נושאים

calend
מה הוא גדר איסור קבלת לשון הרע ומה הם התנאים המתירים לספר לשון הרע? 29 בנובמבר 2016 | מה הוא גדר איסור קבלת לשון הרע ומה הם התנאים המתירים לספר לשון הרע?

 

מקור איסור קבלת לשון הרע


שנינו במכילתא דרבי ישמעאל (מסכתא דכספא משפטים כ): "לא תשא שמע שוא. הרי זה אזהרה למקבל לשון הרע; דבר אחר, הרי זה אזהרה לדיין שלא ישמע מבעל דין, עד שיהא בעל דינו עמו, שנאמר 'עד האלהים יבא דבר שניהם'; דבר אחר, הרי זה אזהרה לבעל דין, שלא ישמיע דבריו לדיין עד שיהא בעל דינו עמו, שנאמר 'ועמדו שני האנשים' ". דברים דומים מצינו בגמרא בפסחים (קיח,א): "ואמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה: כל המספר לשון הרע, וכל המקבל לשון הרע, וכל המעיד עדות שקר בחבירו – ראוי להשליכו לכלבים, שנאמר 'לכלב תשלכון אתו' וכתיב בתריה 'לא תשא שמע שוא' וקרי ביה לא תשיא".

מהנ"ל אנו למדים שמהפסוק: "לא תשא שמע שוא". לומדים ארבעה איסורים:
א. איסור סיפור לשון הרע.
ב. איסור קבלת לשון הרע.
ג. איסור לדיין שלא ישמע מבעל דין, עד שיהא בעל דינו עמו.
ד. איסור עדות שקר.

לכאורה הקשר בין האיסורים שנלמדים מאותו פסוק אינו ברור. איסורי לשון הרע, וקבלת דברי בעל דין בלא נוכחות הצד השני, אינם תלויים בשאלה האם המסופר הוא אמת או לא. לעומת זאת, עדות שקר מוגדרת מזה שהיא אינה אמת. לענ"ד, הפתרון לתמיהה הוא שגם איסור לשון הרע וגם האיסורים בדין הם משום שיש בכך פגיעה באמת. כדברי מרן החפץ חיים בבאר מים חיים (לאוין ב): "ופשוט הוא דלאו זה כולל אפילו לשון הרע על דבר אמת, כיוון דלאו זה כולל נמי שלא ישמיע דבריו לדיין קודם שיבוא בעל דין חבירו… ושם בודאי אפילו על אמת אסרה התורה, ואעפ"כ קראתו התורה 'שמע שוא', או משום השומע שלא ידע את הדבר הזה שהוא אמת ואתה משיאו להאמין דבר שהוא אסור להאמין, או משום שהתורה ירדה לסוף דעת המספר שכיון שהוא מספר טענותיו שלא בפני בעל דינו אי אפשר שלא יערב בתוך הטעמת דבריו דבר שאינו אמת כ"כ".

 

איסור לשון הרע ואיסור שמיעת בעל דין


הגמרא לומדת מאותו פסוק גם את האיסור לומר לשון הרע. אולם במכילתא לא מופיע איסור על אמירת לשון הרע אלא רק קבלת לשון הרע והאיסורים על שמיעת אחד מבעלי הדין לבדו. נראה שדין לשון הרע נלמד ממקור אחר ואילו כאן מזכירה המכילתא את איסור קבלת לשון הרע, בפסוק שעניינו דין משום שהמקבל לשון הרע הוא בבחינת דיין, ולכן שנינו במסכת אבות (פרק א): "והוי דן את כל האדם לכף זכות". גם ברמב"ם איסור קבלת לשון הרע אינו מופיע בהלכות רכילות ולשון הרע אלא בהלכות סנהדרין (כא,ז) ובצמוד לאיסור לשמוע את בעל הדין לבדו. כלומר, הרמב"ם הבין שאיסור שמיעת וקבלת לשון הרע נובעים מכך שלמעשה כל אדם המקבל את הדברים הוא בבחינת דיין, וכמו שלדיין אסור לשמוע דברי בעל דין בלי בעל דין חבירו כך אסור לאדם לשמוע.

 

דרך ההיתר לשמיעה וקבלה


ידוע שמותר לספר לשון הרע לצורך, כפי שמפורט בספר שערי תשובה לרבנו יונה (מאמר רכא). גם במקרה כזה קיים איסור על השומע להאמין אלא מותר רק לחשוש. מרן החפץ חיים בספרו (כלל י) מונה שבעה תנאים על מנת שיותר סיפור לשון הרע לצורך ואנחנו נתמקד בראשון: "שיראה זה הדבר בעצמו ולא על ידי שמיעה מאחרים, אם לא שנתברר לו אח"כ שהדבר אמת". ומבאר החפץ חיים בבאר מים חיים: "דהלא על השמיעה אין לו רק לחוש ואם כן איך ילך ויספר זה לאחרים בגדר וודאי? וגם אין שייך בזה התירא דרבנו יונה שכתב דומיא דהתירה התורה עד אחד, דהלא עדות אין שייך רק אם הוא יודע הדבר בעצמו ולא על ידי שמיעה מאחרים".

לענ"ד, אם איסור קבלת לשון הרע נובע מכללי הדין, הרי שאנו למדים שכמו שאין דנים אדם אלא בפניו וגם שור הנסקל דנים רק בפניו, כך אי אפשר לקבל לשון הרע שנאמר בלא נוכחות האדם. ענייני לשון הרע, שהם בבחינת הלבנת פנים, כמוהם כשפיכות דמים ואין לדון אדם אלא בפניו, ויש לפגוש את האדם עליו מדברים פנים בפנים לפני שמקבלים את הדברים.

 

סיכום


אנו נמצאים בשלושת השבועות. חובה עלינו לתקן את הסיבות השורשיות של החורבן, להרבות באהבת חינם ולהיזהר בדיני בן אדם לחבירו והלכות לשון הרע בן בני אדם ובייחוד בין תלמידי חכמים. נתפלל שנזכה לתלמידי חכמים המרבים שלום בעולם.

 

השאלה פורסמה בעלון 'שבת בשבתו', גיליון 1481, פרשת מטות -מסעי תשע"ג

יעניין אותך גם