על מנת לענות על השאלה יש לעסוק בשני תחומים:

א. הגדרת האיסורים הנוגעים לקדושת ביהכ"נ וביהמ"ד.

ב. בירור האם כלב הנחייה נוגד דינים אלו.

מקור הדין:

ביהכ"נ הינו מקום קדוש ונקרא בגמ' במגילה (כט,א) "מקדש מעט". ודרש רבא בגמ' (שם): "מאי דכתיב (תהלים צ) 'ה' מעון אתה היית לנו' – אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות". לאור זה שנינו בברייתא (שם, כח,א) "תנו רבנן: בתי כנסיות אין נוהגין בהן קלות ראש: אין אוכלין בהן, ואין שותין בהן, ואין ניאותין בהם, ואין מטיילין בהם…". וכן נפסק ברמב"ם (תפילה יא) ובשו"ע (קנא). הראשונים נחלקו מה היא רמת הדין של קדושת ביהכ"נ. יש הסוברים שקדושת בית הכנסת הינה מדאורייתא (היראים קד, תט, ועו"ר), יש אומרים שקדושתו מדרבנן (הר"ן במגילה והאשכול) וי"א שקדושתו אינה אלא קדושה של כבוד, כתשמישי מצווה (הרמב"ן במגילה). בביהמ"ד התירו לאכול מכיוון שביהמ"ד הוא 'ביתא דרבנן' ובפועל רוב בתי הכנסיות היום הינם בקדושת בימ"ד.

בין אם מורא מקדש מעט הינו מדאורייתא ובין אם מדרבנן, יש לדון האם כניסת כלבי נחייה פוגעת בקדושת ביהכ"נ וביהמ"ד.

עם חמורו וכליו

בשנת תשי"ג דן האגרות משה (א,מה) בנושא והוא בנה את היתרו על הירושלמי במגילה (פ"ג), שרב אמי הורה למלמדי תינוקות שהיו מלמדים תורה: "אין אתא בר נש לגביכון מלכלך באוריתא, תיהוון מקבלין ליה ולחמריה ולמאניה". כלומר, אם יבא לפניכם ללמוד תורה, אדם שיש בו מעט תורה, תקבלו אותו לביהמ"ד, עם חמורו וכליו. יוצא איפה מהירושלמי, שבמקום צורך יש להקל להכניס חמור לביהמ"ד. וכן הסיק הגר"א (ס"ק ה) מהירושלמי ובאגר"מ כתב שהירושלמי נפסק להלכה ע"י הגר"א.

כאמור, יסוד ההיתר בנוי על ההשוואה בין כלב לחמור, וביסס הגר"ע יוסף זצ"ל בהלכה יומית (אינטרנט) השוואה זו:
וגאון אחד העיר… שכל דברי הירושלמי מדברים דוקא לענין חמור, שהוא בהמה מכובדת שהיתה נחשבת בימיהם לכלי רכב… אבל כלב, שהוא חיה בזויה יותר… אין להקל להכניסה לביהכ"נ. אלא שכידוע אין זה נכון, כי אדרבא, הכלב הוא חיה מבוייתת ומחונכת הרבה יותר מן החמור… ועל כן העיקר שאין לחלק בזה בין כלב לחמור.

התשובה שיצא נגדה הינה משו"ת חלקת יעקב (לד), אולם למעשה הגרע"י זצ"ל חלק על האגר"מ כיון שמרן לא התיר לאכול בבתי מדרשות אלא לת"ח:
שעיקר דברי הגר"מ פיינשטיין, מבוססים על כך שלדעתו מותר לבני אדם לאכול ולשתות בבתי מדרשות… והכנסת כלב לביהכ"נ, תלויה בדין אכילה ושתיה, שאם אין להתיר אכילה ושתיה, בודאי שאין להקל בכניסת כלב לביהכ"נ… אבל אם מותר לאכול ולשתות בבתי מדרשות, הוא הדין שמותר להכניס לשם כלב. אלא שלפי דעת מרן השו"ע אין להקל באכילה ושתיה אלא לאלו שלומדים תורה בבתי מדרשות… ולפי זה נראה, שגם אם יש להקל להכניס כלב לצורך העיור לביהכ"נ, זהו דוקא לענין שיעורי תורה וכדומה… אבל אם אינו בא לשם אלא לצורך תפילה, לכאורה אין להקל בזה.

לענ"ד דבריו תמוהים שהרי בפועל בכל קהילות ישראל אוכלים בביהכ"נ בקידושים וכדו' ומעתה אין הצדקה לחלוק על האגר"מ בגין סברה זו .

הכנסת הכלב לצורך בעליו

האגר"מ בסוף תשובתו העלה שמא יש לומר שבנידון דידן אין כלל פגיעה בקדושת ביהכ"נ: "וגם יש להסתפק דאולי בכלל ליכא שום בזיון וקלות ראש בכניסת בהמה, אלא כשהכניסה היא שלא לצורך תפלה אלא לצורך התאכסנות כעובדא דירושלמי, אבל כשהכניסה היא לצורך תפלה של בעליו אפשר אין זה דבר בזיון וקלות ראש כלל". נראה שגם הגרע"י זצ"ל הסכים עם יסוד זה וע"כ לא סגר את הגולל על אפשרות הכנסת הכלב וכתב בסוף דבריו: "להלכה נראה… אם אין דרך אחרת וחייב העיוור להכניס את הכלב לביהכ"נ, יוכל העיור לסמוך על הוראת הגאון רבי משה פיינשטיין בזה, לפי שיש מקום לומר שאף לדעת מרן השו"ע יש להקל בזה, ובפרט שיש אומרים שהמנהג בזה אינו כדעת מרן".

גם הגר"מ אליהו זצ"ל (שו"ת הרב הראשי עמוד 111) התיר להכניס כלב נחייה לביהכ"נ כשאין אפשרות להשאירו בחוץ ודימה את הכלב למקל של זקנים שהתירו להכניסו לביהכ"נ. וכתב בסוף תשובתו: "ומצווה לעזור למוכי גורל שיוכלו לבוא להתפלל אע"פ שלעתים זה יגרום לאי נעימות".

לענ"ד מכיוון שהיום כלבי נחייה הינם דבר מקובל בחברה והמחוקק התיר את כניסתם למקומות ציבוריים, ובנוסף כלבי הנחייה מאולפים לשלוט בצרכיהם ושלא להפריע, אין ספק שבימינו יש להורות מלכתחילה שאין בזה פגיעה בכבוד ביהכ"נ. וההיפך הנכון, שע"י התחשבות בצרכיו של העיוור מתקיימת האדרת ביהכ"נ. וחלילה באיסור הכניסה ישנו חילול השם. לענ"ד ההצעות להשאיר את הכלב מחוץ לביהכ"נ אינן ישימות (חשש לגניבה וכדו') והעיוור ירגיש מיושב בדעתו כשהכלב יימצא לידו ואין ספק שהכלב יוסיף לכוונתו בתפילה.