הימים שבין פסח לעצרת הינם ימים של תיקון המידות וביעור הרע בהדרגה, שלב אחר שלב, ממש כשלבי התפתחותו של האדם לאחר לידתו. גישה נכונה לימים הללו, ועבודה עמוקה ואמיתית יובילו אותנו לחג השבועות מוכנים, מתוקנים ושלמים יותר לקבלת התורה, ויאירו באור חדש את כל ימי השנה. נכתב ביום ´גבורה שבהוד´ לפני כשנה

הגמרא במסכת שבת מספרת שהאמורא רבה היה נוהג לפתוח כל שיעור בבדיחה וכך ננהג גם אנו[1].

איש אחד ניסה לחצות פסי רכבת ולא שעה לאזהרות האנשים כי הרכבת עוד רגע תדרוס אותו. הוא עמד על הפסים ושמע מרחוק את צפירות הקטר לעברו “טו…. טווווווווווווו….”. הדבר הבא שהוא זוכר זה שהוא התעורר מגובס בבית החולים (לא עלינו). כעבור חצי שנה של שיקום הוא הלך ברחוב ופתאום הבחין בו חברו וראה שהוא צולע. החבר הזמין אותו לקפה כדי שיסביר לו מדוע הוא צולע. בישבם בבית הקפה, שמע הבחור את הקומקום רותח “טו…. טוווווווו….”. הבחור לא היסס, רץ ישר לעבר  הקומקום ושבר אותו. כשמנהל בית הקפה שאלו לפשר מעשהו הוא הסביר בנחרצות: “תאמין לי, את אלה צריכים להרוג עוד שהם קטנים!”.

הרב מנחם פרומן הי”ו מרבה לציין שבדיחות הם עניין רציני ביותר ובהתאם לכך, הבה נעמוד על השורש העמוק של בדיחה זו. הבעיה של אותו אדם היא שהוא סובר שאין מה לעשות נגד הרוע (במקרה שלו צפירות ה”טו….טו……..”) ועל כן, מכיוון שהרוע הוא מוחלט ולא ניתן לתיקון או לשינוי, הדרך היחידה להתמודד עימו היא לשרש אותו בהיותו קטן וזעיר וממילא ניתן לטיפול אחת ולתמיד[2].

בתאריך ו’ סיון, שבועות התש”ע, אנו מציינים לא רק את קבלת התורה בפעם ה-3322[3] אלא גם 250 שנה להסתלקותו של מרן רבי ישראל בעל שם טוב מייסד תורת החסידות הידוע בכינוי הבעש”ט. כפי שאבי מורי ורבי מסביר כי באנגלית ישנן שלוש מילים המהוות שלוש רמות להגדיר משהו כדבר טוב: גוּד, בֶּטֶּר, בֶּעש”ט[4]. וכפי שמסביר הרב יצחק מאיר מורגנשטרן הי”ו כי “הרב ישראל בן אליעזר” שווה בגימטריא “שמע ישראל הוי’ א-להינו הוי’ אחד”[5].

אחד מעיקרי תורתו של  מרן הבעש”ט היא שיטתו בהתייחסות לרוע. “לית אתר פנוי מיניה”, אין דבר שאין בו אלוקות וממילא גם ברוע טמון ניצוץ אלוקי המחיה ומהווה אותו בכל רגע ורגע[6]. לפיכך, על כל אחד ללמוד לתעל את הרוע לדברים חיוביים. או בשפת החסידות והקבלה, לתקן את הרוע ולהעלות/לגאול את הניצוץ האלוקי הטוב החבוי בשורשו. מדובר בסוגיה עמוקה ורחבה ובמסגרת יריעה צרה זו לא נוכל לעסוק בה בעמקות אך העיקרון מוכר וניתן להדגימו בכל מיני תחומים מחיינו. למשל באומנויות לחימה מלמדים את הלוחמים כיצד לנצל את כוחו של היריב לרעתו וכיו”ב. אם אנו מאמינים, בעקבות תורת החסידות, כי ברוע טמון טוב, אזי אין לנו כל עניין, וזה גם לא נכון, לשרש את הרוע – עלינו לתקן אותו ע”י תיעולו למקומות חיוביים. כמובן, עד שהרוע איננו מתועל לקדושה עלינו להגבילו באמצעות סייגים וגדרים, אך השאיפה איננה לשבור אותו אלא לתקן, להיות “שיפוצניק דקדושה”! מספרים כי הרבי מקוצק אמר שאסור לשבור את היצר הרע. מששאלו אותו חסידיו מדוע, הוא הסביר להם בפשטות כי מי ששובר את היצר עליו להתמודד כעת עם שני יצרים….

זוהי בדיוק עבודת ספירת העומר. בעלי המוסר מציינים כי ראשית תקופת העומר בקרבן העשוי משעורים וסיומה בקרבן עשוי חיטים. קרבן העומר המובא ממחרת השבת בטז’ ניסן עשוי משעורים שהם כידוע מאכל בהמות, בעוד קרבן שתי הלחם המובא בשבועות עשוי מחיטים שהם מאכלו העיקרי של האדם. בכך, נרמז לאדם כי תכלית העבודה בספירת העומר הינה העבודה על המידות, על היכולת לתקן את המידות הבהמיות שבנו למידות אדם, וידוע כי האדם נברא בצלם א-להים.

היכולת לתקן ולשנות את המידות איננה עבודה חד פעמית המתרחשת ברגע אחד, מדובר בעבודה סיזיפית ומתישה – אך זהו עניינה של ספירת העומר, התקדמות איטית בקצב קבוע לעבר המטרה – קבלת התורה. כל עוד מובטח לנו שאנו מתקדמים, בסוף נגיע!  זהו העומק של תורת הבעש”ט הדורשת תיקון ותיעול הרוע לקדושה ולא שבירתו וביטולו מן המציאות (כפי שחשב לתומו הבחור שנדרס ע”י רכבת בבואו לשבור את הקומקום הרותח….).

רבים העוסקים במעלת ימי העומר כימים אידיאליים לתיקון המידות ונצטט כמה מהם:

הרי לנו כי ימי העומר שגבו מעלתם מאד, אמנם יש לנו לידע כי ימים אלו הם ימי הזריעה, ולכן ימצא בהם הניסיון והסתרת ההארה, והניסיונות הם לכל אדם כפי ערכו וערך בקשת השגתו, ומצד זה יקראו ימי העומר “ימי דין וקטנות”, אכן כפי הכנת האדם ועמידתו בניסיון בעת “קטנות” זו, כך ישיג אחר ימי העומר במשך כל השנה את הפרי, שהוא הנקרא “מוחין דגדלות”, שבהם יש את  הארת הדעת לכל אדם.
הנה “מוחין דקטנות”  אלו חובה הם שיעברו על כל אדם, כשברצונו להשיג מעלה הנקראת “מוחין דגדלות”, וכפי גדולת האדם וגודל השגתו כך גודל הקטנות שצריך לעמוד בה, אך נצרכת בהם זהירות גדולה, שלא יניח האדם את מקומו, ולא ירפה מהשגתו שכבר זכה בה לפי ערכו, כי יש אשר בזמן הזה הניחו את מקומם, וכל ימיהם נשארו בקטנותם…. [7]

השפת אמת בפרשת אמור[8] מדגיש אף הוא  כי ספירת העומר הינה הזמן הייעודי המובחר לעבודת תיקון זו:

….לכן צריכין להתדבק בהשי”ת בימים אלו והם הכנה על כל השנה. וכמו כן בדורות. בימים אלו אחר יציאת מצרים שנמשכו בנ”י אחר הקב”ה במדבר כדכתי’ זכרתי לך חסד נעוריך. ובוודאי מדזה נשאר זכירה בשמים לדורות ממילא יש התעוררות בנשמות בנ”י להתבטל אליו ית’ בימים אלו. לכן כתי’ וספרתם לכם כי הזמן מוכשר עתה לכך…. וכמו שהי’ אז מעשה זו הכנה לקבלת התורה כמ”ש אח”ז הביאני המלך חדריו כו’. כמו כן כפי הבירור וחיפוש ותשוקה אליו ית’ בימי הספירה בכללות ישראל וכמו כן בפרט כך זוכין אח”כ בשבועות לקבל הארה חדשה מקבלת התורה.

הרבי מגור מדגיש שימים אלו “הם הכנה על כל השנה” – ימי ספירת העומר הם ימי התכוננות והִתכווננות לכל השנה כולה, הכנה לקראת ההמשך המבורך המחכה לנו עם תום הספירה – יום חתונתו שהוא גם יום שמחת ליבו. לענ”ד “שמחת ליבו” ניתן להידרש בשני מובנים, שמחת ליבו של החתן, אך לא פחות מכך, שמחת ליבו של הקב”ה! הבמאי והמפיק הגדול המנצח על כל ההופעה ומדי פעם מציץ מן החרכים בצורה שגם אנו יכולים לראותו בגילוי.

אף הרש”ש, מגדולי המקובלים בכל הדורות מתייחס לעניין זה[9]:

כי פסח וימים אלו ימי ספירת העומר, הם שורש לכל ימות השנה, ובדרך שהולך בהם, בה מוליכים אותו כל ימות השנה.

הרש”ש בדבריו מעניק חשיבות  יתירה לתקופת הספירה וההכנה. לשיטתו אין המדובר בהכנה רק לאירוע קונקרטי העתיד להגיע עוד מעט (חג השבועות, יום החתונה) אלא מדובר בהכנה על השנה הבאה, דהיינו הכנה גם לכל התקופה הבאה לאחר תום הספירה. יתכן שגישה זו תואמת את התפיסה הסוברת כי כמו שבראש השנה נידונים על החיים ובסוכות נידונים על המים, כך בשבועות – חג מתן תורה, כל אדם נידון על ההשגות והמעלות אותן ישיג בלימוד התורה בשנה הבאה[10].

להבהרת עניין זה נתמקד כעת בהבנת המהלך הרוחני העובר על עם ישראל בין פסח לשבועות, מהלך רוחני המושתת כמובן על קורות עם ישראל בגשמיות באותם ימים – גאולה חפוזה ממצרים בליל הסדר, נדודים וצרות במדבר בימי ספירת העומר וקבלת התורה בשבועות. האריז”ל[11]וגדולי החסידות בעקבותיו מסבירים שכל תהליך של גדילה וצמיחה מורכב משלושה חלקים: עיבור, יניקה ומוחין. ממש כמו בתהליך הגדילה הטבעי של כל יצור בטבע. עיבור, העובר בטל לאימו וממנה כל חיותו. העובר והאם באותו גוף אחוד. לאחר העיבור בא שלב הלידה בו העובר כבר הופך ליישות עצמית אך הוא מחויב לעבור תקופה של יניקה במהלכה אימו מניקה אותו. בשלב היניקה התינוק הוא יישות  בפני עצמה אך הוא אינו מסוגל להתקיים ללא התלות המוחלטת באימו המניקה אותו ודואגת לו לכל צרכיו. שלב היניקה מסתיים, התינוק כבר מתחיל ללמוד כבר לעמוד על הרגליים שלו[12] – “לעמוד על שלו”, לפתח עמדה עצמית עצמאית. השלב האחרון, שלב המוחין מתחיל להתהוות עם תחילת שלב ההליכה העצמית בו התינוק כבר לומד ללכת ולהגיד שאת זה הוא “רוצה” ואת זה “לא רוצה” (גם אם כעת הוא אינו יכול לפרט ולהסביר מדוע הוא אינו רוצה). אולם שלב המוחין הבשל באמת מתגבש סביב גיל עשרים (לפני, אחרי, כל אחד והקצב שלו) כאשר האדם כבר יודע מה הוא מחפש והוא יכול להסביר זאת מבחינה הגיונית סבירה. בגיל זה האדם אינו מונחה רק מרצונות טבעיים (אכילה, שינה, החלפת חיתול) או רצונות יצריים ובכוחו כבר לבנות רגשות איתנים, דחיית סיפוקים ועוד[13]…. בני ישראל במצרים הינם כעובר במעי אימו. הם עבדים ואין להם שום עצמאות הם בטלים לחלוטין. יציאת מצרים החפוזה היא לידת עם ישראל[14] וקבלת התורה בשבועות מהווה את סיום שלב היניקה[15] וקבלת המוחין – התורה היא המוחין שלנו המנחה אותנו כיצד לפעול, להתעלות מעל הרצונות הטבעיים, היצרים וכו’ ובעיקר מלמדת אותנו כיצד לבנות ולהבנות בעצמנו כיישות עצמאית היונקת ממקור עליון. לכן, רק עם קבלת המוחין הננו מסוגלים לקבל על עצמנו עול תורה ומצוות, לפני כן אנחנו לא מספיק בשלים לכך. לאור הנ”ל מתבהרת תמונת ההתפתחות הרוחנית לאומית שלנו וממילא יוצא שהתקופה בין יציאת מצרים לקבלת התורה הינה תקופת היניקה או כפי שהוזכר לעיל תקופה של “מוחין דקטנות” לקראת קבלת התורה שהיא “מוחין דגדלות”. חשוב לי להבהיר בנקודה זו, בשונה משירו המפורסם של שולי רנד[16], מוחין דקטנות אינם דבר רע כלל, נהפוך הוא, מוחין דקטנות הם שלב הכרחי ונצרך שעניינו בניית הכלים לקראת קבלת המוחין דגדלות. שלב היניקה, אותו שלב בחיים בו איננו בטלים להורינו היקרים כעובר במעי אימו מחד, אך גם איננו עצמאיים ובשלים כבעלי בית משלנו מאידך הוא לענ”ד השלב הנפלא של ימי ספירת העומר. אנחנו יודעים פחות או יותר מה אנו רוצים, אנו נעזרים בהורינו ובבני המשפחה וחברים לקראת ההגעה אל השלב הבא בו נהיה כבר יישות עצמאית. חשוב לציין כי שלב המוחין איננו שלב של בעיטה בדלי אלא שלב של העמקת הקשר עם כל הסובב אותנו עד כה (הורים, חברים וכו’) שבמרכזו פיתוח קשר מנקודת מבט אחרת, נקודת מבט עמוקה ושלמה יותר וממילא פנימית יותר. הרב פדיה ציין ששמע שיעור על עין אי”ה מפי הרב טאו בו הוא הסביר לפי דברי הרב קוק שבתהליכי בנייה, לעולם בניין הגוף קודם לבניין הנשמה[17]. לפני שנכנסים לבית ומעניקים לו חיות ומשמעות צריך לתכנן את הבית, לבנות אותו ורק אח”כ נכנסים הדיירים ונופחים בו נשמה ותוכן מהותי – מבניין סתמי ל”בית”.

ישנה חקירה הלכתית לגבי מצוות ספירת העומר – האם מדובר במצווה אחת המתפרסת על פני 49  ימים, או שמא כל יום הוא מצווה בפני עצמה. למאי נפקא מינה? אם מדובר במצווה אחת אז על פניו יש לברך בגמר המצווה עם תום הספירה[18]. מצד שני, אם מדובר במצווה יומית, אזי וכי למה אם מישהו שכח לספור יום אחד הוא אינו יכול להמשיך לספור בברכה?! בכל אופן, לענ”ד יחסנו לספירה בהתאם לשתי השיטות הנ”ל טומן בחובו יסוד רוחני שורשי עמוק מאוד. ספר החינוך במצווה שו’ דן במצוות ספירת העומר:

משרשי המצוה על צד הפשט…. ומפני כן, כי היא כל עיקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא. וזהו שאנו מונין לעומר, כלומר כך וכך ימים עברו מן המנין, ואין אנו מונין כך וכך ימים יש לנו לזמן, כי כל זה מראה בנו הרצון החזק להגיע אל הזמן….

מרנן ורבנן מקשים קושיה גדולה על דברי בעל החינוך – הרי כשסופרים לקראת דבר שמחכים לו אז סופרים בד”כ את מניין הימים שנותרו עד אותו דבר ולא  את מניין הימים שכבר עברו. למשל ילד הסופר את מספר הימים עד לחופש הגדול או חייל במסייעת ששר לכבוד הפז”ם ירום הודו שממשיך לדפוק “עד מתי”. אם כן, על פניו היה עלינו לספור כמה ימים נותרו לנו עד יום חתונתו ושמחת ליבו ולא לציין כמה ימים כבר חלפו…. להסברת עניין זה ראיתי בספר של הרב שמשון פינקוס זצ”ל[19] יישוב לקושיה שנגע לליבי ותקוותי כי גם תיגע לליבכם:

ולבאר דבר זה נקדים דברים שכתב מרן הגאון רבי אהרן קוטלר זצ”ל במאמרו המפורסם בעניין לימוד חומש, והדברים הם לאמיתה של תורה. הוא כותב: התורה מספרת לנו שיעקב היה צריך לחכות שבע שנים כדי לשאת את רחל “ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה”. ולכאורה קשה, הרי אנחנו יודעים שהטבע זה בדיוק הפוך, ככל שאדם יותר מחכה ורוצה בדבר, כך הימים שחולפים עד להשגתו נראים יותר ארוכים, יום לשנה יחשב? אלא בהכרח שמבואר כאן שיעקב אבינו קִדש וטִהר את עצמו והכין עצמו לקראת הבניין של עם ישראל. עד כאן תורף דברי מרן הגר”א קוטלר זצ”ל. וביאור דבריו כך הוא: משל לאדם שזקוק נואשות למיליון דולר. אם יאמרו לו שבעוד מאה יום הוא יקבל מיליון דולר הרי הוא יהיה מאושר. אולם, כל  יום של המתנה יראה לו כנצח, שכן הימים נראים לו כמפרידים ומרחיקים אותו ממיליון הדולרים. לא כן, אם נזקק אדם למיליון דולר ויציעו לו עבודה, שמדי יום ישתכר באותה העבודה עשר אלף דולר, כך שבסוף תקופה של מאה ימים יהיה בידו מיליון דולר, הרי בשביל אדם זה הימים יחלפו במהירות. ומה ההבדל? כי כשאדם צריך מיליון דולר ואומרים לו להמתין מאה יום אזי מאה ימים אלו הם ימי המתנה בעלמא, ימים ריקים בלי תוכן, ואם כן הימים האלו הם עבורו רק ימי חציצה בינו לבין הכסף. אבל אם מאה הימים אינם ימי המתנה אלא אופן איך להרוויח ולהשיג את הכסף, אז הימים אינם ריקים וחוצצים, להיפך, כל יום הוא יום של בניין והתקדמות לקראת המטרה הנכספת, ובאופן כזה מאה הימים עוברים מהר מאוד, וכל יום של מאה הימים הוא יום של אושר, כי אם ידלג יום אחד הוא לא ישיג את מטרתו – את מלא הסכום[20].

אם כן, לסיכום, ראינו את ההסתכלות הנצרכת מצידנו לגבי ימי ספירת העומר כימים של עבודה, עבודה על תיקון המידות, תיעול וניתוב התכונות הטבועות בנו למקום עילאי יותר כהכנה לקבלת התורה בהתאם למהלך הרוחני אותו אנו עוברים בתקופה זו  הן כציבור כללי והן כישות פרטית.

“נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן”[21] ועל כן אסיים בבדיחה נוספת ששמעתי מאחד החברים במהלך החבור’ה היומית של שיעור ד’ העוסקת בלימוד העבודה של כל יום מספירת העומר בהתאם למידה היומית:

פציינטית הגיעה מתנשפת כולה לטיפול שורש במרפאת השיניים והתנצלה בפני השיננית והרופא על האיחור. כאשר הרופא ביקש ממנה לפתוח את פיה היא התנצלה מראש בשנית ואמרה “אני מצטערת אבל בגלל שמיהרתי לא הספקתי לצחצח שיניים ולכן הפה שלי קצת מלוכלך….”. הרופא חייך לעברה ואמר: “זה בסדר, אני הרגע יצאתי מהשירותים ובגלל שמיהרתי לא הספקתי לשטוף ידיים כך שעכשיו אנחנו תיקו וניתן להתחיל בטיפול….”.

גם בדיחה זו איננה עניין של מה בכך. בבואנו לתקן את הרוע ולהתעלות בעבודתנו בל נשכח כי לא מספיק להתפלל לבורא עולם או ללכת לצדיק שיתקן אותנו. הצדיק יכול לעזור בוודאי, אבל את מה שנדרש מאיתנו לתקן, לכל הפחות “לצחצח שיניים” לפני טיפול שורש, עלינו לתקן בכוחות עצמנו.

בשם ה’ נעשה ונצליח!

[1]  דף ל ע”ב: כי הא דרבה, מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא, ובדחי רבנן. לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא.

[2] בבחינת יצר לב האדם רע מנעוריו – ועל כן כל עוד אדם צעיר עליו לנצל את ימי הבחרות לשירוש הרוע.

[3] שכן יציאת מצרים הייתה בשנת 2448 לבריאת העולם.

[4] good, better, besht! הבעש”ט (על משקל best) הוא הדרגה העילאית

[5] שווה 1118 וכן שווה לפסוק “הוי’ הושיעה המלך יעננו ביום קראנו” (תהלים פרק כ פסוק י). הרב גינזבורג מסביר כי בפסוק זה טמונה הבחינה הגבוהה של האלוקות – פרצופי ספירת הכתר. בספירת הכתר ישנם שני פרצופים: אריך אנפין ועתיק יומין. אריך אנפין (בגימטריא = 422) + עתיק יומין (בגימטריא = 696) = 1118 = שמע ישראל הוי א-להינו הוי’ אחד” = “הוי’ הושיעה המלך יעננו ביום קראנו”. כמו כן הפסוק מספר תהלים מתחלק לשני חלקים: “הוי’ הושיעה” – “המלך יעננו ביום קראנו”. מעניין הדבר כי גם ספירת הכתר המורכבת משני פרצופים מתאימה מבחינה מספרית לחלוקת הפסוק: “הוי’ הושיעה” = 422 = אריך אנפין. “המלך יעננו ביום קראנו” = 696 = עתיק יומין. איזה יופי ב”ה!

[6] ראה למשל דברי האדמו”ר הזקן – שער הייחוד והאמונה פרק א-ב וכן בדברי הרמ”ק בתחילת תומר דבורה.

[7] מתוך הספר “וספרתם לכם” עמוד כג’ מאת הרב המקובל רבי דניאל פריש זצוק”ל. הרב פריש נולד בהונגריה בשנת 1935 ונפטר בירושלים לפני כחמש שנים. היה חסיד “תולדות אהרון” והתפרסם בפירושו הייחודי על ספר הזוהר הקדוש – “מתוק מדבש”. הספר “וספרתם לכם” עוסק בעבודת המידות אותה יש לעבוד בכל יום מימי הספירה בהתאם למידת היום (חסד שבחסד, גבורה שבחסד וכו’). על אף שהספר מבוסס על תורות קבליות הוא נכתב בכוונה בשפה פשוטה השווה לכל נפש.

[8] שנת התרמ”ד

[9] נהר שלום עמוד לב. דבריו מצוטטים בספר “וספרתם לכם” עמ’ כא’.

[10] אולי בשל כך נפוץ המנהג להקביל את מט’ ימי העומר למח’ קנייני התורה במסכת אבות כהכנה לקבלת התורה, כאשר בכל יום עובדים על קניין אחר וביום האחרון מלכות שבמלכות מסכמים וחוזרים על כל עבודת הקניינים.

[11] כפי שהוסבר בשיעורי הרב פדיה בישיבה בספירת העומר התשס”ט.

[12] זו נקודה מאוד מעניינת, כשתינוק נולד אז פחות או יותר כל מערכות גופו הפיזי עובדות למעט הרגליים. רק לאחר תקופה שפחות או יותר מקבילה לסיום זמן ההנקה הוא מתחיל ללמוד להשתמש ברגליו. בהתחלה כזוחל ולאחר מכן כהולך עצמאי. כמובן, ככל מעבר בין שלבים תקופה זו מלאה בנפילות…. אדם לא נולד עם היכולת ללכת, כל אחד צריך ללמוד לבד ללכת, ללכת לבד זה לא משהו שניתן ללימוד, כל אחד מלמד את עצמו.

[13] אני מניח כי הדברים נשמעים מוכרים מהשיטות הפסיכולוגיות השונות המתארות תהליך צמיחה מובנה בחלוקה לגילים שונים (מסופקני אם אותם פסיכולוגים הכירו את תורת החסידות אך בגדול גם השלבים השונים שלהם מקבילים בחלוקה גסה לשלושת שלבי הצמיחה של האריז”ל. סבורני שחלקם פשוט מרחיבים ומפרטים את שלבי הביניים במעבר מיניקה למוחין.

[14] הרב קוק כמובן עוסק בכך רבות

[15] לפי המקובלים זהו הטעם למנהג לאכול מאכלי חלב בחג השבועות שכן כעת נגמלנו מיניקת חלב אימנו.

[16] “אי אי אי איזה עצבות מוחין דקטנות מוחין דקטנות….”

[17] כמובן דברי הרב קוק ניכרים ביחסו לציונות אותה הוא ראה כבניין והכשרת הגוף על גביו ובתוכו תפעל את פעולתה הנשמה של כנסת ישראל בהופעותיה השונות.

[18] או לברך בראשית הספירה אבל אז נכנסים לספק במקרה ומאן דהוא (לא עלינו) ישכח לספור באחד הימים ונמצאת ברכתו ברכה לבטלה….

[19] הרב פינקוס נולד בארה”ב והתחנך במיטב הישיבות הליטאיות בא”י. היה מנהל רוחני בישיבה באופקים וראש הקהילה החרדית בעיר. היה מוכר כדרשן בחסד עליון ואף היה מקובל גדול. הרב מת בתאונת דרכים לפני שמונה שנים סמוך לחג הפסח יחד עם אישתו וביתו. לאחר מותו דרשותיו הודפסו בספרים שונים.

[20] מתוך “שיחות מורנו הגאון רבי שמשון דוד פינקוס – פסח ספירות העומר ושבועות” עמוד קסט.

[21] ספר יצירה פרק א משנה ז