אַף עַל פִּי שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ לִהְיוֹת זָרִיז נגָּדוֹל מְאד מְאד בַּעֲבוֹדַת ה' לְהִזְדָּרֵז מְאד בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה לַעֲשׂוֹת הַרְבֵּה בַּעֲבוֹדַת ה'
כִּי עִקָּר הוּא הָעֲשִׂיָּה, לִלְמד הַרְבֵּה וְלַעֲשׂוֹת מִצְווֹת הַרְבֵּה וּלְהִתְפַּלֵּל וּלְהִתְחַנֵּן הַרְבֵּה לִשְׁפּךְ לִבּוֹ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה שְׁאָר עִנְיְנֵי עֲבוֹדַת ה'
אַף עַל פִּי כֵן אַל תְּהִי נִבְהָל כְּשֶׁאַתָּה רוֹאֶה בִּסְפָרִים קְדוֹשִׁים עִנְיְנֵי עֲבוֹדוֹת הַרְבֵּה
אַל תְּהִי נִבְהָל מִפְּנֵי זֶה לֵאמר מָתַי אוּכַל לְקַיֵּם אַחַת מֵהֵנָּה מִכָּל הָעִנְיָנִים הַלָּלוּ, מִכָּל שֶׁכֵּן כֻּלָּם
כִּי צָרִיךְ לְבַל יִהְיֶה מְבהָל לַחֲטף הַכּל בְּבַת אַחַת
רַק לֵילֵךְ בְּנַחַת בְּהַדְרָגָה מְעַט מְעַט
וְלא שֶׁיְּהֵא מְבהָל וּמְבֻלְבָּל שֶׁרוֹצֶה לְקַיֵּם וְלַחֲטף הַכּל בְּבַת אַחַת וּמֵחֲמַת זֶה נִתְבַּלְבֵּל לְגַמְרֵי
כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ בִּשְׂרֵפָה חַס וְשָׁלוֹם
שֶׁמֵּחֲמַת הַבֶּהָלָה חוֹטְפִין מַה שֶּׁאֵין צְרִיכִין
רַק צָרִיךְ לִנְהג בְּהַדְרָגָה בְּנַחַת מְעַט מְעָט
וְאִם לִפְעָמִים אֵין הָאָדָם יָכוֹל לַעֲשׂוֹת כְּלָל בַּעֲבוֹדַת ה'
מַה לַּעֲשׂוֹת ?! אנֶס רַחֲמָנָא פַּטְּרֵהּ
וְיַרְגִּיל עַצְמוֹ לִכְסֹף וּלְהִתְגַּעְגֵּעַ וּלְהִשְׁתּוֹקֵק תָּמִיד אֵלָיו יִתְבָּרַךְ
כִּי הַהִשְׁתּוֹקְקוּת וְהַכִּסּוּפִין בְּעַצְמָם הֵם דְּבָרִים גְּדוֹלִים מְאד
וְרַחֲמָנָא לִבָּא בָּעֵי
וְיֵשׁ בְּעִנְיָן זֶה כַּמָּה שִׂיחוֹת וְסִפּוּרִים יָפִים שֶׁשָּׁמַעְנוּ
שֶׁהֵם עֵצוֹת גְּדוֹלוֹת טוֹבוֹת מְאד, לְהַרְגִּיל עַצְמוֹ בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ

אַךְ אִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר דְּבָרִים אֵלּוּ בִּכְתָב הֵיטֵב
וְהַמַּשְׂכִּיל הֶחָפֵץ בֶּאֱמֶת יָבִין קְצָת

פתיחה

כל כך הרבה יש להספיק בעולם… לפעמים אדם שומע סיפור על איזה צדיק, על מנהיג דגול, או קורא באיזה ספר על מעלות המידות וההשגות שיכול האדם להגיע אליהם – והמחשבה שעולה בו היא: כמה ארוכה הדרך! כמה הרבה יש לעשות, להתקדם, כמה שלבים ומדרגות. רבי נחמן לא עושה הנחות בעניין זה. אכן, מבחינתו העיקר הוא העשייה עצמה, התורה, התפילה, המצוות, ההתחננות לפני ה'. דרושה בשביל זה זריזות גדולה, והשקעה בכל רגע ורגע. אך בכל זאת מציע רבי נחמן לא להיבהל, להיות "בנחת"… איך עושים את זה?

משל השריפה

לא בבת אחת, מזכיר רבי נחמן. הרצון להספיק הכל אכן מהווה כח דוחף, מזרז. אך חשוב למצוא את חכמת הלב איך להפוך את הדחיפה הזו לכח מניע להתקדמות מדורגת, בנחת רוח, בלי לחץ ובלי בהלה. כאשר אני מתקדם מתוך דחף של להספיק הכל – אני מתפזר, לחוץ, ואולי לא אספיק שום דבר. דומה הדבר לאדם החי באופן תמידי בתודעה של שריפה: הזמן דוחק, האש מתקרבת, ואני צריך להציל מכל הבא ליד. אכן, אצליח כנראה להציל הרבה דברים – אבל יכול להיות שאפסח דווקא על הדברים החשובים ביותר. כשאני לחוץ אני מתקדם – אך אולי לוקח איתי דווקא את הדברים שאיני זקוק להם. איך מוצאים את האיזון? איך אני לא מוותר על הזריזות, על הרצון להספיק, ויחד עם זאת מתקדם בנחת, ביישוב הדעת, בנשימה עמוקה ובהתמדה?

אונס רחמנא פטריה

קשה לנסח את המתכון לחיים שיש בהם זריזות וגם נחת אמיתית. אלו עצות עמוקות ועדינות, ש"אי אֶפְשָׁר לְבָאֵר דְּבָרִים אֵלּוּ בִּכְתָב הֵיטֵב". את הסוד הזה העביר רבי נחמן בסיפורים, בשיחות חוזרות, וה"חפץ באמת" יכול להתבונן בדברים, לנסות אותם בחייו, וכך ללמוד אט אט את הדרך לזריזות שיש בה גם אורך רוח ונשימה.

אך כלי אחד כן מציעה כאן השיחה במפורש. במצבים בהם האדם "נתקע", בפקק תנועה ממשי או נפשי, כשבאמת אני לא מצליח להרים את עצמי, ההתקדמות שלי נחסמת ומתעכבת – חשוב להכניס בעוצמה לראש את הידיעה ש"רחמנא לבא בעי". שהרצון והכיסופין עצמם הם ברכה בפני עצמה, שגם כאשר אין להם שום מימוש במציאות – בהם עצמם יש גדולה וברכה. ההתמקדות ברצון הטוב, בבקשה הפנימית, יכולה לנטרל את ה"עצבים" והתסכול שמתלווים לפקק, לחסימה בהתקדמות הממשית.

מה אני לוקח איתי?

יש מצבים שבהם אני מתנהל כמו אדם בשריפה. אני לא עוצר לרגע לחשוב מה יקר לי, מה באמת חשוב לי, מה באמת אני רוצה. אני רק נדחף מאתגר לאתגר, מתרוצץ בניסיון להשלים מסע שכבר מזמן שכחתי מדוע יצאתי אליו. רבי נחמן לא בא להאט את הזריזות. להיפך, זריזות אמיתית, שתביא אותי למימוש עמוק יותר של רצונתיי, אין לה דבר עם לחץ וחיפזון. היא לוקחת את כל האנרגיה ומנתבת אותה למימוש בטוח ושלו של חיי. ואכן, מסופר על רבי נחמן שעם כל זריזותו והספקיו, אף פעם לא היה נראה כממהר.