘ונועדתי לך שם…’ (כ”ה, כב) – ‘וַאֲזָמֵין מֵימְרִי לָךְ’. השני נקרא ‘מועד’ כי שם נועד משה עם ‘מבקשי ה’ ‘, היינו עם מבקשי התורה. כדי למנוע טעות ולהבחנה בין השניים, תרגם באהל משה ‘מַשְׁכַּן בֵּית אוּלְפָנָא‘, שלא כמשמעו. וכן ברש”י ‘בית ועד למבקשי תורה’.[4] הבחנה זו קיימת רק בתרגום אונקלוס, אבל תרגום ניאופיטי תרגם גם באהלו של משה – ‘מַשְׁכַּןזִמְנָא’ “. הדיבור של ה’ אל משה באותו ‘אוהל מועד’ של משה היה שונה מן הדיבור ב’משכן’, וזאת כי ביחס לדיבורים בו (בלבד) כתוב: “וְדִבֶּר ה’ אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ…” (ל”ג, יא).

סיכום

המבנה אשר הוקם לפי ההוראות בפרשות תרומה, תצוה והתחלת כי-תשא והביצוע בפרשות ויקהל ופקודי נקרא בשמות שונים: ‘משכן’, ‘משכן העדות’, ‘אוהל מועד’ או ‘משכן אוהל מועד’. המבנה מיועד גם לעבודת ה’ (הקרבנות) וגם להתוודעות של ה’ אל משה, ובו שורה השכינה. ‘משכן’, ‘משכן העדות’ ו’משכן אוהל מועד’ הם כינויים המיוחסים בלעדית לאותו מבנה. לעומת זאת הכינוי ‘אוהל מועד’ מופיע גם ככינוי לאותו מבנה, אך פעמיים (מתוך 146 פעמים בתנ”ך) הוא מתייחס לאוהל של משה או לחלק ממנו. פעמיים אלו הם בסמוך לחטא העגל כאשר הלוחות (הראשונים) שבורים ולכאורה אין צורך בארון עבור אלה וממילא גם לא בְּמשכן בו יוצב הארון. במילים אחרות: במצב בו (א) הלוחות הראשונים שבורים, (ב) אין ידיעה באם יהיו לוחות אחרים ו- (ג) אין ציווי לשמור את הלוחות השבורים – הכינוי ‘אוהל מועד’ איננו כינוי לשום אוהל קיים או עתידי. לכן יכול משה לקרוא לאוהל שלו בשם ‘אוהל מועד’ שהוא האוהל המיועד להתוועדות עם ה’. מקומו של אוהל זה מחוץ למחנה, כי בעקבות מעשה העגל “…לא חפץ הקב”ה לדבר עם משה בתוך מחנה ישראל” (רשב”ם ל”ג, ז).

הערות ממבט פסיכולוגי

שפות נבדלות באוצר המילים שלהן. יש מילים אשר בשפה אחת יש לאותה מילה שתים או שלוש משמעויות בעוד שבשפות אחרות לכל אחת מן המשמעויות יש מילה נפרדת.

אם יש מילה אשר יש לה יותר ממשמעות אחת בשפה ‘פלונית’, ומתרגמים אותה לשפה אחרת (‘אלמונית’), הרי שהמתרגם נעשה פרשן: הבחירה שלו במילה מסויימת בשפה ה’אלמונית’ מצמצמת את המשמעויות השונות שהיו למילה בשפה ה’פלונית’ לְמשמעות יחידה בשפה ה’אלמונית’. אפשר לטעון זאת בניסוח קיצוני יותר: אין תרגום משפה אחת לשפה אחרת השומר אמונים למקור.[5]

חלק מן הקושי בלימוד שפה הוא ההבדל במספר המשמעויות שיש למילה בשפות שונות. בישראל, לחלק ניכר מן האוכלוסייה השפה העברית איננה שפת-האם. מסיבות אשר לא כאן המקום להסבירן, למבוגרים קשה יותר ללמוד שפה מאשר לצעירים. כך יוצא שילדי עולים לומדים עברית מהר יחסית בגני-הילדים ובבתי-הספר, והאמהות הן אלו אשר לומדות את ‘שפת-האם’ מן הילדים שלהן! למיטב ידיעתי אין עדיין הכרעה בסוגיה הבאה: האם כדאי לנצל את יכולתו של ילד בשנותיו הראשונות ללמוד שפות ולתַּקשר איתו בשתי שפות (או יותר)?

מאז תום מלחמת העולם השניה עובר העולם יותר ויותר לשימוש בשפה האנגלית כשפה המדעית היחידה בכל המדעים. אחידות השפה יעילה לצורך תקשורת בין המדענים בכל העולם. בזכות האחידות בשפה, כל תגלית מדעית מגיעה מיידית לידיעת כל המדענים ומשמשת בסיס להתפתחות המדע. אבל בגלל האחידות בשפה והנגישות הקלה יכולים גם חורשי מזימות רעות להגיע לידיעה היכולה לשמש אותם לביצוע מזימותיהם. לדוגמא: מידע איך לייצר פצצות גרעיניות.

בסיפור של מגדל בבל: “וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם… וַיֵּרֶד ה’ לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל… וַיֹּאמֶר ה’ הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת… הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. וַיָּפֶץ ה’ אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ… עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה’ שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ…” (בראשית יא, ד-ט). ה’ יצר לבני האדם ‘הפרעות בתקשורת’ כדי שלא יוכלו להתרכז סביב למגדל, בניגוד לציווי ה’ “פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ” (בראשית ט’, א). בעולם המודרני טרם נמצאה הטכניקה היעילה כיצד למנוע גישה למידע המתפרסם באינטרנט ממי שינצלו מידע זה לרעה.

עלינו להודות לרבונו של עולם על שזכינו ללמוד את התורה שבכתב בשפת המקור שלה. בכך יכולים אנו להנות מדברי התורה מבלי להפסיד בגלל תרגומים.

לרכישת החוברות “שבת וינפש – פרשיות השבוע בהיבט פסיכולוגי’ על חמישה חומשי תורה שהוציא פרופ’ אלחנן י. מאיר ז”ל