מקור הדין

במסכת בבא בתרא (ס,ב) שנינו שלוש ברייתות:
א. "אין מסיידין ואין מכיירין ואין מפויחין בזמן הזה; לקח חצר מסוידת, מכוירת, מפויחת – הרי זו בחזקתה; נפלה – אינו חוזר ובונה אותה." רשב"ם (על אתר) מסביר שהסיוד נאסר מפני האבל על המקדש.

ב. "לא יסוד אדם את ביתו בסיד, ואם עירב בו חול או תבן – מותר; רבי יהודה אומר: עירב בו חול – הרי זה טרכסיד ואסור, תבן – מותר." רשב"ם מסביר שעירוב החול, לשיטת רבי יהודה, אינו מתיר משום שהוא מחזק את הבניין, גם אם מבחינה אסתטית הוא אינו כסיד.

ג. הברייתא השלישית מספרת על ויכוח של רבי יהושע עם "פרושים" שביקשו לאסור על עצמם בשר ויין מאז החורבן. בסופו של דבר רבי יהושע מציע להם דרך לבטא את החורבן מבלי לגזרו גזירות של פרישות מופלגת שאין הציבור יכול לעמוד בהן: אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד, ומשייר בו דבר מועט. האמוראים מדייקים מה הוא גדרו של אותו "דבר מועט", אמר רב יוסף: אמה על אמה. אמר רב חסדא: כנגד הפתח….

בשתי הברייתות הראשונות ישנו איסור לסייד את הבית באופן כללי, וכן איסור לצור צורות (כיור). לפי הברייתא השנייה מותר לסוד בסיד המעורב בתבן ונחלקו בסיד המעורב בחול. לפי הברייתא השלישית לכאורה מותר לסוד בסיד ובלבד שישייר בו "דבר מועט" שאינו מסויד – אמה על אמה כהגדרת רב יוסף.

הדין בימינו

המאירי מסביר שיסוד הדין לכל המגבלות האלו הוא שרק "דבר שאינו תועלת בנין אלא יפוי ונוי" נאסר.

ברור שהגימור של הבנייה כיום נעשה בסטנדרט גבוה הרבה יותר מאשר מה ייפוי הבניין בסיד שאליו התייחסו הברייתות. אולם יש לדון האם מה שאנו עושים היום הוא בגדר יפוי ונוי. להלכה צריך לברר שלוש שאלות:

א. מהו היחס בין הברייתות (האם המתיר סיד עם תבן מחייב אף הוא השארת אמה) ואיזו ברייתא נפסקה להלכה?

ב. בברייתא הראשונה, שבה נאסר כל סיוד, נאמר שאם לקח חצר מסוידת הרי זו בחזקתה ולא צריך לקלף. האם דין זה תקף גם לפי הברייתא השלישית לפיה צריך להשאיר אמה לא מסוידת – כלומר שגם לשיטה זו מי שקנה בית מסויד לא צריך לשבור אמה?

ג. מהו המעמד של גימור הבנייה היום?

תערובת חול

הרמ"ה (רצב), הרי"ד והריטב"א (על אתר) פסקו בברייתא השנייה כרבנן והתירו סיוד בתערובת חול, ובמקרה כזה לשיטתם גם אין צורך לשייר אמה. גם הריטב"א (וכן מובא במאירי בשם "יש מפרשים") סבר שאם ערב חול אין צורך לשייר אמה על אמה. מסתבר שלדעתם הברייתות אינן חולקות וישנן שתי דרכים להתמודד עם האיסור הגורף שבברייתא הראשונה: הותרת אמה על אמה או עירוב הסיד בחול ותבן.

בניגוד לשיטה זו, הרי"ף בתענית (י,ב מדפי האלפס) והרא"ש בפרק הרביעי בתענית (לו) מביאים רק את הברייתא האחרונה ואת דברי רב יוסף, ומסתבר שפסקו רק כברייתא האחרונה ולשיטתם עירוב חול אינו מועיל.

דעה שלישית היא דעת הרמב"ם שפסק את שתי הברייתות יחדיו, ולא כשתי בררות. וכך פסק בהלכות תעניות (ה,יב): "אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד". כנראה שלשיטת הרמב"ם הטיחה בטיט היא כעירוב החול ובנוסף צריך לשייר אמה (שאין צריך לקלפה מבית בנוי)

הטור (תקס) פסק שאם משייר אמה מותר כל מיני סיד ומרן הבית יוסף סובר שאם מערב חול אין צורך בשיור אמה. הב"ח (על אתר) סובר שצריך גם חול וגם שיור.

המנהג הרווח

המשנה ברורה מתמודד עם המנהג הרווח שלא להשאיר אמה לא מסוידת והוא אומר שאולי המקור הוא בסוג הסיד הרווח בשימוש "ועכ"פ תמוה שהרי מלבנין הבתים בסיד לבד ואפשר דדוקא במיני סיד הנקרא גופ"ש שהוא לבן ביותר אסור משא"כ סיד שלנו אך כל זה דוחק וצ"ע על מה נוהגין היתר".

ברם, אין ספק שרמת הגימור של בתים הנבנים בתקופה המודרנית אינה דומה לערוב חול בסיד. ממילא מסתבר שההנהגה היום היא על פי הרי"ף, הרא"ש והטור ששיור אמה על אמה מספיק. לענ"ד, היום בארץ, בחלק גדול מהבתים של יראי ה' המתאבלים על ירושלים ומצפים לראות בבנינה משיירים אמה על אמה וכן יש להנהיג מלכתחילה. זאת, על מנת שהעם כולו יתבע את בניין בית המקדש עד שיבנה הבית השלישי בסוד הראשית הנעלם.

השאלה פורסמה בעלון 'שבת בשבתו', גיליון 1479, פרשת בלק תשע"ג