שבת במקום

יְצִיאוֹת הַשַּׁבָּת שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע בִּפְנִים, וּשְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע בַּחוּץ.

כֵּיצַד. הֶעָנִי עוֹמֵד בַּחוּץ וּבַעַל הַבַּיִת בִּפְנִים, פָּשַׁט הֶעָנִי אֶת יָדוֹ לִפְנִים וְנָתַן לְתוֹךְ יָדוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, אוֹ שֶׁנָּטַל מִתּוֹכָהּ וְהוֹצִיא, הֶעָנִי חַיָּב וּבַעַל הַבַּיִת פָּטוּר.

פָּשַׁט בַּעַל הַבַּיִת אֶת יָדוֹ לַחוּץ וְנָתַן לְתוֹךְ יָדוֹ שֶׁל עָנִי, אוֹ שֶׁנָּטַל מִתּוֹכָהּ וְהִכְנִיס, בַּעַל הַבַּיִת חַיָּב וְהֶעָנִי פָּטוּר. פָּשַׁט הֶעָנִי אֶת יָדוֹ לִפְנִים וְנָטַל בַּעַל הַבַּיִת מִתּוֹכָהּ, אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכָהּ וְהוֹצִיא, שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין.

פָּשַׁט בַּעַל הַבַּיִת אֶת יָדוֹ לַחוּץ וְנָטַל הֶעָנִי מִתּוֹכָהּ, אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכָהּ וְהִכְנִיס, שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין (שבת א, א).

הפרקים הראשונים של מסכת שבת מסודרים לפי סדר כרונולוגי. הפרק הראשון עוסק בפעולות שאסור לעשות ביום שישי סמוך למנחה ובפעולות שאסור לעשות סמוך לחשכה, ומסיים בדברים שמותר לעשות עם חשכה. הפרקים הבאים עוסקים בהכנות לקראת השבת, בהדלקת הנר ובהטמנה ושהייה של מאכלים שבישולם החל לפני כניסת השבת.[1]

יוצאת מן הכלל היא המשנה הפותחת את המסכת, העוסקת במלאכת הוצאה, אחת משלושים ותשע המלאכות האסורות בשבת ומפורטות בפרק ז'. שתי שאלות עולות בעקבות הבחירה לפתוח את מסכת שבת במלאכת הוצאה: מדוע חרג עורך המשנה מן הסדר הכרונולוגי של המסכת, ומדוע משנה זו לא מופיעה במקומה הטבעי – כהמשך למשנה בפרק ז, שפירטה את המלאכות האסורות בשבת?

מימי הראשונים ועד ימינו מתמודדים המפרשים עם השאלות הללו.[2] הרמב"ם מציע שתי תשובות:

ומה שהצריכו להתחיל בדיני הוצאה מרשות לרשות ואע"פ שהיא מנויה בסוף אבות מלאכות כלומר המוציא מרשות לרשות, לפי שמלאכה זו מצויה הרבה ובה נכשלים על הרוב, מפני שאינה צריכה כלים, ושנית ללמדנו שהיא מלאכה ואע"פ שנראית שאינה מלאכה, לפיכך הקדימה לחזוק הענין (פירוש המשנה לרמב"ם שבת א, א).

הרמב"ם מסביר שהוצאה מרשות לרשות היא מלאכה נפוצה ו'מצויה הרבה', וקל להיכשל בה; וכן שבמבט ראשון, הוצאה מרשות אחת לרשות אחרת לא נראית כמו מלאכה, ואף על פי כן היא אסורה בשבת ויש להקפיד עליה. בגלל שתי הסיבות הללו, לדעת הרמב"ם, פותחת מסכת שבת דווקא בדיני הוצאה.

ישנם מפרשים שסבורים שהדיון על הוצאה הובא בתחילת המסכת כיוון שיש בו מידע חיוני להבנת המשניות שבהמשך הפרק.[3] מפרשים אחרים תלו זאת כחלק מניסיון להבליט את ההלכה של הפרושים, אל מול דרכם של הצדוקים.[4]

מבין הפירושים השונים, נראית בעיניי פרשנותו של בעל הפני יהושע, המעוגנת בלשונה הייחודית של המשנה:

יציאות השבת שתים שהן ארבע. והקשו בתוספות … למה פתח בזאת המשנה כו'. ולעניות דעתי לא ידענא מאי קשיא להו, דהא שפיר פתח בדיני הוצאה, דהא מקרא ד'אל יצא איש ממקומו' הוא דילפינן מיניה דין הוצאה … דמשום הכי לא קתני 'הוצאות', דלישנא דקרא נקט, ואם כן, האי קרא ד'אל יצא' הוא מוקדם בכתוב, דכתיב בפרשה בשלח במן שנצטוו במרה, מה שאין כן כל הנך מלאכות, אתיין מקרא ד'לא תעשה מלאכה', דכתיב ביתרו שנצטוו בסיני (פני יהושע שבת דף ב עמוד א).

ישנם בתורה שני ציוויים על מלאכות השבת: הראשון, בסיפור המן שבפרשת בשלח (שמות טז, כט), אוסר על הוצאה מרשות לרשות; השני, בעשרת הדברות שבפרשת יתרו (שמות כ, ט), אוסר על עשיית מלאכה בשבת. הציווי הראשון נוגע רק להוצאה, ואילו הציווי השני קשור למלאכה באופן כללי. איסור הוצאה, כותב הפני יהושע, הוא הציווי הראשון שמוזכר בתורה ביחס לשבת, ולכן הוא פותח את המסכת. הפני יהושע מחזק את דבריו מתוך לשון המשנה, שמשתמשת במילים 'יציאות השבת' ולא 'הוצאות השבת', כהד לפסוק בפרשת בשלח: "אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ".

שבו בשבת

האיסור הנפרד על הוצאה מרשות לרשות מעניק לו אופי מיוחד, שנוגע ליסוד ראשוני במהותה של השבת. לכן יש לעסוק בו תחילה: לא רק בגלל הקדימות הטקסטואלית, אלא גם בגלל הקדימות הרעיונית, המהותית. מעמדה הייחודי של מלאכת הוצאה מסביר גם את העובדה ששליש ממסכת שבת מוקדש למלאכה זו. גם הדיונים במסכת עירובין, שכוללת עשרה פרקים, נגזרים מן האיסור לצאת מתחום שבת, שאף הוא נלמד מ"אל יצא איש ממקומו". גם איסור מוקצה קשור להוצאה, שאף היא איסור טלטול חפץ ממקומו. יתר על כן: אלו שסבורים שמוקצה הוא מדאורייתא תולים את מקורו באיסור היציאה שבפרשת בשלח;[5] אלו שסבורים שהוא מדרבנן, רואים אותו כאיסור שנגזר מאיסור הוצאה.[6] כך או כך, רוב העיסוק ההלכתי במסכת שבת קשור להוצאה ולהסתעפויותיה השונות.  

כדי לחשוף את סודה של מלאכת הוצאה, נפנה לפרשה שממנה היא נלמדת:[7]

שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בּוֹ … רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי (שמות טז, כו-ל).

בציווי הראשון על השבת מצווה האדם לא לצאת ממקומו. חז"ל פירשו זאת כאיסור לצאת מרשות היחיד עם חפץ ביד, [8] ואיסור לצאת מתחום שבת גם כשאין בידו דבר. הדמיון בין ניסוח הציווי 'שבו' למילה 'שבת' מלמד שזהו ציווי שמבטא את אחד מיסודות השבת. שבת היא בראש ובראשונה זמן שבו יושבים במקום. שישה ימים יוצא האדם ממקומו ופועל במציאות; בשבת הוא מפסיק את התנועה ו'שב' תחתיו.

הביטוי 'יציאות השבת' מקיים זיקה לפסוק לא רק בשימוש במילה 'יציאות' במקום 'הוצאות', אלא מעצם הניגוד בין שבת ליציאה, כפי שמתבטא בפסוק – "ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת … אַל יֵצֵא”.

במשך שישה ימים משנה האדם את פני המציאות. עשייתו של האדם מבטאת תפיסה של המציאות כחסרה,[9] וחוסר קבלה של החוסר הזה מצד האדם. העשייה מכוונת אל העתיד, אל מציאות אחרת שתופיע כתוצאה מן העשייה. מהות השבת היא הפוכה: קבלת המציאות כפי שהיא כאן ועכשיו, קבלה שמאפשרת לאדם להיות נוכח בהווה.  

היציאה החוצה, עוד לפני הגדרת המלאכות והאיסורים, היא התנועה הבסיסית והראשונית ביותר של מי שמבקש לשנות את המציאות. דווקא ההימנעות מן היציאה היא קבלת המקום, קבלת המציאות, קבלת השבת.

בספרי הקבלה נמצא השוואה מעניינת בין איסור הוצאה ושביתה במקום אחד ובין שביתתו של הקב"ה אחרי בריאת העולם. תהליך הבריאה הוא בראש ובראשונה האצלה של אלוהות, מן המציאות הראשונית שבה הכול אחד למציאות של עולם נברא, שמאופיין על ידי הריבוי. המרחב האלוהי הוא 'רשות היחיד', והמציאות הנפרדת היא 'רשות הרבים'. בשבת מפסיקים את המעברים שבין המרחבים.[10]

יציאת השבת ויציאת מצרים

שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה  … וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ (דברים ה, יב-יד).

לפי הפסוקים, בשביתה ממלאכה יש זכר ליציאה מעבדות במצרים. בעקבות כך, יש דעה לפיה מלאכות שבת הן אותן מלאכות שעשו בני ישראל כעבדים במצרים.[11] גם בממד זה של השבת יש משמעות מיוחדת להוצאה. העבדות במצרים תוארה כ'סבל', והיציאה ממצרים היא השחרור מן הסבל:

לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם….הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם: (שמות ו:ו-ז)

המשמעות המילולית של המילה 'סבל' היא נשיאת משא.[12] לפי זה, הוצאה – נשיאת משא – היא האבטיפוס של השעבוד במצרים.[13] רעיון זה מעניק משמעות נוספת ללשון הייחודית שבה נפתחת מסכת שבת – 'יציאות השבת' כנגד יציאת מצרים. עם היציאה ממצרים, מן הסבל, מן המשא, באה מנוחה, בא שחרור.

מקורן של מלאכות שבת (שבת ז, ב)

אֲבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אֶחָת. הַזּוֹרֵעַ. וְהַחוֹרֵשׁ. וְהַקּוֹצֵר. וְהַמְעַמֵּר. הַדָּשׁ. וְהַזּוֹרֶה. הַבּוֹרֵר. הַטוֹחֵן. וְהַמְרַקֵּד. וְהַלָּשׁ. וְהָאוֹפֶה. הַגּוֹזֵז אֶת הַצֶּמֶר. הַמְלַבְּנוֹ. וְהַמְנַפְצוֹ. וְהַצּוֹבְעוֹ. וְהַטווֶֹה. וְהַמֵּסֵךְ. וְהָעוֹשֶׂה שְׁנֵי בָתֵּי נִירִין. וְהָאוֹרֵג שְׁנֵי חוּטִין. וְהַפּוֹצֵעַ שְׁנֵי חוּטִין. הַקּוֹשֵׁר. וְהַמַתִּיר. וְהַתּוֹפֵר שְׁתֵּי תְפִירוֹת. הַקּוֹרֵעַ עַל מְנָת לִתְפֹּר שְׁתֵּי תְפִירוֹת. הַצָּד צְבִי. הַשּׁוֹחֲטוֹ. וְהַמַּפְשִׁיטוֹ. הַמּוֹלְחוֹ, וְהַמְעַבֵּד אֶת עוֹרוֹ. וְהַמּוֹחֲקוֹ. וְהַמְחַתְּכוֹ. הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת. וְהַמּוֹחֵק עַל מְנָת לִכְתֹּב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת. הַבּוֹנֶה. וְהַסּוֹתֵר הַמְכַבֶּה. וְהַמַּבְעִיר. הַמַּכֶּה בַפַּטִישׁ. הַמּוֹצִיא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת. הֲרֵי אֵלּוּ אֲבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אֶחָת:

הִלְכוֹת שַׁבָּת…הֲרֵי הֵם כַּהֲרָרִים הַתְּלוּיִין בְּשַׂעֲרָה, שֶׁהֵן מִקְרָא מֻעָט וַהֲלָכוֹת מְרֻבּוֹת (חגיגה א, ח).

בתורה שבעל פה מופיעות הלכות רבות המתייחסות לשבת, אולם בתורה שבכתב אנו מוצאים רק אזהרה כללית: "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה" (שמות כ, ט). כיצד הגיעו חכמים מפסוק כללי אחד למערכת כל כך מקיפה וענפה של הלכות? מה מקורן של ההלכות הללו, וכיצד חז"ל למדו אותן?

המשנה בשבת מונה שלושים ותשע מלאכות האסורות בשבת. לכאורה, אלה הן מלאכות בסיסיות שהאדם עמל בהן בששת ימי השבוע, כפי שגם הפסוק מציין: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ" (שמות כ, ח). ואכן, הרשימה תואמת למלאכות שהאדם עושה, כפי שמתאר זאת בן זומא בתוספתא:

כמה יגע אדם הראשון ולא טעם לוגמה (פת) אחת עד שזרע וחרש וקצר ועמר ודש וזרה וברר וטחן והרקיד ולש ואפה ואחר כך אכל … כמה יגע אדם הראשון ולא לבש חלוק עד שגזז ולבן ונפס וצבע וטווה וארג ואחר כך לבש (תוספתא ברכות ו, ב).

התוספתא מונה לפי הסדר את שבע עשרה המלאכות הראשונות במשנתנו, ורואה אותן כמלאכות חיוניות להפקת צרכיו הבסיסיים של האדם – מזון ולבוש. גם שאר המלאכות שמזכירה המשנה במסכת שבת מספקות צרכים אנושיים בסיסיים: דיור, כלים וכתיבה.[14]

לאור זאת, פלא הוא ששני התלמודים – הבבלי והירושלמי – סבורים שהמקור של שלושים ותשע המלאכות הוא בעבודת המשכן.[15] ככל הנראה, הדברים מבוססים על משניות אחרות במסכת, הקושרות בין מלאכות שבת למלאכות המשכן. כך, לדוגמה, בפרק יב:

הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, בֵּין בִּימִינוֹ בֵּין בִּשְׂמֹאלוֹ, בֵּין מִשֵּׁם אֶחָד בֵּין מִשְּׁנֵי שֵׁמוֹת, בֵּין מִשְּׁנֵי סַמְמָנִיּוֹת, בְּכָל לָשׁוֹן, חַיָּב. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, לֹא חִיְּבוּ שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת אֶלָּא מִשּׁוּם רוֹשֶׁם, שֶׁכָּךְ הָיוּ כוֹתְבִין עַל קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן, לֵידַע אֵיזֶהוּ בֶן זוּגוֹ (שבת יב, ג).

רבי יוסי מסביר כיצד ניתן לחייב על כתיבת אותיות בשבת ביד שמאל, אף שמדובר בצורת כתיבה שונה מן הצורה הרגילה. תשובתו היא שמקורו של איסור הכתיבה הוא במשכן: במשכן לא היו כותבים אלא רושמים, ומכיוון שברישום אין הבדל מהותי בין יד ימין ליד שמאל, כך גם באיסור שנובע ממנו – כתיבה בשבת – אין הבדל כזה.[16]

גם במלאכת הוצאה אנו מוצאים קישור בין אופן האיסור לבין עבודת המשכן:

כֵּיצַד. שְׁתֵּי גְזֻזְטְרָאוֹת זוֹ כְנֶגֶד זוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, הַמּוֹשִׁיט וְהַזּוֹרֵק מִזּוֹ לָזוֹ, פָּטוּר. הָיוּ שְׁתֵּיהֶן בִּדְיוּטָא אַחַת, הַמּוֹשִׁיט חַיָּב, וְהַזּוֹרֵק פָּטוּר, שֶׁכָּךְ הָיְתָה עֲבוֹדַת הַלְוִיִּם (שבת יא, ב).

כיצד ניתן לגשר בין המלאכה במובנה הפשוט – עבודה למען צרכיו הבסיסיים של האדם, כפי שעולה מן המקרא ומן הפרק השביעי של המסכת – לבין האזכורים הרבים של המשכן בכל מה שקשור למלאכות שבת? כדי לענות על השאלה הזו, יש לעמוד על מהות הקשר בין המשכן למלאכות האסורות בשבת.

מלאכת המשכן ובריאת העולם

בתלמוד הבבלי קושר רבי חנינא בר חמא בין שלושים ותשע המלאכות לבין עבודת המשכן (שבת מט ע"ב). רש"י מסביר: "אותן המנויות שם בפרק כלל גדול היו צריכין למשכן, ופרשת שבת נסמכה לפרשת מלאכת המשכן ללמוד הימנה."[17] הסמיכות בין בניית המשכן בפרשת ויקהל לבין איסור המלאכה איננה מקרית, והיא מבטאת יסוד במהות השבת.

השבת של הקב"ה במעשה בראשית הייתה פעולה של שביתה מבריאת העולם. ישנן הקבלות רבות במקרא – וכבר חז"ל עמדו עליהן – בין בניית המשכן על ידי בני ישראל לבריאת העולם על ידי הקב"ה.[18] לכן, כשם שהקב"ה שבת ממלאכתו ביום השביעי אחרי ששת ימי הבריאה, כך בני ישראל שובתים בשבת, אחרי שבוע שלם של עבודת המשכן. השביתה של ישראל היא בראש ובראשונה שביתה מן המלאכות שבאמצעותן בנו את המשכן. זוהי המשמעות העמוקה של הסמיכות בין השבת והמשכן.

פרשנות זו הולמת את שיטת הבבלי, הרואה את המשכן לא רק כמקור לשלושים ותשע המלאכות, אלא כיסוד אופיין ומהותן.[19] כך מופיע בברייתא:

תניא כמאן דאמר כנגד עבודות המשכן, דתניא: אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן – הם זרעו, ואתם לא תזרעו; הם קצרו, ואתם לא תקצרו… (שבת מט ע"ב).

מכאן מדייק הרשב"א:

            מדקתני 'הם זרעו ואתם לא תזרעו' קא מסייע ליה, דמינה משמע, דעיקר מילתא מהתם יליף, וממלאכות שבמשכן אזהרינהו רחמנא.

 מובן אם כן מדוע, עבור הבבלי, המשכן מגדיר לא רק את הרשימה הכללית של המלאכות, אלא גם את פרטי המלאכות, ביניהם העובדה שהמלאכות צריכות להיות 'מלאכת מחשבת', ביטוי שנאמר בתורה ביחס למלאכת המשכן (שמות לג, לג),[20] וכן פרטים רבים נוספים בהגדרת המלאכות הנלמדות מן המשכן.[21]

לפי הבבלי, ביסוד איסור המלאכה בשבת לא ניצב האדם העמל בששת ימי השבוע, אלא מלאכת הקודש של בני האדם המחקים את בוראם.

'מלאכה' במקרא

אולם ניתן ללכת בדרך אחרת, שתאפשר לנו לקיים את המשמעות הפשוטה של המלאכה כצרכיו הבסיסיים של האדם, ועדיין להכיל את הזיקה למלאכת המשכן.

כאשר יש בתורה מילה לא מובנת, ולא ניתן להבין את המשמעות שלה מתוך ההקשר, יש לבדוק את כל אזכוריה של המילה הזו בתורה. המילה 'מלאכה' מופיעה בתורה שישים וחמש פעמים. בשלושים מהן, הפסוק אינו מגדיר מהי מלאכה, אלא מזהיר מפני עשיית מלאכה בשבת וביום טוב. בשישה מקומות שבהם המילה מוזכרת, כלל לא מדובר על עשיית מלאכה בידי בני אדם. מתוך עשרים ותשעה המקומות האחרים, חמישה מדברים על מלאכה באופן כללי, ואילו עשרים וארבעה האזכורים האחרים קשורים למשכן! לפי פשוטו של מקרא, יש להבין את משמעות המילה 'מלאכה' לפי מה שהיה במשכן.[22]

כמדומני שלכך כיוון הרמב"ם בפירושו למשנתנו: "וכל אלו האבות שמנה נקראו אבות לפי שהיו במעשה המשכן שהונח עליו שם מלאכה".

לפי הדברים הללו, אין קשר מהותי בין המשכן לבין מלאכת שבת, כפי שטענו לעיל, אלא מלאכת המשכן היא אמצעי להבנת המושג 'מלאכה'. המוקד הוא אכן מלאכתו של האדם ועמלו בששת ימי המעשה, אך זוהי קטגוריה חמקמקה וקשה להגדרה. המשכן משמש אפוא כנקודת הפתיחה, שבעזרתה ניתן להגדיר את ההיקף הכללי של דברים שנחשבים כמלאכה.

במקום אחר הצעתי שזוהי גישת התלמוד הירושלמי.[23] אחת ההוכחות לכך היא יחסו של הירושלמי למלאכת הוצאה:[24]

ומניין שהוצאה קרויה מלאכה רבי שמואל בשם רבי יוחנן ויצו משה ויעבירו קול במחנה וגו' נמנעו העם מלהוציא מבתיהן לתת לגיזברין ומלהוציא מידן להכניס ללישכה רבי חזקיה בשם ר' אחא שמע לה מן הדא ולא תוציאו משא מבתיכם ביו' השבת וכל מלאכה לא תעשו (ירושלמי שבועות פרק א הלכה א, לב ע"ג).

במשכן הייתה הוצאה, אך לירושלמי זה לא מספיק כדי להוכיח שאסור להוציא בשבת. נראה שהסיבה לכך היא שעבור הירושלמי, המשכן אינו מגדיר מהי מלאכה, אלא האם דבר 'קרוי מלאכה'. המשכן יכול לסמן אילו דברים נקראים 'מלאכה', אך כאשר פעולה שנעשתה במשכן לא נראית כמו מלאכה, צריך ראיה חיצונית לכך שגם היא נקראת מלאכה, ואת זאת לומד הירושלמי מן התנ"ך.

בעקבות תפיסה זו של מלאכות שבת, לפיה המשכן הוא רק אמצעי כדי להבין מה כלול במושג 'מלאכה', הירושלמי כמעט לא מגדיר את פרטי המלאכות על בסיס המשכן.[25] הירושלמי שואב את ההגדרות הללו מן המשמעות האנושית של המלאכה, ולא מעבודות המשכן.[26]

מלאכת האדם ומלאכת הבורא

את החשיבות של מלאכת המשכן הסברנו על רקע ההשוואה בינה לבין בריאת העולם. אולם מהי המשמעות של שביתת האדם ממלאכתו בימות החול?

על הפסוק "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ" (שמות כ, ח) כותב המכילתא דרשב"י:

"ששת ימים תעבֺד" – רבי אומר: הרי זו גזירה אחרת, שכשם שנצטוו ישראל על מצוות עשה של שבת כך נצטוו על המלאכה. ר' אלעזר בן עזריה אומר: גדולה שבת, שלא שרת שכינה בישראל עד שעשו מלאכה, שנאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

המסר של המכילתא הוא שגם מלאכת החול של האדם היא מצווה. ניתן לדייק זאת מן הפסוק שמופיע בהמשך: "כִי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם…" (שמות כ, י). עמלו של אדם בששת ימי השבוע מקביל לעמלו של הקב"ה בששת ימי הבריאה, וממילא ביתו של האדם מקביל לביתו של הקב"ה. נאה לה לתורת ארץ ישראל שבה טביעות הקודש נוכחות גם בחיים עצמם.

זורע או חורש

ייתכן שיש ממד נוסף לתפיסה המדגישה את מלאכת האדם.

משנתנו, כפי שהיא מצוטטת בתלמוד הבבלי, שמה בראש רשימת המלאכות את מלאכת זורע. לעומת זאת, במשנה בתלמוד הירושלמי,[27] מלאכת חורש נמצאת בראש הרשימה.

ניתן לקשר זאת לשתי הבחינות של שבת שבתורה. בעשרת הדברות שבפרשת יתרו מופיעה השבת מופיעה כזכר למעשה בראשית (שמות כ, יא), ובעשרת הדברות בפרשת ואתחנן השבת מופיעה כזכר ליציאת מצרים (דברים ה, טו).

ההבדל בין שתי התפיסות הללו מקביל לשתי התפיסות של השבת. אם המוקד של שבת הוא זכר למעשה בראשית – היצירה – יש לפתוח את רשימת המלאכות במלאכת זריעה. לעומת זאת, אם המוקד של השבת הוא עמלו של האדם, פעולת הזריעה היא משנית – עיקר עמלו של האדם בעבודת השדה הוא החרישה, ובה ראוי לפתוח את רשימת המלאכות.