דין כלים שאולים ומי ששאל כלי מישראל

בגמרא במסכת עבודה זרה (עה ע"ב) רב נחמן מצמצם את חיוב טבילת כלי גויים רק למי שלוקח אותם, ופוטר כלים שאולים מן הטבילה. הרשב"א בתורת הבית הקצר (ד, שד) מרחיב את הפטור גם לכלים ששוכרים מן הגוי, וכך הכריע מרן הבית יוסף ביו"ד (קכ, ח).

לעומת הפטור בכלים שנשאלו מהגוי, ישראל שהשאיל לחברו כלי שחייב בטבילה אינו פוטר את הכלי מטבילה. כלומר, מכיוון שהישראל הראשון התחייב בטבילת הכלי, גם לשואל אסור להשתמש בו ללא טבילה. כך פסקו התוספות בע"ז (לעיל, ד"ה אבל), והרא"ש (לה) בשם הרשב"ם והסמ"ק (קצט) וכדעת אלו הכריע הבית יוסף.

כלי שנקנה מן הגוי לצורך פטור ואח"כ הושאל לישראל אחר

הגהות אושרי (שם) מסייג את חיוב המשאיל במקרים שבהם הראשון קנה את הכלי לצורך שפטור מטבילה (שלא לצורך סעודה) ורק הישראל השני החליט לעשות בו שימוש שמחייב טבילה. הבית יוסף מנסה להסיק מכך שאם הישראל קנה את הכלים מגוי כדי לסחור בהם הרי שאם מכרו לישראל אחר אין הקונה צריך להטביל את הכלי. זאת מכיוון שכלי סחורה פטורים מן הטבילה. אולם אפשרות זו נדחית לבסוף משום שהפטור נוגע רק למי ששואל כלים פטורים, ולא למי שקונה אותם. הט"ז בס"ק י (בשם האיסור והיתר) חולק על הפטור של מי ששואל כלי סחורה משום שהפטור של כלי סחורה הוא מוגבל (רק לזמן שלא משתמשים בהם לסעודה) ולא מהותי לכלי המסוים. לכן הוא מסיק "ונ"ל דיש לטובלו בלא ברכה וה"ה השואל כלים מישראל החנוני לצורך סעודה יטבלנו בלא ברכה אלא דיש לחנוני להודיע זה למי שיקנה אותו ממנו אח"כ שלא יטבלנו שנית בברכה כנלע"ד" ובדומה פסק הש"ך (ס"ק טז).

הפר"ח (ס"ק כב) חולק על הש"ך והט"ז ומסכים עם הבית יוסף משני טעמים. ראשית משום שגם אם הראשון (שקנה את הכלים לסחורה) היה משתמש בהם, היה זה שימוש עראי שאינו מחייב בכלי סחורה. שנית, משום שבפועל לא התקיים חיוב טבילה על הכלים בשום שלב. והוא מסכם: "לפי זה השואל כלים מישראל חנווני לצורך סעודה יכול להשתמש בהם ללא טבילה ודלא כש"ך וכט"ז". וכן בפתחי תשובה הביא את הבינת אדם שפסק להקל כפר"ח בשעת הדחק, כשמדובר בכלים שחובת הטבילה שלהם היא מדרבנן. אמנם, בכלים עשויים מתכת שחובת הטבילה שלהם היא מדאורייתא הוא מחמיר ומחייב טבילה. וכך כתב בבן איש חי שנה ב' פרשת מטות להקל בשעת הדחק רק בכלי זכוכית כבינת אדם.

דין מי ששוכר כלים וההבדל בין חנווני ובין כלים המיועדים להשכרה

כל האמור לעיל עסק בכלים שאולים. השאלה העומדת לפתחנו היא במציאות של שכירת הכלים. במקרה כזה יש לדון בשתי שאלות:

א.      האם להלכה יש לנהוג כפוטרים בכלים שאולים, או כמחייבים טבילה.

ב.       האם לדעת הפטורים, הפטור נוגע גם למי ששוכר כלים או רק למי ששואל אותם מחנווני שמעמיד אותם למכירה.

בשאלה השנייה הסתפק בשו"ת המהרי"ל דסקין (קו"א ה): "יש לעיין אם קונה א' כלים ע"מ להשכירם לאכילה , אם חייב להטבילם או נימא דלא הוי ככלי סעודה ויש להקל". המנחת יצחק (ח"א מד אות ב) הבין במהרי"ל דסקין שהכריע לאיסור, ברם הוא עצמו מצדד להקל. וכן נראה מדברי ערוך השולחן (מה): "וכן המנהג הפשוט בכל תפוצות ישראל… ולא שמענו מעולם שיטבילו אותם".

אומנם, אפשר לומר שבימיהם לא דובר על חנווני שקנה על מנת להשכיר אלא בחנווני שמשאיל את הכלים שעומדים בחנותו עד שימכרם. בספר טבילת כלים מביא את דעתו של הגר"מ פיינשטיין (הובא במאסף לתורה והוראה חוברת ב, עמ' 20) שהכריע להצריך טבילה.

כל זה ביחס לחיוב הטבילה שבעיקרו הינו מדאורייתא. אולם לעניין השימוש בכלים שאינם טבולים כותב הגרשז"א בספרו מעדני ארץ (טז ס"ק י) שאינו אסור אלא מדרבנן. ואם כן, ביחס לשוכרי הכלים בודאי יש להקל בגלל הספקות הנ"ל שאינם אלא ספקא דרבנן.

סיכום

לעניין כלים שנקנו על מנת להשכירם לאחרים – נחלקו בזה גדולי הראשונים וגדולי האחרונים ומסתבר מלכתחילה להחמיר ולהטביל את הכלים. כל זאת ביחס לבעל הסעודה, ששוכר את הכלים, אולם לעניין הסועדים בוודאי אין כאן איסור דאורייתא וממילא אין צורך לברר האם טבלו את הכלים.

ביחס לבתי מלון ומסעדות, אי אפשר לומר שהם פטורים מלטבול את הכלים, ככלי סחורה, וכן הורו רוב גדולי הפוסקים. אולם גם כאן, אין החובה על הסועדים.