(שיחה בבית המדרש בתאריך אור לי"ז במרחשוון. לאחר נפילת בנו הקדוש, תלמיד הישיבה אלחנן הי"ד, תוך מעשה גבורה)

אבקש לשתף אתכם בכמה מהרהוריי. העם שלנו עובר טלטלה דרמטית. כידוע, גם חיי הפרטיים אינם מה שהיו. השיחה מוקדשת לתלמידים ולשאר אחינו הנלחמים בעזה על התורה, על המדינה, על מוסריות העולם ועל כבוד השם יתברך.

אני רוצה לשתף בהרהורים ובתזכורות סביב שירה ומדרשים.

שנאת העמים

נפתח בשיר של אורי צבי גרינברג. איש שחווה את מוראות האנטישמיות, ורוב משפחתו נרצחה בחייו. איש שאהב את עמו ואת אלוקיו עד כלות, וניהל מולם דיאלוגים נוקבים כל חייו. איש שניסה בכל כוחו להיות איש שמאל ליברלי, ומצא את עצמו בסוף – בלית ברירה – עמוק בתוך הימין. הוא שנא את עצמו על היותו בימין אבל הוא הבין שזה מה שצריך לעשות.

אני קורא את 'שיר גזע אברהם':

מיום שניצחנו את טבע האש והמים
ויצאנו מהם ברינה לחירות ומלכות,
הולכת אחרינו האש: לתפשנו בבין המצרים;
הולכים אחרינו המים: כדי לטבענו.

מיום ששברנו אלילי העץ והאבן
והורינו כי יש אלוהים יוצר כל יציר –
משרים על חיינו צל מוות עצי הגויים;
וכל אבן זועמת אחרינו: איננה רוצה
להיות לביתנו מסד.

ומיום שעובדי אלילים מדורו של אברם
ועדי דור הצלב
קיבלו מידינו את דעת האל היחיד,
שלא נשיגו בדמות גוף,
אין אנו יודעים כל מפלט מכעסם של גויים;
דמם כה קורא אלי אלילם הקדמון;
והמה שבים אל שביליו הקדומים מכוסי האזוב,
ומביאים אִתם דם משלנו לְשָי לו חדש.

אבל אם נפשם בם גוברת שלא מדעתם
ברגעי חולשה של כיסוף…
הם אלינו באים – אל הבאר העברית
כי אף תפילה יחידה משלהם אין בפיהם:
לא בחג עם ולא באבל עם:
לא ביום כתר מלכם ולא ביום קבורתו:
לא ביום גבורות ולא לפני מסע קרב
על יבשת וים:
אל תפילות משלנו, ממלכנו דוד,
באות השפתיים
במקהלות עם
סלה והללויה ואמן

(אורי צבי גרינברג: שיר גזע אברהם, מתוך: רחובות הנהר – הוצאת שוקן, 1978).

יש יחסי אהבה ושנאה בינינו לבין הגויים.
כששואלים אנטישמיים משכילים שבין האומות: "למה אתם רודפים אחרינו יותר מאחרים?", "למה אתם לא מאפשרים לנו את מה שאתם מאפשרים לאיראן, לאפגניסטן?" – הם עונים: "אבל ממכם אנחנו מצפים ליותר". בגלל זה הם מכסחים לנו את הצורה… יש כאן איזה שילוב של הערכה – שהיינו מוותרים עליה ברצון – ושנאה.

הרב קוק מסביר שאנו היהודים הענקנו את התרבות ואת המוסר לשאר העמים. חינכנו אותם, פיתחנו אותם – ולכן גם עוררנו את חמתם. הייתה להם תרבות רדודה אך פשוטה וזורמת, טבעית ונטולת מאמץ. היו להם אלילי טבע – אלילי אש, אלילי מים ואלילי דם – שאפשרו לזרום בטבעיות זורמת ולא דורשנית, בחיים נטולי מחויבות ומאמץ. אכן, החל מאברהם אבינו והמשך ביוצאי מצרים אנחנו מנצחים את הטבע, את האש ואת המים. אך אצ"ג מראה לנו, שכוחות הטבע הקמאיים פשוט רוצים להיפרע מאיתנו: האש שהחריבה את מקדשינו "הולכת אחרינו… לתפשנו בבין המצרים; הולכים אחרינו המים כדי לטבענו". נערי המקהלה 'החננות', ב'בעל זבוב' של ויליאם גולדרינג, אכן קיבלו על עצמם את ערכי התרבות הציוויליזטורית המערבית; הם עידנו ובלמו את יצריהם הבהמיים. אך היצרים החייתיים שהיו כבושים בהם משתחררים, באופן החייתי ביותר, באי הבודד לתוכו מגיעים הנערים.

היו לגויים אלילים זמינים וכיפיים מעץ ואבן, אבל "מיום ששברנו אלילי העץ והאבן והורינו כי יש א-להים יוצר כל יציר" – העצים רודפים אחרינו ואבנים לא מוכנות להיות יסוד לביתנו.

הדתות המונותאיסטיות, שקיבלו מידינו את האל הרחום, היחיד והרוחני כועסים עלינו. הרסנו להם אלהים (חול) נורא, אלוהים גשמי, אלים ופרימיטיבי; אלהים מתאים לטבע, אלהים של דם ושל רצח. לכן הם מביאים לאל – שהם בכלל אמורים לא להכיר בו – "דם משלנו, לְשָׁי".
בנוסף, הם כועסים עלינו גם כי כל תפילותיהם, כל סיפוריהם, כל המורשת שלהם – באים מאיתנו. אין נוצרי שלא מתפלל במילים 'סלה', 'הללויה', 'אמן'; הם אפילו לא מצאו לזה תרגום! תרבות העם הקדוש מציבה מראה מאוד בעייתית מול פרצופם, ומכאן כעסם.

בארץ נכריה

היה אדם, ממוצא יהודי, שנולד עם כושר רטורי מדהים; את כושרו הרטורי הוא ירש מהמגיד מדובנא, שהוא היה מצאצאיו. אבל הוא עצמו ידע מעט מאוד על יהדות, הוא גדל בבית מאוד רחוק מיהדות. למעט העובדה שהוא יהודי, הוא לא ידע מאומה. קראו לו ולדימיר ז'בוטינסקי.
ז'בוטינסקי מתרשם מאוד מהתרבות האירופאית. הוא העריץ את ארץ ישראל, אך המקום האהוב עליו ביותר – מקום שהרגיש בו בנוח, כי היו שם שלום ושלווה – זו איטליה היפיפיה והכיפית. ארץ שהייתה ערש התרבות האירופאית.
הוא ידע אנגלית, גרמנית ברמה ספרותית, צרפתית ורוסית. אבל למרות כשרונו הספרותי לשפות, בעברית הוא היה עילג מאוד, ממש בקושי ידע.
אבל הוא נגרר אל היהדות בעל כורחו. בזמן שהוא התגורר בעיר החילונית הראשונה שהייתה באירופה – אודסה – התחיל להתארגן פוגרום בעיר. ז'בוטינסקי, כדמות ליברלית, אמנם לא ידע הרבה על יהדות – אבל מצא עצמו מארגן הגנה יהודית עבור היהודים ששם. בזכות העובדה שהיתה הגנה יהודית, הפוגרומים באודסה היו יחסית אפסיים – אבל היו צרות בעיר אחרת, ששם לא הייתה הגנה יהודית: קישינב. הוא החליט שהוא הולך לקישינב, לראות מה קורה.

בלכתו בקישינב לעזור ליהודים ולהבין את מה שקרה שם, ז'בוטינסקי פוגש שליח של התנועה הציונית – שנשלח לשם מאודסה, בתור עיתונאי מאודסה. לעיתונאי הזה קראו חיים נחמן ביאליק.

ביאליק מתאר את הרשמים שלו על מה שקרה מקישינב בשתי פואמות: "על השחיטה" ו"בעיר ההריגה".
יש שם שורות שבשנים עברו כל ילד הכיר. שורות כמו: "השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט", וגם "נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן". כיוון שהצנזורה הרוסית לא אישרה לכתוב שיר על טבח שמתקיים ברוסיה 'הנאורה' באותה תקופה, הוא כתב את זה כסיפור היסטורי מהעבר הרחוק – "משא נמירוב", כביכול על פוגרום שעשו בזמן חלמניצקי, ב1648-49 [מה שמכונה ת"ח-ת"ט], בנמירוב – עירו של תלמידו של ר' נחמן, ר' נתן; אבל זה היה שיר על מה שקרה בקישינב. ז'בוטינסקי נפגש עם ביאליק על הריסות קישינב, ושם ביאליק חיבר אותו לציונות.

אחד האירועים שכוננו את האישיות הציונית של ז'בוטינסקי היה גם הוא בקישינב, עוד לפני שפגש בביאליק. הוא מצא ברחובות, בין גווילי ספרי תורה מחוללים, חתיכת גוויל שרוף של ספר תורה – גוויל שהיה אצל ז'בוטינסקי אחר כך עוד הרבה שנים. בחתיכת הגוויל השרופה והמחוללת, שנותרה מהפוגרום, היו כתובות שתי מילים מחומש שמות. שתי מילים חדות ופשוטות: "בארץ נכריה". הוא התהפך לגמרי, הוא הבין שפוגרום הוא גורלו של עם הנמצא בארץ נוכריה. הוא הבין שהעם היהודי פשוט לא יכול להיות בארץ נוכריה.

ז'בוטינסקי לקח על עצמו לתרגם את הפואמה של ביאליק על פרעות קישינב לרוסית. ז'בוטינסקי אכן תרגם אותה לרוסית, וכתב משהו כהקדמה. בהקדמה הוא מתאר באופן שירי את מה שסיפרנו קודם. גם את ההקדמה כתב ז'בוטינסקי ברוסית, ותרגם אותה לעברית חנניה רייכמן:

בעיר ההיא (הכוונה כמובן לקישינב – ב"ק) ראיתי תוך סחי פיסה אחת מגוויל תורה קרוע. ניערתי בזהירות מקלף ניצחי את האבק שבו היה זרוע.
ושם כתוב "בארץ נכריה".
רק שתי מילים מספר עם הנצח.
בשתי מילים הללו חבויה היסטוריה של כל פרעות הרצח.

היו דיונים עכשיו, אצל כל מיני אנשי מקצוע, על היחס לשואה. השגריר שלנו באו"ם, גלעד ארדן, הסתובב עם טלאי צהוב – והיה דיון אם זה כן שייך או לא. אני לא מאלה שחושבים שזה נורא, אבל גם לא חושב שזה מדויק.
מה שהיה לנו עכשיו זה לא היה שואה! היו נאצים – ועוד איזה נאצים – אבל זה לא היה 'בארץ נכריה'.

העם היהודי, בגבורותיו, נלחם כאריה. לפעמים בידיים, לפעמים בנשק קל – כדוד שקם על גוליית, חלק מה'דָּוִדִים' גם נהרגו כידוע, ובתוכם בני הקדוש אלחנן הי"ד . היה טבח איום, היו שם נאצים, אבל שואה – לא. לא הגענו לכלל שואה – כי זה לא היה 'בארץ נכריה'.

הרוגי מלכות

מכיוון שגם בארץ נפגעים – אמנם באופן אחר – נזכיר פיוט, מדרש מאוד ייחודי (וכנראה מאוד מאוחר), ובו מקורות שאיננו מכירים ממקומות אחרים. אנחנו אומרים אותו בסוף יום הכיפורים, בתפילת מוסף, ולא תמיד יש כוחות להגיע אליו בשיא העוצמה.

אֵלֶּה אֶזְכְּרָה וְנַפְשִׁי עָלַי אֶשְׁפְּכָה.
כִּי בְלָעוּנוּ זֵדִים כְּעֻגָּה בְּלִי הֲפוּכָה.
כִּי בִימֵי הַשָּׂר (נ"א: קֵיסָר) לא עָלְתָה אֲרוּכָה.
לַעֲשָׂרָה הֲרוּגֵי מְלוּכָה:

בְּלָמְדוֹ סֵפֶר מִפִּי מְשׁוּלֵי עֲרֵמַת.
וְהֵבִין וְדִקְדֵּק בְּדָת רְשׁוּמַת.
וּפָתַח בִּוְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים וְחָשַׁב מְזִמַּת.
וְגוֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדו מוֹת יוּמָת.

גָּבַהּ לֵב בִּגְדוֹלִים
וְצִוָּה לְמַלּאת פַּלְטֵרוֹ נְעָלִים
וְקָרָא לַעֲשָׂרָה חֲכָמִים גְּדוֹלִים
מְבִינֵי דָת וּטְעָמֶיהָ בְּפִלְפּוּלִים

דִּינוּ מִשְׁפָּט זֶה לַאֲשׁוּרוֹ
וְאַל תְּעַוְּתוּהוּ בְּכָזָב לְאָמְרוֹ
כִּי אִם הוֹצִיאוּהוּ לַאֲמִתּוֹ וּלְאוֹרוֹ
כִּי יִמָּצֵא אִישׁ גּוֹנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִתְעַמֶּר בּוֹ וּמְכָרוֹ

הֵם כְּעָנוּ לו וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא
נָם אַיֵּה אֲבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲחִיהֶם מְכָרוּהוּ
לְאֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים סְחָרוּהוּ
וּבְעַד נַעֲלַיִם נְתָנוּהוּ

וְאַתֶּם קַבְּלוּ דִין שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם
כִּי מִימֵי אֲבוֹתֵיכֶם לא נִמְצָא כָּכֶם
וְאִם הָיוּ בַחַיִּים הָיִיתִי דָנָם לִפְנֵיכֶם (נ"א:וְאִם הֵם חַיִּים הֵבֵאתִי דִּינָם לִפְנֵיכֶם)
וְאַתֶּם תִּשְׂאוּ עֲוֹן אֲבותֵיכֶם

זְמַן תְּנָה לָנוּ שְׁלשֶׁת יָמִים
עַד שֶׁנֵּדַע אִם נִגְזַר הַדָּבָר מִמְּרוֹמִים
אִם אָנוּ חַיָּבִים וַאֲשֵׁמִים
נִסְבּל בִּגְזֵרַת מָלֵא רַחֲמִים.

חָלוּ וְזָעוּ וְנָעוּ כֻּלָּמוֹ
עַל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל כֹּהֵן גָּדוֹל נָתְנוּ עֵינֵימוֹ
לְהַזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם לַעֲלוֹת לַאֲדוֹנֵימוֹ
לָדַעַת אִם יָצְאָה הַגְּזֵרָה מֵאֵת אֱלֹהֵימוֹ

טִהֵר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל עַצְמוֹ וְהִזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם בְּסִלּוּדִים
וְעָלָה לַמָּרוֹם וְשָׁאַל מֵאֵת הָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים
וְנָם לוֹ קַבְּלוּ עֲלֵיכֶם צַדִּיקִים וִידִידִים
כִּי שָׁמַעְתִּי מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד כִּי בְּזֹאת אַתֶּם נִלְכָּדִים…"

אני רוצה לעסוק בפיוט הזה, תחילה היסטורית ואז מחשבתית.

מבחינה היסטורית, אנו יודעים על רוב עשרת הרוגי מלכות ממקורות שמחוץ למדרש הזה – אבל לא יודעים על כולם. בנוסף אנחנו לא יודעים עוד על השימוש במושג 'עשרה', וברור שלא מדובר בתקופה אחת, או באירוע אחד – אלא ברצף אירועים שונים. בעל המדרש, בעל הפיוט, שבחר לכנס את כולם תחת הכותרת 'עשרה הרוגי מלכות' – אומר לנו שיש פה עיקרון אחד לכולם, סיבה אחת לכולם – יש משמעות אחת, ייעוד אחד לכולם. הוא כולל ביחד אנשים שלא כל כך מוכרים לנו, או לא כל כך מוכרת דרך עלייתם לגרדום, והוא מדגיש את המספר עשרה.

'עשר' זה מספר טיפולוגי, מספר שאומר איזו אמירה; מספר של שלמות. עשר אצבעות, עשר הספירות – כל הבחינות של האור האלוקי, בכל הגוונים; וכך גם 'עשרה הרוגי מלכות', הם הבחינות של כל הגוונים בעם, עשרה גוונים של תלמידי חכמים. לכל אחד יש את המייחד האישי שלו ויחד הם יוצרים עשרה.
המספר של הרוגי המלכות מזכיר גם את סיפור מכירת יוסף, גם שם היו עשר זהויות שונות – שהתנפלו על האח שלהם. אפשר לומר ששם המספר 'עשר' הוא קולקטיב של שנאה, שנאת אחים. למעשה, בפיוט 'אלה אזכרה' עשרת הקדושים האלה באים לכפר על שנאת האחים, על שנאת חינם של אחי יוסף שמוכרים את האח שלהם מתוך שנאה.

אנו יודעים על שנאת החינם בבית השני – ואנו יודעים על זה גם אצלנו. שנאת החינם עלתה לנו בעשרת הרוגי מלכות, ולפעמים גם ב1400 הרוגי מלכות.

יש בפיוט עוד רעיון – שהאחים מכרו את יוסף בעד נעליים. מה הסיפור של הנעליים כאן?

קודם כל, מכירה 'בעד נעליים' – זה אומר שהמכירה היא על דברים קטנים, על שטויות. באמת על דברים נמוכים וירודים.

יש פה עוד דבר. מי שמכיר את אגדות החורבן יודע שהייתה אישה מאוד עשירה ומפורסמת בשם מרתא בת בייתוס, שנהגה ללכת תמיד בנעליים – וברגע שהניחה את רגליה היחפות על הרצפה, היא נגעלה ומתה. נעליים הן דבר שעוטף אותנו ומונע מאיתנו להיות מחוברים לקרקע, למציאות; הן סמל לעיוורון.
כשהחליטו 'לבטל את המדינה', ולא להתגייס על 'עילת סבירות' כזאת או אחרת, זה ממש מזכיר את הנעליים – הן מבחינת הזוֹלוּת, והן מבחינת האטימות.
ושוב: בפיוט, מי שמודיע לעשרת הרוגי מלכות שהם עתידים למות הוא "האיש לבוש הבדים". נכון ש'איש לבוש בדים' זה הוא שליח של אלהים, אבל אי אפשר להשתחרר מהדימוי שמשליך אלינו – למציאות של לבושי מדים שאמרו לנו "אוקי, הולכת אליכם גזירה".

שנאה גאווה ונטילת אחריות

אני מתאר פה כמה רבדים של האסון והגבורה שנפלו עלינו.
ראשית, יש פה את הרובד שבו אנו צריכים להיות גאים. שונאים את היהודים כי יש בהם משהו מעורר קנאה, משהו מעורר תסכול, בתרבותם ובעדינותם. לכן שונאים אותם בארץ, שונאים אותם במקומות הכי פרימיטיביים; ושונאים אותם בברקלי, בפרינסטון, בסטנפורד ובהרווארד, במקומות הכביכול 'נאורים'.
צריך לדבר בהזדמנות על איך הפכו הפקולטות למדעי הרוח, שהיו אמורות להיות בתי המדרש למוסר ולרוחניות בעולם, למרכזי התאווה והשנאה. 'איך הופכת אוניברסיטת הרווארד להיות מרתף הבירה של היטלר?', איך סטודנטים יהודים נאלצים לברוח? זה דבר שגם אותו צריך לברר, ואני מקווה שלא נדחיק את זה – אלא נסכים לנסות להבין מה הסיבה לדבר הזה. זהו הרובד של השנאה.

יש את רובד הגאווה.
'בארץ נכריה' הייתה שואה, היו נאצים והייתה שואה. בארץ שלנו היו נאצים, היה אסון כבד מאוד – אבל לא הייתה שואה! גם אם מבחינתי הפרטית נפל עלינו אסון, אני צריך לחזק את עצמי ולשמוח – שאותם קדושים מנעו את השואה.

ויש את הרובד של נטילת האחריות. זה הרובד שעולה מהסיפור של עשרת הרוגי מלכות, הרובד של הקדושים והטהורים שמתו – אז, בגלל אבותינו שמכרו את אחיהם; כרגע, בואו נאמר שזה בגללנו.
אני לא רוצה להכות רק על החזה שלנו. אני מדבר על כלל החברה הישראלית, כלל העם היהודי – אבל גם עלינו.

אלה הרבדים של האסון והגבורה.
ונזכור, שהחלוצים לפני המחנה ביום הרע והנמהר הזה [7.10] היו דוד מול גוליית, ובזכותם אני רוצה לקוות שנרדוף אחרי האויבים כמו שדוד – כשהוא כבר לא נער, והוא במלוא עוצמתו ובמלוא כוחו – רודף אחרי העמלקי מצקלג, אחרי בני עמון. בעזרת ה', שחיילי ישראל – בעזרת אלוקי ישראל – ירדפו את הרוע בעולם עד כלותם ויעשו לנו עולם יותר מוסרי, יותר אנושי ויותר הומני לחיות בו.