הפרק הראשון של מסכת בבא בתרא עוסק במערכות יחסים בין שכנים. מתוך כך הוא מתמודד עם שאלת נשיאה בנטל משותף על ידי השכנים, ומציע פתרונות לבעיות של ספקות בעלות שעלולות להתעורר כתוצאה מן החיים המשותפים. התפיסה היסודית העולה מן המשניות היא שמציאות חיים של שכנות יוצרת מערכת יחסים שהופכת את השכנים למעין שותפים. מתוך תפיסה זו, ההתמודדות עם בעיות ביחסים בין שכנים שונה באופן מהותי מן ההתמודדות במקרה של שני בעלי דין זרים זה לזה.[1]

משנה א-ב

הַשֻּׁתָּפִין שֶׁרָצוּ לַעֲשׂוֹת מְחִצָּה בֶּחָצֵר, בּוֹנִין אֶת הַכֹּתֶל בָּאֶמְצַע. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִבְנוֹת גָּוִיל, גָּזִית, כְּפִיסִין, לְבֵנִים, בּוֹנִים הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה. בְּגָוִיל, זֶה נוֹתֵן שְׁלשָׁה טְפָחִים, וְזֶה נוֹתֵן שְׁלשָׁה טְפָחִים. בְּגָזִית, זֶה נוֹתֵן טִפְחַיִם וּמֶחֱצָה, וְזֶה נוֹתֵן טִפְחַיִם וּמֶחֱצָה. בִּכְפִיסִין, זֶה נוֹתֵן טִפְחַיִם, וְזֶה נוֹתֵן טִפְחַיִם. בִּלְבֵנִים, זֶה נוֹתֵן טֶפַח וּמֶחֱצָה, וְזֶה נוֹתֵן טֶפַח וּמֶחֱצָה. לְפִיכָךְ אִם נָפַל הַכֹּתֶל, הַמָּקוֹם וְהָאֲבָנִים שֶׁל שְׁנֵיהֶם.

וְכֵן בַּגִּנָּה, מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִגְדֹּר מְחַיְּבִין אוֹתוֹ. אֲבָל בַּבִּקְעָה מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לִגְדֹּר אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ, אֶלָּא אִם רוֹצֶה כּוֹנֵס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ וּבוֹנֶה, וְעוֹשֶׂה חָזִית מִבַּחוּץ. לְפִיכָךְ אִם נָפַל הַכֹּתֶל, הַמָּקוֹם וְהָאֲבָנִים שֶׁלּוֹ. אִם עָשׂוּ מִדַּעַת שְׁנֵיהֶן, בּוֹנִין אֶת הַכֹּתֶל בָּאֶמְצַע, וְעוֹשִׂין חָזִית מִכָּאן וּמִכָּאן לְפִיכָךְ אִם נָפַל הַכֹּתֶל, הַמָּקוֹם וְהָאֲבָנִים שֶׁל שְׁנֵיהֶם.

כאשר יש רכוש שעומד בין שני תחומים של רשויות פרטיות, מתעוררת באופן טבעי שאלת הבעלות על הרכוש, שייתכן שעבר זמן רב מאז נבנה המבנה שבין שתי הרשויות. משנתנו מתמודדת עם שאלה זו לפי המקרים השונים. אפשר לחלק את המשנה לפי מבנה של שלושה חלקים, כשבכל אחד המילה ‘לפיכך’ מציינת את ביאור הדין:

לפי הצעה זו, משנתנו ממשיכה את הדיון שהופיע בפרק הקודם במסכת נזיקין, ‘הבית והעלייה’.[2] במשנה א שם נדון המקרה של בית ועלייה שנפלו, ונקבעת הבעלות על העצים, האבנים והעפר.

המקרים היסודיים מתחלקים לשניים, שהם שלושה: מקרה שבו השכנים היו חייבים לבנות מחיצה, ומקרה שבו הם לא היו חייבים לבנות אותה. כאשר הם אינם חייבים לבנות מחיצה, המשנה מחלקת בין פעולה חד צדדית, שבה אחד השכנים בונה מחיצה לבד, לבין מקרה שבו שניהם מחליטים לבנות. בכל אחד מן המקרים יש הנחיה באיזה אופן לבנות את הגדר, כדי להתמודד עם שאלות של בעלות שעלולות להתעורר.

חקיקת בירור מול חקיקה מונעת

בתחילת מסכת בבא מציעא אנו מוצאים משנה דומה למשנתנו, שדנה במקרה של שניים אוחזין בטלית. גם שם מתמודדת המשנה עם בעיה של ספק בעלות. מתוך ההבדל בין המשניות ניתן לעמוד על ייחודה של משנתנו:

שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּטַלִּית, זֶה אוֹמֵר אֲנִי מְצָאתִיהָ וְזֶה אוֹמֵר אֲנִי מְצָאתִיהָ, זֶה אוֹמֵר כֻּלָּהּ שֶׁלִּי וְזֶה אוֹמֵר כֻּלָּהּ שֶׁלִּי, זֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ, וְזֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ, וְיַחֲלֹקוּ (בבא מציעא א, א).

משנתנו חותרת למנוע מראש את הספק, וממילא גם את הסכסוך בין הצדדים, וזאת באמצעות קביעת הוויה של התנהגות לפי הלכות שכנים. האמירה של המשנה מכוונת בעיקר כלפי השכנים, ולא כלפי בית הדין. במשנה בבבא מציעא, לעומת זאת, הסכסוך הוא בין שני זרים, כאשר אין אפשרות לקבוע מראש מה היחסים ביניהם, וממילא יש צורך בבית הדין. ודוק: שם הדין הוא “זה ישבע… וזה ישבע… ויחלוקו”, ואילו כאן אין מהלך של בירור על ידי בית הדין, אלא קביעה מציאותית: “המקום והאבנים של שניהם”.

יסוד החיוב בבניית כותל

מן המשנה משתמע שיש חיוב לבנות כותל בחצר בין שכנים. ממה נגזר החיוב? ביחס לגינה כתוב שהחיוב הוא מתוך מנהג, אולם לפי זה אנו מדייקים שהחיוב בחצר אינו תלוי במנהג. בתלמוד הבבלי (בבא בתרא ב ע”ב) מסבירים את החיוב על רקע ‘היזק ראיה’, אולם היזק ראיה עצמו הוא מושג שניתן להסביר אותו בכמה אופנים.[3]

נראה שאפשר להסביר את החידוש של המשנה בכך שדיירי החצר אינם אנשים זרים זה לזה, אלא שכנים. מתוך כך, קיימת מחויבות הדדית ביניהם ביחס לצרכים החיוניים של המרחב המשותף שלהם. בהמשך נרחיב על גישה זו של שכנות.

משנה ג

הַמַּקִּיף אֶת חֲבֵרוֹ מִשָּׁלשׁ רוּחוֹתָיו, וְגָדַר אֶת הָרִאשׁוֹנָה וְאֶת הַשְּׁנִיָּה וְאֶת הַשְּׁלִישִׁית, אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם עָמַד וְגָדַר אֶת הָרְבִיעִית, מְגַלְגְּלִין עָלָיו אֶת הַכֹּל.

כדי להבין את דברי רבי יוסי, עלינו לברר האם הוא מדבר על המקיף העומד וגודר את הצד הרביעי, או שמא הוא מדבר על הניקף. אפשר להביא מספר ראיות לכך שרבי יוסי מדבר על הניקף: המילה ‘עמד’ שבתיאור המקרה רומזת כי מדובר באדם אחר מזה שגדר עד כה.[4] במשנה הבאה מובא הביטוי “מגלגלין עליו את הכל”, ושם מדובר באדם הנהנה (המקביל לניקף) שסמך כותל אחר. הקבלה זו בין משנתנו למקרה של הסומך כותל במשנה הבאה, נתמכת גם במבנה הספרותי של הפרק, כפי שיבואר להלן.

הלכות שכנים

מדוע מגלגלים על הניקף את חלקו המלא על כל ארבע הגדרות? ידוע העיקרון התלמודי של “זה נהנה וזה לא חסר פטור” (בבלי בבא קמא כ ע”א), וכאן הניקף אכן נהנה מבניית הגדר על ידי המקיף, אך המקיף לא נחסר כלום כתוצאה מן השימוש של הניקף, ולכן הניקף היה צריך להיות פטור!

נראה שההבדל בין משנתנו לבין “זה נהנה וזה לא חסר” הוא שפטור הנאה חל כאשר מדובר על זרים. התפיסה של המשנה היא ששכנות יוצרת הוויה של מעין שותפות. שותפות זו משמעה חיוב השתתפות בנטל חיוני. אולם לא כל דבר מוגדר כנטל חיוני, ולכן לא בכל מקרה יוכל אדם לכפות על שכנו להשתתף בהוצאות. במקרה שלנו, מדובר על כותל בבקעה, שבשונה מגינה ומחצר אינו מוגדר כחיוב, ועל כן אם גדר המקיף, אין לחייב את שכנו. נראה שהסיבה לכך היא שמכיוון שלא מדובר על צורך חיוני, זכותו של השכן לומר שהוא לא מעוניין בדבר. אך כאשר הוא בעצמו מנצל את העשייה של שכנו, חוזר החיוב הבסיסי ששכנים הם שותפים, וממילא הם צריכים להיות שותפים בנטל.

המבנים הספרותיים שבמשניות

דיני המשניות הקשורים לחיוב הוצאה מבוססים על שלושה עקרונות פשוטים:

א. אדם יכול לכפות על שכנו להשתתף אתו בהוצאות הקשורות לשכנות, אם הן נחשבות חיוניות[5] (משנה א, שבחצר יש חיוב לשכן להשתתף בבנית הכותל).

ב. אי אפשר לכפות על הוצאות שאינן חיוניות (משנה ב, שבבקעה השכן אינו מחויב להשתתף בבניית כותל).

ג. אם בכל אופן גילה השכן את דעתו במעשיו שההוצאה לרצונו, חוזר ומתחייב להשתתף בהוצאה (משנה ג, שגילוי הדעת של השכן מחייב אותו להשתתף בהוצאות).

שלוש ההגדרות הללו מפורשות ברמב”ם, כאשר הוא מדבר על שותפים בחצר ובעיר:

חצר השותפין כל אחד מהן כופה את חבירו לעשות בה בית שער ודלת. וכן כל הדברים שהחצר צריכה להם צורך גדול, או דברים שנהגו בני המדינה לעשותם, אבל שאר הדברים כגון ציור וכיור וכיוצא בו אינו כופהו. עשה אחד מהן מעצמו אם גילה השני דעתו שנוח לו במה שעשה חבירו מגלגלין עליו את הכל ונותן חלקו בהוצאה (הלכות שכנים פרק ה הלכה א).

דין הכפייה בדבר שהוא צורך גדול או שהוא מנהג המקום דומה לכותל החצר והגינה הנזכר במשנה א ובתחילת משנה ב. שאר הדברים שאין כופים עליהם דינם כדין כותל הבקעה ממשנה ב, אבל אם גילה דעתו, כמו במשנה ג, “מגלגלין עליו את הכל”.

משנה ד

כֹּתֶל חָצֵר שֶׁנָּפַל, מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִבְנוֹתוֹ עַד אַרְבַּע אַמּוֹת בְּחֶזְקַת שֶׁנָּתַן, עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁלֹּא נָתָן. מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וּלְמַעְלָה, אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ סָמַךְ לוֹ כֹתֶל אַחֵר, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן עָלָיו אֶת הַתִּקְרָה, מְגַלְגְּלִין עָלָיו אֶת הַכֹּל. בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא נָתַן עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁנָּתָן.

משנה ד משמשת ראיה לכך ששלושת העקרונות שהזכרנו עומדים ברקע דברי המשנה. משנתנו חוזרת על שלושת העקרונות לפי הסדר שהופיע במשניות א–ג. הכותל עצמו, עד ד’ אמות, נחשב לצורך חיוני, ולכן “מחייבין אותו”. מעל ד’ אמות הבנייה איננה צורך גדול, ולכן “אין מחייבין אותו”. מכל מקום, אם גילה דעתו שנוח לו בתוספת גובה הכותל, מתחייב בתשלום.

המשניות, כאמור, עוסקות גם בשאלת הקביעה בדיעבד של הבעלות על הנכסים המשותפים. גם כאן נמצא מבנה משולש במשניות, כאשר משנה ד מקבילה למשניות א– ג:

ישנו מכנה משותף לכל הדינים במשניות, הן בשאלת החיוב והן בשאלת הבעלות, והוא כללי הפסיקה של הלכות שכנים. הכללים הללו שונים באופיים מאלו המקובלים בממון המוטל בספק, כפי שעולה מן המשניות במסכת בבא קמא ובבא בתרא. ישנה כאן מגמה למעט בספקות, באמצעות קביעה מראש של הזכויות והחובות הממוניות של השכנים.

מצאנו, אם כן, בארבע המשניות הראשונות של הפרק פריסה שלמה של מערכת היחסים הממונית בין שכנים. מערכת זו מבוססת על עקרונות של שותפות ואחריות הדדית בין השכנים, ומטרתה למנוע מצבי ספק היוצרים צורך להזדקק לפתרונות מלאכותיים ושרירותיים.

משנה ה

כּוֹפִין אוֹתוֹ לִבְנוֹת בֵּית שַׁעַר וְדֶלֶת לֶחָצֵר. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לֹא כָל הַחֲצֵרוֹת רְאוּיוֹת לְבֵית שָׁעַר. כּוֹפִין אוֹתוֹ לִבְנוֹת לָעִיר חוֹמָה דְּלָתַיִם וּבְרִיחַ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לֹא כָל הָעֲיָרוֹת רְאוּיוֹת לַחוֹמָה. כַּמָּה יְהֵא בָעִיר וִיהֵא כְאַנְשֵׁי הָעִיר. שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. קָנָה בָהּ בֵּית דִּירָה, הֲרֵי הוּא כְאַנְשֵׁי הָעִיר מִיָּד.

משנתנו מפרטת את החיובים שאפשר לכפות על בני החצר ובני העיר, כאשר הם דברים הנצרכים לכולם. אפשר לראות במשנה את העיקרון השוזר את כל הפרק: כמו במקרה של שכנים, גם בני אותה חצר ואותה עיר הם שותפים אחד של השני, ויש להם אחריות הדדית.

משנה ו

אֵין חוֹלְקִין אֶת הֶחָצֵר, עַד שֶׁיְּהֵא אַרְבַּע אַמּוֹת לָזֶה וְאַרְבַּע אַמּוֹת לָזֶה. וְלֹא אֶת הַשָּׂדֶה, עַד שֶׁיְּהֵא בָהּ תִּשְׁעָה קַבִּין לָזֶה וְתִשְׁעָה קַבִּין לָזֶה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁיְּהֵא בָהּ תִּשְׁעַת חֲצָאֵי קַבִּין לָזֶה וְתִשְׁעַת חֲצָאֵי קַבִּין לָזֶה. וְלֹא אֶת הַגִּנָּה, עַד שֶׁיְּהֵא בָהּ חֲצִי קַב לָזֶה וַחֲצִי קַב לָזֶה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, בֵּית רֹבַע. וְלֹא אֶת הַטְרַקְּלִין, וְלֹא אֶת הַמּוֹרָן, וְלֹא אֶת הַשּׁוֹבָךְ, וְלֹא אֶת הַטַלִּית, וְלֹא אֶת הַמֶּרְחָץ, וְלֹא אֶת בֵּית הַבַּד, עַד שֶׁיְּהֵא בָהֶן כְּדֵי לָזֶה וּכְדֵי לָזֶה. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁיֵּחָלֵק וּשְׁמוֹ עָלָיו, חוֹלְקִין. וְאִם לָאו, אֵין חוֹלְקִין. אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁאֵין שְׁנֵיהֶם רוֹצִים. אֲבָל בִּזְמַן שֶׁשְּׁנֵיהֶם רוֹצִים, אֲפִלּוּ בְפָחוּת מִכָּאן, יַחֲלוֹקוּ. וְכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם רוֹצִים, לֹא יַחֲלוֹקוּ.