אֲנִי מְקַנֵּא מְאד אִישׁ כָּשֵׁר [שֶׁקּוֹרִין עֶרְלִיכֶר יְהוּדִי]
כִּי נִדְמֶה שֶׁהוֹלֵךְ בֶּן אָדָם עִם דַּקִּין וְכַרְכָּשׁוֹת וְאֵבָרִים כִּשְׁאָר כָּל הָעוֹלָם
וְאַף עַל פִּי כֵן בֶּאֱמֶת הוּא עִנְיָן אַחֵר לְגַמְרֵי
כִּי אִישׁ כָּשֵׁר יָקָר מְאד אַשְׁרֵי לוֹ
וְהָעִקָּר הוּא הָרָצוֹן וְהַכִּסּוּפִין
וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָצֵאת בָּזֶה
[כַּמְבאָר בַּמַּאֲמָר וְיִהְיוּ נָא פִּי שְׁנַיִם, בְּ"לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ו ס"ו]
כִּי צְרִיכִין לְהוֹצִיא מִכּחַ אֶל הַפּעַל דַּוְקָא
כִּי אַף עַל פִּי שֶׁאנֶס רַחֲמָנָא פַּטְּרֵהּ
עִם כָּל זֶה זֶהוּ לְמִי שֶׁרוֹצֶה לָצֵאת הַחוֹב
אֲבָל צָרִיךְ שֶׁלּא לְקָרֵר דַּעְתּוֹ בָּזֶה בַּמֶּה שֶׁהוּא פָּטוּר מֵחֲמַת הָאנֶס רַק לַעֲשׂוֹת עֲבוֹדַת ה' בְּפעַל [כַּמְבאָר כָּל זֶה בַּמַּאֲמָר הַנִּזְכָּר לְעֵיל עַיֵּן שָׁם]
אַף עַל פִּי כֵן גַּם זֶה טוֹב
כְּשֶׁאוֹחֲזִין בָּזֶה שֶׁאֵין רוֹצִין לָצֵאת עִם הָאנֶס רַק שֶׁכִּסּוּפוֹ חָזָק וּרְצוֹנוֹ תַּקִּיף מְאד לִזְכּוֹת לַעֲשׂוֹת עֲבוֹדַת ה' בְּפעַל
וְזֶה הָרָצוֹן בְּעַצְמוֹ טוֹב מְאד
וְאִם אַף עַל פִּי כֵן הוּא אָנוּס וְאֵינוֹ זוֹכֶה אֶל הָעֲבוֹדָה
הָרָצוֹן הַנִּזְכָּר לְעֵיל בְּעַצְמוֹ הוּא טוֹב מְאד

פתיחה

דבר ידוע הוא שהחסידות העלתה את קרנם של ה"אנשים הפשוטים". היו שראו בתהליך זה את עיקר חידושה של החסידות – ביטלו ההיררכיה הקובעת שרק למדן בעל שכל חד נתפס כבעל משמעות בעולם הרוחני היהודי, ונתינת מקום גם לפשוטים, או אולי אפילו דווקא לפשוטים, כמבטאים קשר עמוק וישיר יותר עם ה' יתברך. בכמה מקומות מתבטא רבי נחמן שבלי חכמה לא ניתן אמנם להיות למדן, אך ניתן גם ניתן להיות צדיק. בשיחה זו מספר לנו קצת רבי נחמן על הקנאה שלו באנשים כשרים, וגם קצת על הסוד המיוחד של האנשים הכשרים.

הוא ענין אחר לגמרי

דקין וכרכשות הם המעיים, האברים הבנאליים והפונקציונאליים שאין אדם שיכול בלעדיהם. אך אצל האיש הכשר, הוא רק נראה כאיש רגיל, שגם לו יש אברים כאלו, שגם הוא הולך לשירותים. באמת – הוא אדם אחר לגמרי. כל כך שונה, עד שרבי נחמן מקנא בו מאד. מה מקום לקנאה זו? כיצד מקנא צדיק כרבי נחמן באיש כשר ופשוט? אין כאן תשובה ישירה לשאלה זו, אך אולי המשך השיחה מכוון לתת פתח להבנת הענין.

העיקר הוא הרצון והכיסופין

מבחינת רבי נחמן, האדם נמדד ברצונו. לא מערכת הידיעות של האדם היא העיקר, לא חכמתו, ואפילו לא מעשיו. העיקר הוא הרצון והכיסופין. וככל שהרצון הוא יותר טהור, נקי וחזק – כך משתנה מהותו של האדם. אמנם אי אפשר "לצאת בזה", אי אפשר להסתפק ברצון ולוותר לחלוטין על המימוש. אך "הרצון בעצמו הוא טוב מאד". בהמשך השיחה, עוסק רבי נחמן במושג ההלכתי "אונס רחמנא פטריה". הוא מחדש, שלא תמיד הכלל הזה נכון, לא בכל מקרה בו אדם נאנס ולא הוציא את תכנונו לפועל נחשב הדבר כאילו עשה את המעשה. עוד לפני שניכנס לחילוק שעושה רבי נחמן בין מקרים שונים בהם אדם לא הצליח לממש את רצונו, נראה שעצם העיסוק בכך מלמד אותנו משהו חשוב – העובדה שהכל תלוי ברצון לא הופכת את העניינים לקלים יותר. צריך גם לדעת איך לרצות…

"אונס רחמנא פטריה"?

אדם רצה לעשות מעשה טוב, רוצה להגיע למקום טוב בחיים, אך הנסיבות מונעות זאת ממנו. עקרונית, "אונס רחמנא פטריה", אם הוא אכן לא יכול, נחשב רצונו כמעשה. אך מבחינת רבי נחמן, עקרון זה מוגבל ל"מי שרוצה לצאת החוב", למי שרצונו כל כך חזק, עד שגם כאשר אומרים לו "לא נורא, באמת לא יכלת, ונחשב לך כאילו עשית" זה לא מספק אותו! הוא רוצה לעשות באמת, ולא רק ש"יחשב לו" כאילו עשה. במילים אחרות, יש רמות שונות ברצון של האדם. יש רצון לצאת ידי חובה, רצון "להיות בסדר", ויש רצון עמוק וחזק, כיסופים אמיתיים ללכת בדרכי ה', לעשות את רצונו. כאשר יש לאדם רצון כזה, כאשר הוא באמת מצטער על כך שאינו יכול – אזי הרצון הוא טוב מאד.

מה אני לוקח איתי?

האנשים הכשרים עובדים דרך הרצון. אולי דווקא בגלל שאין להם יכולת לעסוק בדברים גבוהים ומורכבים, האנרגיות שלהם מופנות לחיזוק הרצון. לפעמים צריך לעבוד כך גם בחיים. לחזק את הרצון, לתת לו מקום בפני עצמו, גם אם הרצונות לחלוטין בלתי יישימים במציאות. ואולי אולי, שינוי פנימי מהותי, שינוי שהופך את האדם ל"ענין אחר לגמרי" הוא לא שינוי בתפיסותיו ובידיעותיו של האדם, אלא שינוי עמוק ברצון.