המשנה המופלאה החותמת את מסכת ברכות תלווה אותנו בפרקים הבאים. הדרשה על הפסוק "ואהבת..." שמובאת בפתיחה יכולה להישמע כדרשה אגדית בעלמא, המפליגה בחשיבותה של מצוות אהבת ה´. אולם מתברר שדווקא המרכיב התובעני ביותר בדרשה, "וּבְכָל נַפְשְׁךְ, אֲפִלּוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשֶׁךָ", נפסק הלכה למעשה.

חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁהוּא מְבָרֵךְ עַל הַטוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו) וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. בְּכָל לְבָבְךָ, בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ, בְּיֵצֶר טוֹב וּבְיֵצֶר רָע  וּבְכָל נַפְשְׁךְ, אֲפִלּוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשֶׁךָ. וּבְכָל מְאֹדֶךָ, בְּכָל מָמוֹנֶךָ. דָּבָר אַחֵר בְּכָל מְאֹדֶךָ, בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁהוּא מוֹדֵד לְךָ הֱוֵי מוֹדֶה לוֹ בִּמְאֹד מְאֹד…. (ברכות ט:ה)

המשנה המופלאה החותמת את מסכת ברכות תלווה אותנו בפרקים הבאים. הדרשה  על הפסוק “ואהבת…” שמובאת בפתיחה יכולה להישמע כדרשה אגדית בעלמא, המפליגה בחשיבותה של מצוות אהבת ה’. אולם מתברר שדווקא המרכיב התובעני ביותר בדרשה, “וּבְכָל נַפְשְׁךְ, אֲפִלּוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשֶׁךָ”, נפסק הלכה למעשה. התלמוד מביא את הדרשה בשם  רבי עקיבא  (בבלי ברכות סא ע”ב), שבעצמו מסר את הנפש על קידוש ה’. במסכת סנהדרין הובאה דרשה דומה בשם רבי אליעזר, כמקור לדעה שאיסור עבודה זרה הוא “ייהרג ובל יעבור”. נציג את הסוגיה במסכת סנהדרין כדי להעמיק במשמעות הדרשה שבמשנה:

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: נימנו וגמרו בעלית בית נתזה בלוד: כל עבירות שבתורה אם אומרין לאדם עבור ואל תהרג – יעבור ואל יהרג,

חוץ מעבודה זרה

וגילוי עריות

ושפיכות דמים.

ועבודה זרה לא?

והא תניא, אמר רבי ישמעאל: מנין שאם אמרו לו לאדם עבוד עבודה זרה ואל תהרג מנין שיעבוד ואל יהרג – תלמוד לומר ‘וחי בהם – ולא שימות בהם’ (ויקרא כב:יח).

…אינהו (אנחנו) דאמור כרבי אליעזר.

דתניא, רבי אליעזר אומר: +דברים ו’+ ואהבת את ה’ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך, ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך, – אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו – לכך נאמר בכל נפשך, ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו – לכך נאמר בכל מאדך. (סנהדרין עד ע”א)

 

 את פשר הסוגיה העמוקה הזו למדתי מתוך סיפור כואב.  במהלך סעודת ליל שבת פרשת שמות תשס”ג, נכנסו מחבלים למטבח  של ישיבת עתניאל. ארבעת התלמידים שהיו במטבח הספיקו לנעול את הדלת המפרידה בין המטבח לבין חדר האוכל, שבו רקדו ושרו עשרות תלמידים.  כך הצילו הארבעה את חבריהם, אך כולם –  נעם, יהודה, צביקה וגבריאל – נרצחו. אחרי הלוויות, הרגשנו שאי אפשר להמשיך בלימוד הרגיל,  והישיבה החלה  ללמוד את סוגיית קידוש השם. את הסוגיה הזו למדתי פעמים רבות, ואני מכיר לא מעט מן הפרשנות התלמודית הקלאסית על אודותיה.  אך כאשר למדנו את הסוגיה תוך כדי מחשבות על ההקרבה של ארבעת התלמידים, הבנו את הסוגיה אחרת לגמרי. פתאום התברר לנו שהיא עוסקת לא במוות, אלא בחיים. מדברי הגמרא על הדרישה “ייהרג ואל יעבור” ביחס לרצח -“…דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי” (“אולי הדם של אותו האדם אדום יותר?”), [A1] הבנו  שהנקודה איננה חומרת עבירת שפיכות דמים, אלא קדושת החיים של הזולת. ביחס לדרישה “ייהרג ואל יעבור” על איסור עבודה זרה,  המקור מ”ואהבת” לימד אותנו שהנקודה איננה הסלידה מאלילות, אלא גדולתה של אהבת ה’.

המחלוקת שמביא התלמוד על אודות עבודה זרה נשמעת כמו שיח בין אוהבים. בשיטתו של רבי ישמעאל, “וחי בהם ולא שימות בהם”, האלוהים האוהב את האדם מוותר על מצוותיו למענו; בשיטתו של רבי עקיבא, “ואהבת… אפילו נוטל את נפשך”,  האדם האוהב את אלוהים מוותר על חייו למענו.

לאמתו של דבר, כל שלוש העבירות שעליהן נאמר “יהרג ועל יעבור” קשורות באהבה:   עבודה זרה פוגעת באהבת ה’;[1] רצח פוגע באהבת האדם, ועריות פוגעות באהבה שבין בני זוג.  בעיני רבי עקיבא, מקורן של כל אחת משלוש האהבות הללו הוא  בקודש: נאמר בפרקי אבות בשם רבי עקיבא:  “חביב אדם שנברא בצלם”, (אבות ג, יד), וכן נאמר בשמו: “איש ואישה זכו שכינה ביניהם” (בבלי סוטה יז ע”א).[2]

מותו של רבי עקיבא

בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן?

אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך – אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד.(ברכות סא ע”ב) 

את מותו על קידוש השם חווה רבי עקיבא לא ככאב, אלא כשחרור מכאב. במותו הגיע לפסגת חייו. ברוח זו מסביר הזוהר הקדוש (פקודי רנד ע”ב) כי רבי עקיבא נכנס לפרדס ויצא ממנו בשלום, פירוש הדבר שהוא מת ב’אהבה[A2] ‘. במדרש מגדיר רבי עקיבא עצמו את משמעות הקשר בין המוות על קידוש השם ובין האהבה:

ר’ עקיבא אומר אדבר בנאותיו ובשבחיו של מי שאמר והיה העולם בפני כל אומות העולם שהרי אומות העולם שואלין את ישראל לומר מה דודך מדוד שככה השבעתנו (שה”ש ה ט) שכך אתם מתים עליו וכך אתם נהרגין עליו שנ’ על כן עלמות אהבוך (שם  א ג)אהבוך עד מות וכתיב כי עליך הורגנו כל היום (תהלים מד כג).(מכילתא דרבי ישמעאל בשלח – מסכתא דשירה פרשה ג)

נסיים בדבריו של הרב שגר:

המוות מתוך אהבה אליו נכסף ר’ עקיבא הנו מחוות האהבה עצמה ופסגתה. הוא הופך להיות האידיאל של עובד ה’. ‘אהובך [A3] על מוות’ של ר’ עקיבא…זוהי הכמיהה לחזור לאחדות שבאהבה, מתוך המוות.[3]