*מצורף למטה דף מקורות לקריאה נוחה

תענית בכורות כשאין אפשרות לעשות סעודות סיום מסכת בציבור / הרב רא"ם הכהן

שאלה

מנהג ישראל שניתן לפדות את תענית הבכורות בערב פסח באמצעות סעודת מצווה. השנה בגלל המגפה לא יתאפשר להתכנס יחד בבית הכנסת ונשאלת השאלה האם על בכורות שלא זכו לסיים מסכת להתענות? ואם כן האם ניתן להצטרף לסעודה מרחוק?

תשובה

פתיחה

כדי לענות על שאלה זאת יש לברר את יסודות מנהג תענית בכורות, ולצידם את המנהג לפדות את התענית בסעודת סיום מסכת. ולאור זאת להכריע האם יש לכך תחליף והאם הבכור חייב בתענית במצב שנוצר.

מקור מנהג תענית בכורות במסכת סופרים

בתלמוד בבלי לא מוזכר בשום מקום תענית בכורות, המקור הברור והמרכזי למנהג תענית בכורות הוא במסכת סופרים:

…אין אומרים תחנונין כל ימי ניסן, ואין מתענין עד שיעבור ניסן, אלא הבכורות שמתענין בערב הפסח, והצנועים בשביל המצות כדי שיכנסו לפסח בתאוה…

מסכת סופרים כא, א

לצד הקביעה שאין להתענות ולהגיד תחנונים בחודש ניסן, מובא מנהג שלכאורה סותר את הדין שהבכורות והצנועים מתענים בערב פסח. לגבי הבכורות לא מובא טעם לצום ונראה ברור שהוא קשור במכת בכורות, ולגבי "הצנועים" מובא הטעם 'שיכנסו בתאווה לפסח'. הטור מביא דין זה ומנמקו:

גרסינן במסכת סופרים הבכורות מתענין בערב פסח והטעם זכר לנס שניצולו ממכת בכורות וכתב אבי העזרי שגם בכור לאב יש לו להתענות כמו שהיתה המכה גם בהם ומיהו גדול הבית א"צ להתענות אף ע"פ שהיתה בהם המכה לא מחמרינן כולי האי האיסטניס מתענה כדי שיאכל מצה לתיאבון והכי איתא בגמרא רב ששת הוה יתיב בתעניתא כל מעלי יומא דפסחא משום דאיסטניס הוה ואי הוה אכיל ביממא לא הוה מצי אכיל בליליא:

טור אורח חיים, תע

הטעם לתענית בכורות כאמור הוא הצלת בכורות ישראל, ואילו את דין הצנועים הוא משווה לדין האיסטניס (שמקורו בירושלמי כפי שנראה להלן) שאם יוכל ביום לא יצליח לאכול בלילה.

כמו הלכות רבות שמקורם במסכת סופרים חלק מהראשונים לא הביאו אותם כלל (כמו לדוגמא הרמב"ם), ואילו חלק מהראשונים דנו האם דין זה סותר סוגייה בירושלמי או להיפך שניתן למצוא לו מקור נוסף באותה סוגייה.

טעמו של מנהג רבי בירושלמי לצום בערב פסח

הירושלמי דן באיסור לאכול מצה בערב פסח, והוא מביא את דעת ר' יהודה בן בתירה שאין לאכול לא חמץ ולא מצה בערב פסח (בגלל שלדעתו אפשר לשחוט את הפסח כבר מהבוקר, ולכן לשיטתו איסור אכילת חמץ חל מהבוקר) לאחר מכן מובא מנהג של רבי שלא אכל חמץ ומצה בערב פסח, ומקשים על מנהגו של רבי:

ורבי תלמידי דרבי יודה בן בתירה הוה? לא, תלמידיה דר' יעקב בן קודשיי הוה. אלא בגין דהוה בכור. אמר ר' מנא ר' יונה אבא הוה בכור והוה אכיל! אמר ר' תנחומא לא מן הדא אלא מן הדא רבי איסתניס הוה, כד הוה אכיל ביממא לא הוה אכיל ברמשא. ולמה לא הוה אכיל הכא ביממא כדי שיכנס לשבת בתאוה.

ירושלמי פסחים פ"י, ה"א

הירושלמי דוחה את האפשרות שרבי החמיר כדעת ר' יהודה בן בתירא שהרי רק תלמידיו נהגו בחומרא זאת. ואז לפי גירסת הירושלמי שלפנינו מובאת הווא אמינא שהבכורות צמים בערב פסח, אך היא נדחקת על ידי ר' מנא על פי עדות מר' יונה אבא שהיה בכור ואכל. ועל כן מובא תירוצו של ר' תנחומא שרבי היה איסטניס, ואם היה אוכל ביום לא היה אוכל מצה בתאוה.

הראבי"ה והמרדכי דייקו מפשט הירושלמי שמכאן ראיה שאין איסור על בכורות לאכול:

מסכת סופרים תני הבכורים מתענין בערב פסח, וכן האיסטניס כדי שיאכלו לתאבון ולא אכילה גסה. אבל בירושלמי דפירקן גרסינן… ומשני רבי בכור הוה, פירוש לכך היה מתענה. ופריך אמר רבי מנא בר אנא אבא בוכרא הוה והוה אכיל, ומשני אמר רבי תנחומא לא בגין דרבי בוכרא הוה והוה צאים אלא בגין דאיסטניס הוה ואי הוה אכיל ביממא לא הוי אכיל בלילא. ומשמע דפליג אמסכת סופרים.

ראבי"ה ח"ב פסחים, סימן תקכה

כלומר מסקנת הירושלמי מבוססת על העדות של ר' מנא שבכורות אכלו בערב פסח עומדת בניגוד למנהג שבמסכת סופרים, וכן כתב המרדכי (פסחים, תרי-תריא) והביא עדות מרבינו יחיאל ש"היה אומר דמותרין לאכול מיני תרגימא" וממילא בכורות לא צמו.[1]

בניגוד לכך רבים מחכמי ספרד כתבו שאין כאן דחיה ומסקנת אלא שני פירושים למנהגו של רבי. ואכן הרמב"ן במלחמות ה' וכן ציטט בשמו הר"ן (על הרי"ף, פסחים טז ע"א) הביאו גירסה לפיה ר' מנא לא חלק על התירוץ של בכורות אלא חיזק אותו בעדות שכך נהגו:

… אלא דהוה בכור פי' והבכורות מתענין בע"פ מנהג במסכת סופרים א"ר יונה אבא הוה בכור ולא הוה אכיל א"ר תנחומא לא מן הדא אלא מן הדא דרבי אסטניס הוה…

מלחמת ה', פסחים טו ע"ב

לפי גירסה זאת ר' מנא רק מחזק את התירוץ הראשון והעדות על ר' יונה הייתה שבכורות צמים. לפי גירסה זאת הירושלמי רק מחזק את המנהג שבמסכת סופרים, וכן כתב הרא"ש:

ואמרינן נמי בירושלמי דהך פירקין רבי לא אכל חמץ ולא מצה ובעי למימר משום דרבי בכור היה ומסיק דרבי איסתניס הוה ואי הוה אכיל ביממא לא הוה אכיל בליליא ומכאן יש סעד למה שנהגו הבכורות להתענות בערב פסח למאי דאמר רבי בכור הוה וכן יש במסכת סופרים…

רא"ש, פסחים פ"י, יט

הרא"ש אמנם כותב שהמסקנה היא כר' תנחומא, אך כן מבין שיש מכאן ראיה לדברי המסכת סופרים, ומסתבר שגירסתו הייתה כגירסת הרמב"ן שהדעה הראשונה לא נדחתה. וכן נראה שהיה גירסתו של המאירי (פסחים קז ע"ב ד"ה אע"פ).

על אף שכאמור דין זה לא הובא בבלי וברמב"ם הוא נפסק בשלחן ערוך:

הבכורות מתענין בערב פסח, בין בכור מאב בין בכור מאם. ויש מי שאומר שאפילו נקבה בכורה מתענה, (ואין המנהג כן) (מהרי"ל).

שולחן ערוך אורח חיים תע, א

כפי שראינו בטור טעם הדין הוא זכר לנס שניצלו במכת בכורות, וכן הביא במשנה ברורה (תע ס"ק א).

הקלות בצום תענית בכורות

גם לדעות שיש לצום מצינו שהקילו בצום זה יותר משאר תעניות וכך כתב החפץ חיים במשנה ברורה:

… ונראה דאם חש בראשו או בעיניו אין צריך להתענות, וכן נראה עוד דבאדם שהתענית קשה לו ואחר התענית אין יכול לאכול רק דברים קלים ובשיעור מועט מאד וקרוב הדבר שעי"ז לא יוכל לקיים אכילת מצה ומרור ושתיית ד' כוסות כתיקונם מוטב שלא להתענות כדי שיקיים מצות הלילה כתיקונם ומ"מ בזה ובזה טוב יותר שיאכל רק מיני תרגימא.

משנה ברורה תע, ס"ק ב

ההיתר הראשון לאדם שחש בראשו או בעינו נובע מדברי הרמ"א ביחס לתענית אסתר, אלא שהוא הוסיף יותר מכך שאם התענית תפגע בליל הסדר אין להתענות אולם עדיף שיאכל רק קצת "מיני תרגימא" ומקור כפי שכתב בשער הציון (ס"ק ו) מרבנו יחיאל במרדכי.

לאור זאת יוצא שלמרות שהכרעת השלחן ערוך שיש לצום הקילו מאוד בצום זה, וסמכו על עדותו של המרדכי בשם ר' יחיאל (שכפי שנאמר לעיל סבר שמסקנת הירושלמי היא שאין חובה לצום). הטעם להקלות היא שיש עדיפות שלא לפגוע בליל הסדר על פני הצום.

למעשה, נהגו ישראל להקל באמצעות פדיון התענית. נחלקו האחרונים האם מותר לבכורות לאכול בסעודת מצווה כמו ברית מילה ופדיון הבן. המגן אברהם (תע, א) הביא את המנהג להקל בסעודת מצווה בשם מהר"ש הלוי אך כתב ש"במדינתנו נהגו להחמיר". לעומת זאת הפרי חדש כתב שאפשר להקל, והא הוסיף שגם מי שנהג לצום יכול להקל בסעודת מצווה בלי התרת נדרים. המשנה ברורה (ס"ק י) הביא את המחלוקת והוסיף את המנהג להקל אף בסעודת סיום וכתב ש"כן נוהגין כהיום בכמה מקומות במדינתנו".

אולם מנהג זה איננו פשוט שהרי בתענית רגילה לא התירו לאכול בסעודת מצווה אלא לבעלי השמחה בלבד,  וודאי שלא לעשות סיום מסכת לכתחילה. בערוך השלחן סיכם את השיטות והסביר את המנהג שהקלו בסעודת סיום מסכת:

… יש מי שכתב דדוקא השייכים להמצוה כמו בעל ברית וסנדק ומוהל וכיוצא בהם [מג"א] ויש מי שאומר דהמיקל לכל אדם בסעודת מצוה לא הפסיד [פר"ח] אמנם עתה זה כמה דורות שמקילים לגמרי בתענית בכורים והיינו בסיום מסכתא ולא לבד הלומד אלא הבכורים מתקבצים סביב המסיים ומסיימים עמו ואוכלים ונתפשט זה בכל המדינות ואינו ידוע מאין להם להקל כל כך אם לא שנאמר דמפאת חלישות הדור והטורח רב בערב פסח ואכילת המרור ג"כ אינו יפה לבריאות ולכן יחשבו את עצמם כאינם יכולים להתענות ולפי שבגמ' לא נזכר כלל מזה וגם בירושלמי המסקנא דא"צ להתענות ואינו אלא מנהג ע"פ מס' סופרים לכן לא מיחו חכמי הדור בזה וצ"ע:

ערוך השולחן אורח חיים סימן תע, ה

הערוך השלחן מסכים שכיוון שמדובר בדין שאינו אלא מנהג על פי מסכת סופרים לכן המנהג לפדות בכל סעודת מצווה למעשה נשען על ההקלות שניתנו למי שהדבר יפגע לו בליל הסדר.

לעומת המנהג לפדות את התענית והצדקתו, יש שכתבו שמי שיכול ישתדל להתענות:

הבכור שהוא בריא ויודע שלא ימנע מקיום מצות הלילה יתענה ולא יסמוך על הסיום.

עולת ראיה חלק ב, עמ' רמג

ובאופן זהה כתב הרב בן ציון אבא שאול (שו"ת אור לציון ג, יב (א)): "מי שלא קשה לו להתענות, טוב שלא יקל לכתחילה לפטור עצמו מהתענית על ידי השתתפות בסיום מסכת".

על אף זאת אין כאן מחלוקת בדין ומסוכם שמי שהתענית תפגע לו בליל הסדר לא יתענה, מאידך כפי שכתב ערוך השלחן יתכן והמנהג לפדות בסיום מסכת נסמך על עקרון זה.

ההנהגה הראויה בזמן המגפה

מעיקר הדין מכיון שתענית זו אינה אלא מנהג שאינו מדינא דגמ', וכאמור מי שהתענית תפגע לו בליל הסדר פטור מממנה, לכאורה פשוט שיש להקל בשעת המגפה, שהרי יש לשמור על הגוף ולכן גם נמנעו להתענות על הצרות בשעת מגפה כפי שכתב המגן אברהם:

האידנא אין מתענין כלל בשעת הדבר דמנוסה הוא כשאינו אוכל ושותה קולט ח"ו שינוי האויר ועבי"ד סעיף שע"ד:

מגן אברהם סימן תקעו ס"ק ב

תוך הבנה שבימים אלו חשוב לשמור על בריאות הגוף והנפש, לאור זאת נראה שמעיקר הדין אפשר להקל. אולם ראוי לשמר את המנהג שהאכילה תהיה מתוך סעודת מצווה. מכיון שישנו איסור התכנסות, ואי אפשר להצטרף באינטרנט לסעודה (כפי שאי אפשר להצטרף לזימון). אני מציע שכל בכור יקפיד לסיים מסכת ויעשה סעודת סיום בביתו, אפשר להקל אף בסיום מסכת משנה, כפי שכתב הרב עובדיה יוסף בהלכות תעניות:

ונראה לפע"ד שאם לומד המשנה בעיון ובהבנה עם פירוש רבינו עובדיה מברטנורא, יש להקל. וכן הנהיג הרב קדוש האדמו"ר ר' ישראל מרוז'ין. והובא בארחות חיים החדש שאפילו אם למד מסכת משניות, הסיום הוי סעודת מצוה… וע' בשו"ת אפרקסא דעניא (סי' קנד) שחולק על הפרי השדה… שעכ"פ כל שהוא מבין מה שלומד, ע"י הפירושים, אפילו אין סוגית הגמרא שגורה בפיו ודאי שמצוה רבה של תלמוד תורה בידו, וגם ע"ז נאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב… וכבר אמרו (ב"ב קמה:) 'וטוב לב משתה תמיד' זה בעל משנה, ואפילו לרבא שם דאמר אלו בעלי תלמוד, מודה שבמשניות שלנו שעטרום בפירושים נכונים אליבא דהלכתא ולפי מסקנת הש"ס.

חזון עובדיה,  תעניות, עמ' רב

ולכן ראוי שכל בכור ילמד מסכת קטנה או מסכת משנה, וכך בסוד הסיבות המתהפכות הקושי יהפך לברכה, וכל אחד יגיע לליל הסדר כמוצא שלל רב מתוך חן של תורה בסיום מסכת.[2]

[1] יש לציין שהבית יוסף (סימן תע) הביא את דברי המרדכי אך סיים "ולא נהגו כן".

[2] שוחחתי עם הגאון הרב אביגדור נבנצאל שאפשר להקל להיות שותף בזום אבל עדיף לסיים מסכת ואפילו משנה.