חטאו של משה

הסוף קרב. ארבעים השנים שנגזרו על ישראל להיטלטל במדבר באות אל קצן. אפשר לדמיין את ההתרגשות של משה רגע לפני שיאו של התהליך שהוא החל בו לפני עשרות שנים – ההובלה אל הארץ המובטחת, אל ארץ ‘זבת חלב ודבש’.

אולם חלומו של משה שוב נגנז, והפעם לתמיד. פרשת חוקת מספרת על הרגע האחד שבשלו נגזר על משה למות במדבר.

אחרי שישראל שבים ומתלוננים על מחסור במים, אלוהים מצווה את משה: ‘קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע’ (במדבר כ, ח). אולם משה, במקום לדבר אל הסלע – מכה בו. אלוהים מגיב בחריפות לסטייה זו של משה מן ההנחיות, ‘לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ’ (במדבר כ, יב). קשה מאוד להבין את גודל החטא ואת עצמת העונש.

ידידי הרב אמנון דוקוב מסביר שחומרת החטא אינה לב העניין, אלא שיש כאן עניין מהותי – עדות לטיב המנהיגות של משה.

סמל המנהיגות של משה הוא המטה שבידו. המטה מבטא כוח, יכולת לשלוט במציאות, לכוף אותה לרצונו-רצון בוראו ולהנהיגה. המטה שינה סדרי בראשית במצרים והכניע את אויבי ישראל במלחמות לאחר שיצאו ממצרים. ואכן, בתחילת הדרך, אחרי קריעת ים סוף, כאשר נזקק העם למים, אלוהים ציווה את משה להכות במטה ולהוציא מים מן הסלע (שמות יז, ו). אך הנה חלפו ארבעים שנים, ודור חדש ניצב בפתחו של עידן חדש. הפעם ציווה אלוהים את משה לדבר אל הסלע. הציווי החדש מבטא שינוי כיוון – מנהיגות המבוססת על דיבור ולא על אותות ומופתים. הסלע מסמל את האטימות של המציאות, ולדבר עם הסלע פירושו להאמין שמתוך דיבור אפשר יהיה לרכך את הסלע ולגלות את האוצר שבתוכו.

לא סתם משה אינו מדבר אל הסלע, שהרי הוא כבר העיד על עצמו, ‘לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי… כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי’ (שמות ד, י). משה מודה שאין לו היכולת לתווך את עולמו הפנימי לזולת, אין לו יכולת לפתוח את הזולת על ידי הדיבור.

נראה שהרעיון של הרב דוקוב על המעבר מהמטה לדיבור מחזיר אותנו שוב לדואליות שהרבינו לעסוק בה, הדואליות שבין ‘לעשות’ ל’להיות’, בין השגת המטרה מתוך פעולה על הסביבה לבין השגת המטרה על ידי עוררות של עולמו הפנימי של האדם. במעבר שבין החיים במדבר לבין החיים בארץ הרי שב’דרך אל’ נחוץ ‘לעשות’, ואילו כאשר מגיעים, בשלב המימוש, הדגש מוסב על ‘להיות’.

משה והבודהא

מאלף להשוות את חיי משה לחייו של הבודהא. מן המפורסמות הוא הדמיון בנקודת המוצא של שניהם. שניהם צמחו מתוך חיי נוחות, נסיכים בארמון המלך. שניהם עזבו את החיים האלה כאשר הם פגשו בסבל ובכאב של החיים בחוץ, ושניהם הפכו לימים למורים רוחניים. אולם יש תקבולות נוספת בחייהם, תקבולת שמחדדת גם את ההבדל המהותי ביניהם.

בבודהיזם יש מה שנקרא ‘ארבע מראות’ (The Four Sights), שהם רצף של ארבעה מפגשים שהיו לנסיך גאוטמה סידהרתא בדרך להארה, כאשר יצא מן הארמון והפך לבודהא.

במפגש הראשון הוא פוגש באדם זקן, בשני באדם חולה ובשלישי בגווייה. מתוך הפגישות הוא מגיע להכרה שהוויית האנושות רוויה בסבל ובכאב. לבסוף הוא פוגש נזיר שמתמודד עם הסבל על ידי ההתנזרות, וממנו סידהרתא שואב את התקווה שאפשר להתמודד עם בעיית הסבל, ובעקבות המפגש הזה הוא מקדיש את חייו לשיתוף אחרים בתובנותיו.

גם למשה יש רצף של ארבעה מפגשים ביציאתו מארמון פרעה. כמו בשלושת הסיפורים הראשונים של הבודהא, גם בשלושת הסיפורים הראשונים של משה הוא נפגש עם הסבל האנושי – מצרי מכה איש עברי, איש עברי מכה איש עברי ורועי צאן המגרשים את הבנות ומונעים מהן לגשת אל באר המים. אולם משה, שלא כבודהא, אינו רק מתבונן אלא מתערב כדי לעשות צדק. בסיפור הרביעי, במקביל לפגישה של הבודהא עם הנזיר, מתגלה למשה האלוהים, וגם כאן סביב נושא האי-הצדק, ומשה מקבל עליו את השליחות לחזור לעמו ולהצילו, ומקדיש את חייו למנהיגות המבוססת על עשייה.[1]

מתוך עיון בפסוקים נוכל להבחין שהמסר של הסיפור על חטאו של משה אינו שיש להחליף את המנהיגות של העשייה במנהיגות של דיבור, אלא להוסיף את המנהיגות מכוח הדיבור על הממד הקיים. קרי, להכיל את ‘להיות’ עם ‘לעשות’ ולא להמירם זה בזה. להיות גם מנהיג הפועל ועושה וגם מורה דרך היודע לעורר את עולמם הפנימי של אנשיו. בד בבד עם הציווי לדבר אל הסלע משה מצווה לקחת את המטה: ‘קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע… וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי ה’ כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ’ (במדבר כ,ח-ט)

משה זוכה בערוב ימיו להגיע אל השלמות הזאת, כך אנו למדים ממילות הפסוק הפותחות את ספר דברים, המתארות את המתרחש שבוע לפני מות משה: ‘אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּ בֶּ ר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל’.

[1] נציין שלכל מפגש ממפגשיו של הבודהא יש מצוות עשה בתורת משה – ביקור חולים, והדרת פני זקן וקבורת מת מצווה, שאפילו כוהן גדול בדרך לבית המקדש ביום הכיפורים מצווה להיטמא ולהביא חלל לקבורה אם פוגש בו (רמב”ם, הלכות אבל ג, ח).