הפטרת פרשת ויחי עוסקת בצוואתו של דוד לפני מותו. הצוואה מרתקת הן במה שיש בה, והן במה שאין בה.
במזמורי תהלים מתאר דוד המלך את כיסופיו לבניית בית המקדש. כך, למשל, דוד מתאר את שמחתו ללכת לבית ה’:
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה’ נֵלֵךְ: (תהלים קכב, א)
במזמור קל”ב אנו לומדים שכיסופיו של דוד למקדש באו לבידי ביטוי בהנהגותיו היום יומיות:
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת זְכוֹר ה’ לְדָוִד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ: אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַה’ נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב. אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי: אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה: עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה’ מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב: (תהלים קלב, א-ה)
ידועים דברי חז”ל בבלי ובירושלמי, המדגישים כיסופים אלה:
א”ל ר’ אדא בר אהבה אמרה משמיה: אין דור שאין בו ליצנין כדורו של דוד. מה היו פרוצי הדור עושין? היו הולכין אצל חלונותיו של דוד אומרין לו: “דוד! דוד! אימתי יבנה בהמ”ק? אימתי בית ה’ נלך?” והיה דוד אומר: “אף על פי שמתכוונין להכעיסני, יבא עלי אם לא הייתי שמח בדבריהם!” דכתיב: “שמחתי באומרים לי בית ה’ נלך”. (ירושלמי המודפס בבבלי, שקלים ז ע”ב)
כאשר דוד ברח מחרב שאול אל שמואל הנביא היושב ברמה, מספרת הגמרא שדוד ושמואל עסקו “בנויו של עולם” – הכנת תכנית לבניין המקדש:
דרש רבא, מאי דכתיב (שמואל א יט,יח): “וילך דוד ושמואל וישבו בנויות ברמה”, וכי מה ענין נויות אצל רמה? אלא, שהיו יושבין ברמה ועוסקין בנויו של עולם, (בבלי זבחים נד ע”ב)
כידוע, דוד בקש לבנות את בית המקדש ונמנע ממנו, ואז אמר לו נתן הנביא ששלמה בנו הוא שיבנה את המקדש:
וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ וַה’ הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב מִכָּל אֹיְבָיו: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל נָתָן הַנָּבִיא רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱ־לֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה:… וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיְהִי דְּבַר ה’ אֶל נָתָן לֵאמֹר: לֵךְ וְאָמַרְתָּ אֶל עַבְדִּי אֶל דָּוִד כֹּה אָמַר ה’ הַאַתָּה תִּבְנֶה לִּי בַיִת לְשִׁבְתִּי:… כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ: הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד עוֹלָם: (שמואל ב ז, א-יג)
דברי שלמה לחירם מלמדים שלשלמה אמנם היה ברור עד כמה כסף אביו לבניין המקדש, וכי שלמה קיבל עליו את המשימה שהועברה אליו:
וְעַתָּה הֵנִיחַ ה’ אֱ־לֹהַי לִי מִסָּבִיב אֵין שָׂטָן וְאֵין פֶּגַע רָע: וְהִנְנִי אֹמֵר לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה’ אֱ־לֹהָי כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ אֶל דָּוִד אָבִי לֵאמֹר בִּנְךָ אֲשֶׁר אֶתֵּן תַּחְתֶּיךָ עַל כִּסְאֶךָ הוּא יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי:(מלכים א ה, יח-כב)
נשוב אל צוואתו של דוד לפני מותו. הצוואה מחולקת לשני חלקים עיקרים:
החלק האחד הוא צווי לשמירת התורה:
וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִשְׁמֶרֶת ה’ אֱ־לֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו לִשְׁמֹר חֻקֹּתָיו מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְעֵדְוֹתָיו כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה לְמַעַן תַּשְׂכִּיל אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה וְאֵת כָּל אֲשֶׁר תִּפְנֶה שָׁם: לְמַעַן יָקִים ה’ אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלַי לֵאמֹר אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ אֶת דַּרְכָּם לָלֶכֶת לְפָנַי בֶּאֱמֶת בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם לֵאמֹר לֹא יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מֵעַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל: (מלכים א’, ב, ג-ד)
הציווי כללי, ואין בו מצוות ספציפיות שאותן שלמה המלך מצווה לקיים במלכותו.
בחלקה השני של הצוואה עוסק דוד בפרוט רב בייצוב מלכותו של שלמה, מפני אישים שהפריעו למלכות של דוד.
לאור האמור לעיל, יש מקום לתמוה: מדוע דוד אינו מתייחס בצוואתו לחובתו של שלמה לבנות את בית המקדש?
באיגרת לד”ר משה זיידל כותב מרן הרב קוק:
…ע”כ זאת היא עצת ד’ שהפליא עצה, הגדיל תושיה, שכפי אותו המיעוט שכוחות האומה מתמעטים, כן יהי’ נגרע כוח היכולת, ומניעת היכולת היא לנו לעדה על חפץ ד’. ומניעת החפץ יש לה הרבה דרכים: לפעמים מניעה מעשית, כמו יראת מלכות וכיו”ב, ולפעמים מניעה רוחנית, שמהם היא ג”כ המצוה שלא לאמר דבר שאינו נשמע. וכשישנן מניעות כאלה הננו מרוצים בזה, מפני שאנו מכירים שכך הוא רצון ההשגחה העליונה בעתים כאלה. ואך לזה הננו מוצאים בירושלמי, שרשב”י שמח על נטילת הדינים בישראל לשעתם, משום דלית אנן חכים מידן… (אגרות הראי”ה, א כ’)
משמעות דברי הרב קוק היא, שבנוגע למצוות המוטלות על ההעם בכללו, כל עוד אין בעם הכוחות הפנימיים המספיקים לקיים את המצווה, עיכובים שונים אינם “תקלה טכנית”, אלא מניעה בהשגחה א־לוהית.
מדרשי ההלכה, הגמרא (סנהדרין כ ע”ב), ופסיקת הרמב”ם מלמדים שיש סדר בין שלוש המצוות שנצטוו בשעת כניסתן לארץ:
…רבי יהודה אומר: שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ – למנות להם מלך לבנות להם בית הבחירה ולהכרית זרע עמלק. איני יודע איזה יקדום, אם למנות להם מלך, אם לבנות להם בית הבחירה, אם להכרית זרע עמלק?
תלמוד לומר (שמות יז, טז): “ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לה’ בעמלק” – משישב המלך על כסא ה’ את מכרית זרע עמלק. ומנין שכסא ה’ זה המלך? שנאמר (דה”א כט כג): “וישב שלמה על כסא ה’ למלך”.
ועדין איני יודע איזה יקדום אם לבנות להם בית הבחירה אם להכרית זרע עמלק? תלמוד לומר: “אשר ה’ א־להיכם מנחיל אתכם” ואומר “ויהי כי ישב המלך בביתו וה’ הניח לו מסביב” ואומר “ויאמר דוד אל נתן ראה נא אנכי יושב בבית ארזים וארון הא־להים ישב בתוך היריעה”.
(ספרי דברים פרשת ראה פיסקא סז, י)
בהלכות מלכים סיכם הרמב”ם דברים אלה להלכה:
מינוי מלך קודם למלחמת עמלק… והכרתת זרע עמלק קודמת לבנין הבית… (רמב”ם, משנה תורה, מלכים א, ב)
גדול לאין ערוך ערכן של המצוות הלאומיות כבנין בית המקדש. גדולי הדורות נכספו לבניין המקדש, החל בדוד המלך, ובדורות האחרונים מרן החפץ חיים ומרן הרב קוק זצ”ל ועוד מגדולי ישראל, וב”ה הכיסופים הולכים ומתעצמים בעם.
ברם, קיום המצווה הגדולה של בנין בית המקדש מחייב תנאים רוחניים שונים, וכל אימת שהתנאים הללו אינם קיימים יש מניעות ועיכובים פיזיים מלבנות את בית המקדש.
בספר דברי הימים מבואר מדוע דוד לא יכול היה לבנות את בית המקדש ומדוע רק שלמה יבנה:
וַיְהִי עָלַי דְּבַר ה’ לֵאמֹר: דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ. לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי, כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי. הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ, הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה, וַהֲנִחוֹתִי לוֹ מִכָּל אוֹיְבָיו מִסָּבִיב כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו. (דברי הימים א כב, ח-ט)
גם מכאן אנו למדים שיש מצבים ותנאים המונעים, רוחנית, את בניין המקדש.
כאמור, כבר בעת שברח מחרב שאול עסק דוד המלך, עם שמואל הנביא בתכנון בניית בית המקדש אך בפועל, כשמלך בנה את מלכות בית דוד.
לאור זה צריך להבין שיישום הכיסופים לבניין בית המקדש מחייב את בנין מלכות ישראל ויציבותה.
נראה שדוד המלך הבין שבית המקדש לא יוכל להבנות לפני ששלמה ייצב את מלכותו. זאת משום שרק מתוך כך המקדש יהיה בעל משמעות לעם ישראל כולו, ועל בסיס זה לאנושות כולה. רק מתוך זה יכול היה שלמה בתפילתו לייעד את בית המקדש גם לתפילת הנכרי.
לכן, התמקד דוד בהדרכת שלמה לייצוב הממלכה, מתוך ידיעה והבנה ששלמה ימשיך משם, בעת המתאימה, לבניין המקדש.
אין חס וחלילה בדברי צינון הכיסופים לבניין הבית השלישי אלא תיאור התהליך המעשי לבנייתו.
כשמוציאים את ספר התורה מארון הקודש, לפי המנהג האשכנזי פותחים בפרשת ויהי בנסוע העוסקת במלחמה באויבים, אחר כך מזכירים את נבואת הנביאים ישעיה ומיכה “כי מציון תצא תורה” – לכל האנושות, וחותמים בקדושת עם ישראל “ברוך שנתן תורה לעמו ישראל בקדושתו”. ככל שיתבסס בניין האומה בתורתה, תתאפשר ההשפעה על האנושות כולה.
נתפלל שהמלחמה שעם ישראל נלחם עתה על יחוד ה’ תהייה שלב התקדמות אל האופק הגדול של בנין בית המקדש עם משמעות לאנושות כולה: “כי מציון תצא תורה ודבר ה’ מירושלים”.