במירוץ החיים אנחנו מצפים מעצמנו לחוש כל צרה ושמחה. לשמוח כשצריך, להתרגש ולבכות בעת צרה- להרגיש. אבל לפעמים משהו חוסם אותנו, וזה מבהיל. ר´ נחמן מציע לא להיבהל, להבין ולדעת מה קרה, ואחרי הידיעה לנסות לשבור את קירות הלב

רָאוּי שֶׁיַּרְגִּישׁ צָרַת יָחִיד מִכָּל שֶׁכֵּן צָרַת רַבִּים, חַס וְשָׁלוֹם בְּלֵב

כִּי אֶפְשָׁר שֶׁיֵּדַע מֵהַצָּרָה חַס וְשָׁלוֹם, וְיוֹדֵעַ בְּבֵרוּר כְּאֵב הַצָּרָה חַס וְשָׁלוֹם
וְעִם כָּל זֶה לִבּוֹ אֵינוֹ. מַרְגִּישׁ הַצָּרָה כְּלָל וְעַל כָּל פָּנִים צָרַת רַבִּים חַס וְשָׁלוֹם, רָאוּי שֶׁהַלֵּב יַרְגִּישׁ כְּאֵב הַצָּרָה וְאִם אֵינוֹ מַרְגִּישׁ צָרִיךְ לְהַכּוֹת הָראשׁ בְּקִיר הַיְנוּ לְהַכּוֹת הָראשׁ בְּקִירוֹת לְבָבוֹ כַּמּוּבָא בְּמָקוֹם אַחֵר [לְקַמָן רי"ז] עַל פָּסוּק "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךָ"
שֶׁצָּרִיךְ לְהָבִיא הַדַּעַת בְּהַלֵּב וְהָבֵן הֵיטֵב
אַחַר כָּךְ שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ שֶׁאָמַר שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת "וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר"
שֶׁהֵסֵב וְהִמְשִׁיךְ הַפָּנִים שֶׁהוּא הַמּחַ וְהַדַּעַת אֶל קִירוֹת הַלֵּב
הַיְנוּ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל
כִּי עִקַּר הַפָּנִים הִיא הַחָכְמָה וְהַדַּעַת
שֶׁהוּא אוֹר הַפָּנִים
כַּמְבאָר בְּמָקוֹם אַחֵרראוי שירגיש צרת יחיד מכל שכן צרת רבים, חס ושלום בלב כי אפשר שידע מהצרה חס ושלום, ויודע בברור כאב הצרה חס ושלום ועם כל זה לבו אינו מרגיש הצרה כלל ועל כל פנים צרת רבים חס ושלום, ראוי שהלב ירגיש כאב הצרה ואם אינו מרגיש צריך להכות הראש בקיר הינו להכות הראש בקירות לבבו כמובא במקום אחר [לקמן רי"ז] על פסוק "וידעת היום והשבות אל לבבך" (דברים ד לט) שצריך להביא הדעת בהלב והבן היטב אחר כך. שמעתי בשמו שאמר שזהו בחינת "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר" (ישעיה לח ב) שהסב והמשיך הפנים שהוא המח והדעת אל קירות הלב הינו כנזכר לעיל כי עקר הפנים היא החכמה והדעת שהוא אור הפנים כמבאר במקום אחר

"יודע בברור… ועם כל זה לבו אינו מרגיש"

השיחה מתחילה במילים "ראוי שירגיש…". כבר במילים אלו טמון כל המתח בו עוסקת השיחה, המתח בין "ראוי שירגיש", לבין "לבו אינו מרגיש". המצב מוכר לכולנו: אני יודע על משהו קשה שקרה, צרה, מלחמה, מסע לפולין, פיגוע חס ושלום. אני יודע שאני אמור להרגיש משהו, שאני אמור להיות עצוב. האנשים סביבי עצובים, המוזיקה עצובה, כולם עם פנים ברצפה – אבל אני פשוט לא מצליח להיכנס לזה! הלב יבש כמו דיקט, ושום רגש מתאים לא עולה בי. הצרה שלי כפולה – אני גם רוצה להרגיש ולא מצליח, וגם מרגיש אשמה על כך שאני לא מרגיש. ואולי משהו לא בסדר אצלי?

זה בסדר, כך קרה גם לחזקיהו

חזקיהו המלך מקבל את הבשורה הקשה בחייו – הוא עומד למות בטרם עת. דרשתו של רבי נחמן מניחה שחזקיהו התקשה להתפלל באותה שעה. הוא היה צריך לעבור תהליך של "הסבת הפנים אל הקיר", של התעוררות מודעת ומכוונת של הלב, ורק מתוך כך הצליח להתפלל. וכך קורה כנראה לרבים אחרים: "כִּי אֶפְשָׁר שֶׁיֵּדַע מֵהַצָּרָה חַס וְשָׁלוֹם, וְיוֹדֵעַ בְּבֵרוּר כְּאֵב הַצָּרָה חַס וְשָׁלוֹם
וְעִם כָּל זֶה לִבּוֹ אֵינוֹ מַרְגִּישׁ". יש איזה נתק מובנה בין הלב והראש, הראש יודע, המציאות נכנסת לי לתודעה – אבל אין לב בענין.

רבי נחמן מודעה לכאב ולבעיה, ואף מקבל אותה כחלק מהחיים – אך לא מוכן להסתפק בכך. יש דברים שראוי להרגיש, כמו צרת רבים. וגם צרת יחיד כדאי להרגיש, וצריך גם להתפלל. אז מה עושים?

לדפוק את הראש בקיר 

ללב יש קירות, ששומרים עליו ומגנים עליו. הלב אינו חשוף (ואולי גם טוב שכך). כשרוצים להרגיש, מותר וכדאי להיות אקטיבי, להביא את הדעת בלב, לספר ללב על המציאות, שוב ושוב, עד שיתעורר, אולי. כך עשה חזקיהו כשרצה להתפלל ולבו לא הרגיש את צרתו, וכך מציע רבי נחמן לעשות, בנוגע לצרת רבים לפחות: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךָ" – לדעת, בשלב הראשון, ואחר כך להשיב אל הלב, לבקש את הלב שיתעורר.

מה אני לוקח איתי?

הרבה פעמים אנו מצפים לרגש ספונטני, שפועל בדיוק לפי התכניות: מתרגש משקיעה יפה, בוכה מול גילוי של כאב, שמח בחתונה, עצוב בלוויה, פטריוט ביום העצמאות. אך מה לעשות, הרגש לא תמיד עובד ככה. מה שאני לוקח מהשיחה של רבי נחמן זה קודם כל את התובנה שכך אנו בנויים. אכן ללב יש קירות, ולא תמיד הוא מרגיש את הצרה אפילו כשהוא יודע אותה. זה מעניק רוגע ונחמה, משחרר מתחושות האשמה. אחרי שאני נרגע ומקבל את המקום שלי, אני יכול להיזכר בעצה של רבי נחמן, לדפוק את הראש בקירות הלב, לתת אמון בלב שהוא יכול להתעורר – ואולי הוא אף יתעורר…