אֵצֶל הָעוֹלָם הַשִּׁכְחָה הִיא חִסָּרוֹן גָּדוֹל בְּעֵינֵיהֶם
אֲבָל בְּעֵינַי יֵשׁ בְּהַשִּׁכְחָה מַעֲלָה גְּדוֹלָה
כִּי אִם לא הָיְתָה שִׁכְחָה, לא הָיָה אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת שׁוּם דָּבָר בַּעֲבוֹדַת ה'
אִם הָיָה זוֹכֵר. כָּל מַה שֶּׁעָבַר לא הָיָה אֶפְשָׁר לוֹ לְהָרִים אֶת עַצְמוֹ לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ בְּשׁוּם אפֶן
גַּם הָיוּ מְבַלְבְּלִים אֶת הָאָדָם מְאד כָּל הַדְּבָרִים שֶׁעוֹבְרִים עָלָיו
אֲבָל עַכְשָׁו עַל יְדֵי הַשִּׁכְחָה נִשְׁכָּח מַה שֶּׁעָבַר
וְאֶצְלוֹ הַדֶּרֶךְ שֶׁכָּל מַה שֶּׁעָבַר וְהָלַךְ, נִפְסָק וְהוֹלֵךְ לַחֲלוּטִין
וְאֵינוֹ חוֹזֵר בְּדַעְתּוֹ עוֹד כְּלָל וְאֵינוֹ מְבַלְבֵּל כְּלָל עַצְמוֹ עוֹד בַּמֶּה שֶּׁכְּבָר עָבַר וְהָלַךְ וְכוּ'
וְעִנְיָן זֶה הוּא דֶּרֶךְ עֵצָה טוֹבָה גְּדוֹלָה מְאד בַּעֲבוֹדַת ה'
כִּי עַל פִּי רב יֵשׁ לְהָאָדָם בִּלְבּוּלִים רַבִּים וְעִרְבּוּב הַדַּעַת מְאד מִמַּה שֶּׁחָלַף וְעָבַר
בִּפְרָט בִּשְׁעַת הַתְּפִילָּה, שֶׁאָז בָּאִים עָלָיו כָּל הַבִּלְבּוּלִים וּמְעַרְבְּבִים וּמְעַקְּמִים אֶת דַּעְתּוֹ מִמַּה שֶּׁכְּבָר עָבַר
לִפְעָמִים יֵשׁ לוֹ בִּלְבּוּלִים מֵעִנְיַן הַמַּשָּׂא וּמַתָּן שֶׁלּוֹ וְעִסְקֵי בֵּיתוֹ וְכַיּוֹצֵא
בַּאֲשֶׁר כִּי לא טוֹב עָשָׂה בְּעִנְיָן זֶה וְכַיּוֹצֵא וְכָךְ הָיָה צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת וְכַיּוֹצֵא בְּזֶה הַדָּבָר
וְיֵשׁ שֶׁמְּבַלְבְּלִים אוֹתוֹ בְּעֵת עֲבוֹדָתוֹ בְּתוֹרָה אוֹ בִּתְפִילָּה וְכַיּוֹצֵא
בְּהַפְּגָמִים שֶׁפָּגַם מִקּדֶם
בַּאֲשֶׁר שֶׁבְּעִנְיָן זֶה לא עָשָׂה כַּהגֶן נֶגְדּוֹ יִתְבָּרַךְ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה הַרְבֵּה מְאד
כַּאֲשֶׁר יָדוּעַ לְכָל אָדָם בְּעַצְמוֹ
עַל כֵּן הַשִּׁכְחָה הִיא עֵצָה טוֹבָה גְדוֹלָה מְאד לָזֶה
שֶׁתֵּכֶף וּמִיָּד שֶׁחוֹלֵף וְעוֹבֵר הַדָּבָר
יַעֲבִיר וִיסַלֵּק. אוֹתוֹ מִדַּעְתּוֹ לְגַמְרֵי, וְיַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִזֶּה לְגַמְרֵי וְלא יַתְחִיל לַחֲשׁב עוֹד בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ בְּעִנְיָן זֶה כְּלָל
וְהָבֵן הַדָּבָר הֵיטֵב
כִּי הוּא דָּבָר גָּדוֹל מְאד
וְאִיתָא בַּסְּפָרִים שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה נִתַּן הַשִּׁכְחָה
כְּדֵי שֶׁתְּהֵא הַתּוֹרָה חֲבִיבָה עַל לוֹמְדֶיהָ תָּמִיד כַּשָּׁעָה הָרִאשׁוֹנָה
כִּי עַל יְדֵי הַשִּׁכְחָה
כְּשֶׁחוֹזֵר וּבָא וְלוֹמֵד אֲפִילּוּ מַה שֶּׁכְּבָר לָמַד
הוּא אֶצְלוֹ כַּחֲדָשׁוֹת וְחָבִיב עָלָיו
וְאִיתָא מָשָׁל עַל הַלּוֹמֵד וְשׁוֹכֵחַ
שֶׁשָּׂכְרוּ אֲנָשִׁים לְמַלּאת חָבִיּוֹת וְהַחָבִיּוֹת הָיוּ נְקוּבִים
וְכָל מַה שֶּׁהָיוּ שׁוֹפְכִין לְתוֹךְ הַחָבִיּוֹת נִשְׁפַּךְ לַחוּץ
וְהַטִּפְּשִׁים אָמְרוּ, הוֹאִיל וְחוֹזֵר וְנִשְׁפָּךְ לַחוּץ
לָמָּה לָנוּ לְיַגֵּעַ וּלְמַלּאת מֵאַחַר שֶׁאַחַר כָּךְ נִשְׁפָּךְ ?!
אֲבָל הֶחָכָם אָמַר מַה לִּי בָּזֶה ?
הֲלא פּוֹרְעִין לִי עַל הַיּוֹם, וּשְׂכָרִי לא יְקֻפַּח מִכָּל יוֹם וָיוֹם
כִּי אֲנִי מֻשְׂכָּר לְיָמִים.
וּמַה לִּי אִם נִשְׁפָּךְ ?
כָּךְ אַף עַל פִּי שֶׁשּׁוֹכֵחַ לִמּוּדוֹ
שְׂכָרוֹ לא יְקֻפַּח מִכָּל יוֹם וְיוֹם
וְדַע שֶׁלֶּעָתִיד מַזְכִּירִין אֶת הָאָדָם כָּל מַה שֶּׁלָּמַד אַף אִם שָׁכַח
גַּם בְּנֵי אָדָם הַשּׁוֹמְעִים הַתּוֹרָה שֶׁל הַצַּדִּיק הָאֱמֶת וְאֵינָם מְבִינִים אוֹתָהּ
לֶעָתִיד בָּעוֹלָם הַבָּא יָבִינוּ
כִּי עִקַּר הַתּוֹרָה הִיא לְהַנְּשָׁמוֹת
שֶׁבָּעוֹלָם הַבָּא יִהְיוּ הַנְּשָׁמוֹת בְּקִיאִים וּמַשִּׂיגִים הֵיטֵב אֶת הַתּוֹרָה שֶׁלָּמַד וְשָׁמַע הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה
אַשְׁרֵי הַמְבַלֶּה יָמָיו בְּתוֹרָה וַעֲבוֹדָה הַרְבֵּה 

פתיחה

"בזכרון סוד הגאולה"… הזכרונות מעצבים את חיינו, משפיעים על הדרך בה אנו תופסים את עצמינו, מלמדים אותנו על דרך ההתנהגות בעתיד. במיוחד כיהודים, הזכרונות מעצבים את זהותינו, השבתות, המועדים, הצומות – מזכירים לנו בכל עת מי אנחנו. בהקשר זה, השכחה היא חסרון גדול. אבל בעיני רבי נחמן, יֵשׁ בְּהַשִּׁכְחָה מַעֲלָה גְּדוֹלָה. מדוע? 

"אם היה זוכר…"

ישנם מצבים, בהם הזכרון "תוקע" אותי. אני לא יכול להיות אופטימי, להעניק תקווה אמיתית לדבר שאני מנסה להשיג – כי אני זוכר כמה פעמים נכשלתי. אני לא יכול לומר לאשתי כמה אני אוהב אותה, כי אני זוכר כמה פגעתי בה, כמה נפגעתי. אני לא יכול לקוות להצלחה בעבודת ה' ולקרבת אלוקים אמיתית, כי אני זוכר כמה נכשלתי וחטאתי. ובעיקר, אני לא יכול להתפלל, כי זוכר כה הרבה דברים – את כל הדברים שלא עשיתי בסדר היום, ולמה אמרתי לפלוני כך, ולאלמוני כך, וכמה דברים צריך עוד לעשות, ולתקן, ולשפץ, ולטלפן… לפעמים, יש בשכחה מעלה גדולה. לפעמים אני צריך פשוט לשכוח, לפחות לזמן מה (ואולי גם לנצח נצחים) את כל הפגמים, את כל הדברים שעוד יש לעשות. אין כאן התעלמות, כפי שכבר ראינו רבי נחמן לא בורח מהחטאים והפגמים (הוא רק ממליץ לייחד שעה ביום לעסוק בהם ושאר היום להיות בשמחה). אך יש כאן כלי שבלעדיו –  "לא הָיָה אֶפְשָׁר לוֹ לְהָרִים אֶת עַצְמוֹ לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ בְּשׁוּם אפֶן".

"ואצלו הדרך"

המעלה שבשכחה איננה רק מעלה תיאורטית. רבי נתן מספר לנו, שאצלו (אצל רבי נחמן) זוהי הדרך המעשית – "כָּל מַה שֶּׁעָבַר וְהָלַךְ, נִפְסָק וְהוֹלֵךְ לַחֲלוּטִין". כל מה ששייך לעבר – לא מעסיק את המחשבה שלי בהווה. יש כל כך הרבה מה לתקן בהווה, כל כך הרבה חשיבות לתפילה ולשמחה שלי כעת, שאין כלל מקום ל"העלאת גרה" של טעויות עבר הקרובות והרחוקות –
"וְאֵינוֹ חוֹזֵר בְּדַעְתּוֹ עוֹד כְּלָל וְאֵינוֹ מְבַלְבֵּל כְּלָל עַצְמוֹ עוֹד".

וכך בלימוד התורה…

התסכול של השכחה הוא חוויה מוכרת ומתסכלת ללומדי תורה. אדם רוצה לצמוח, להיות תלמיד חכם, לקנות ידע ותורה – וכמו מסננת, הכל נשכח. רבי נחמן להפוך את התסכול לברכה. השכחה מאפשרת לי חווית לימוד חדשה, מפגש מחודש, שמשמעותו איננה רק בזכירה אלא במה שקורה כאן ועכשיו ביני ובין התורה. העיקר הוא החביבות – ולאו דווקא הזכרון. המשל איתו מסיים רבי נחמן את השיחה מעביר את המסר בצורה הקיצונית ביותר: מה בכך שהחבית נקובה? מה בכך שאין תועלת נראית בעבודה? הלא האדם הוא שכיר יום! הוא מקבל את שכרו על כל יום ויום, על כל פרק ופרק, על כל חווית לימוד – גם אם בתודעתו לא נשאר ממנה דבר. הזכרון שייך לעולם הבא, עולם הנשמות. שם, מזכירין לנשמה את כל מה ששכח הגוף בעולם הזה. אך כאן, כל המאמץ צריך להיות בכאן ובעכשיו, כל השמחה צריכה להיות בעצם הלימוד, בעצם החוויה, המפגש והתפילה.

מה אני לוקח איתי?

כדרכו, רבי נחמן הוא טוטאלי. הוא מציע לשכוח באופן מוחלט את מה שעבר, לא לתת לו מקום כלל בתודעה, ובכך להתמקד באופן מלא בכאן ובעכשיו, בשמחה, לימוד ותפילה. הדברים יכולים לעורר התנגדות – האם בכך שאני שוכח את חטאיי איני מוותר לעצמי? האם אין לי מטרה גם ללמוד מטעויות, לזכור את התורה שאני לומד ולא רק להתברך מהתחדשות הלימוד בכל פעם ופעם? אולי במקומות אחרים ידבר רבי נחמן גם על חשיבותם של דברים אלו. אך כאן הוא מזמין אותנו "לפתוח את הראש" לכלי עוצמתי מאד בעבודת ה' ובעבודת האדם על עצמו – כלי השכחה. אולי בפעם הבאה ש"בלבול" יבוא בדעתי, שזכרון יעצור אותי מלנסות, יפגע בחווית הלימוד והתפילה שלי, ירחיק אותי מה' יתברך – אנסה להשתמש בכלי השכחה, ו"יסיח דעתו מזה לגמרי".