הבית הצנוע שותף

להילולת שמים;

השמש משליך אל תוכו

את זהבו הבוער

והלילה

מציף אותו באפלת כוכבים

…

ומתחת לרצפת הבית

חי את חייו הטמירים,

את חייו המיוחדים,

העפר,

וכל מה שטמון בתוכו –

זרעים, שרשים, מעינות…

(זלדה, הבית הישן)

המחשבות על עומר נודדות לזכרונות מלפני כמעט עשור, מימים של לימוד תורה משותף ושל שיח עמוק ברוח ובעבודת ה’. המפגשים הקטנים והיומיומיים האלה בישיבה תמיד החזיקו שני קצוות – מחשבות עמוקות ורעיונות גדולים שאוצרים בתוכם המון דקויות עדינות ומפורטות. עומר הקפיד שתובנות שעולות מתוך הלימוד, בין אם של סוגיה בעיון ובין אם במחשבה ופנימיות, יקבלו בסוף את המילים הנכונות, את הניסוח המדוייק, יעברו דרך המינסרות הנכונות שיוציאו מהם את שלל הצבעים שלהם. ומשם חזרה אל התמונה הגדולה, העקרון שמקיף את כלל המרכיבים הדקים.

במובנים רבים האדריכל שבו היה קיים כבר שם, אומן של מילים וניסוחים דקים ומפורטים, שמצליחים לבנות יחד את הבית הגדול והשלם וליצור תמונה עשירה של הנושא או הסוגיה שבה עסק.

עבורי, המפגש היומיומי עם עומר היה מפרה ומעורר ולא איפשר להישאר בבנאלי או בשטחי, אלא חייב לרדת לעומקים של דברים ולחשוב באופן יצירתי ומקורי.

ומעבר לכך הנוכחות של עומר הייתה חיה וכנה. המבט של עומר עם העיניים הטובות שמבקשות דעת, מבקשות אמת, מבקשות עומק. החיוך העדין שחושף ציניות עתניאלית קלה, ונשזר בדיבור רציני וענייני. מזיגה מופלאה ומיוחדת כל כך.

דמותו של עומר מצטיירת לי עכשיו כדמות הבית שמתארת זלדה: בית צנוע השותף להילולת שמים, בית שחי חיים טמירים עם כל מה שטמון בו.

ועכשיו חרב הבית.

לישועתך קויתי ה’