להורדת השיעור בmp3 לחץ כאן

לא ארחף בחלל
משולחת רסן
פן יבלע ענן
את הפס הדקיק שבלבי
שמפריד בין טוב לרע
אין לי קיום  
בלי הברקים והקולות ששמעתי בסיני

(זלדה)

השיבה אל הרוחניות

הפנים הרוחניים ביהדות זוכים בימינו לעדנה מחודשת. קבלה, חסידות ומיסטיקה יהודית הפכו מעיסוק לבודדים לנחלת הרבים; הפופולריות שלהן חוצת מגזרים – גברים ונשים, דתיים וחילונים ואפילו כוכבת רוק מפורסמת ולא יהודיות . התגברות של הרוחניות ביהדות היא חלק מתהליך שינוי רחב יותר שהתרבות עוברת – תהליך ששם דגש על החוויה, על הרגש ועל הדמיון.

בדומה למיתוס הציוני הרואה בהתחדשות הלאומיות הישראלית חזרה להוויה היהודית של ימי התנ"ך, אפשר לראות בדגש המחודש על הרוחניות חזרה לפניה של היהדות התנ"כית. החוויה הדתית בתנ"ך מדגישה את השיח הישיר עם אלוהים, ואכן תקופת התנ"ך היא יותר מכול תקופת הנבואה. הנבואה, שהיא הוויה רוחנית השואבת מהכוח המדמה של האדם, והתקשורת עם ה'מעבר' מתאפשרת על ידי דימויים. רבים כבר עמדו על הזיקה העמוקה בין נבואה למדיטציה,^[1] בין היתר משום ששתיהן עוסקות בהתעלות למודעות גבוהה יותר. התנ"ך רווי בשירה והוא משמש מקור להשראה רוחנית עד עצם היום הזה. עולמם הרגשי של גיבורי התנ"ך בולט וזוכה לתשומת לב – הם אוהבים, שמחים ובוכים.

איפה החולמים כולם לאן הלכו?

השאלה המתבקשת היא למה ההתחדשות מתרחשת כעת? למה בדורות הקודמים היו צדדיה אלו של היהדות מושתקים יותר? שהתהליכים שעוברת היהדות בישראל אינם מובנים מאליהם בולטת לי במיוחד כאשר אני מבקר בישיבות ובבתי כנסת בארצות הברית ורואה עד כמה הלימוד השכלי תופש מקום מרכזי בשיח היהודי. האינטלקטואליזם והרציונליזם הם עדיין ה'בון טון'.

הרב שלמה קרליבך, הידוע בישראל בכינויו 'הרבי המרקד', ראה בהיעדר העיסוק ברוחניות תגובה לטראומות שחוו ישראל במרוצת הדורות. 'מי השילוח' בפרשת אמור מסביר שכוהנים אסורים להיטמא למת משום שהם אמורים להיות העובדי את ה' במקדש והם צריכים להקרין חוויה של שמחה בקרבת אלוהים, כיון שהמפגש עם המוות מדכא את היכולת הזאת אסור להם להיטמא למת. על בסיס דרשה זו טוען הרב שלמה קרליבך כי אחרי השואה כל ישראל הם בבחינת טמאי מת, עוצמת האבל היתה כבירה כל כך שזה גרם תחושת ריחוק מאלוהים וצמצום של הרגש והחוויה הדתית. כאשר פנים אלו של החוויה היהודית הצטמצמו, הרבה יהודים נמשכו החוצה לתנועות רוחניות ודתות מחוץ ליהדות משום שהם הרגישו צורך למצוא מענה לצמא שלהם לרוחניות. הרב שלמה הקדיש את חייו לקרב יהודים חזרה לתורה, והארגון הראשון שלו להפצת יהדות, נקרא על שם הפסוק 'טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ה" ('Taste and see that God is Good', תהלים לד, ט)והוא הרבה בו לספר סיפורים לשיר ולרקוד וכך לקרב אנשים ליהדות מתוך השמחה והמתיקות השוררת בקרבת האלוהים.

אש זרה

אבל כמדומני שהדברים מורכבים יותר: רוחניות היא עוצמה גדולה. התשוקה הטבעית שלנו אל קרבת השם והמשיכה אליו הם יצר של ממש. בתנ"ך מסופר שהחטא היחיד שישראל לא הצליחו להתנער ממנו היה בניין הבמות, מעין מזבח פרטי שהקריבו בו קרבנות לאלוהים ('וַיַּעַשׂ יְהוֹאָשׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'…רַק הַבָּמוֹת לֹא סָרוּ'. מלכים ב יב, ג-ד). כלומר, למרות האיסור להקריב קרבן מחוץ למקדש היה לאנשים דחף פנימי בלתי נשלט להקריב, והם הקריבו בדרכים לא לגיטימיות. כיוון שהרוחניות היא כוח מסוכן, קשה לרסן אותה וקשה לכוון אותה. פרשת שמיני מספרת על הטרגדיה של שני בני אהרן הכהן. ביום השמחה הגדולה, מועד סיום חנוכת המשכן, ברגע של התגלות אלוהית, קרבו נדב ואביהו לפני אלוהים עם 'אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם' (ויקרא י, א). אבל המפגש הבלתי אמצעי עם הקדושה העליונה, המפגש המסוכן בין הסופי לאין-סופי, הסתיים באסון. אף למשה נאמר 'לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי' (שמות לג,כ). בלי הכשרה ראויה ובלי הכרת הגבולות עלול המפגש להיות קטלני. כך בדיוק מתו נדב ואביהו. בתקופה מאוחרת יותר מסופר על 'ארבעה שנכנסו לפרדס', ארבעה חכמים שנכנסו לעומקה של המיסטיקה היהודית. התוצאות לא היו מעודדות: הראשון מת, השני נטרפה עליו דעתו, השלישי התפקר, ורק אחד, רבי עקיבא, יצא בשלום (בבלי, חגיגה יד ע"ב).

עצמה משחיתה

אבל יש סכנה גדולה אף יותר. רוחניות אף עלולה להשחית. כשם שלמדנו שה'כוח משחית' ו'כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו' (בבלי, סיוכה נב ע"א), גם עצמה רוחנית אפשר לעוות ולהשחית.

תקופת התנ"ך נודעת כתקופה של רוממות רוח מצד ההוויה הרוחנית שהייתה בה. היא גם נודעת לשמצה בעצמת החטאים בה, ובייחוד רצח, עריות ועבודת אלילים. חז"ל תלו את חורבן המקדש בחטאים אלו (בבלי, יומא ט ע"ב). החטאים הגדולים הם הצד האחר של הרוחניות, חטאים אלו נובעים מעצמות רגשיות ומדמיון. וכפי שמסופר בתלמוד (יומא סט ע"ב), יצר עבודה זרה יוצא מקודש הקדשים, כלומר עבודה זרה היא עצמה רוחניות שהושחתה. גם בזמננו התופעה מוכרת היטב, גורוים שהתדרדרו והפכו ממורים של דרך רוחנית למוקד לפולחן אישי המנצל את נאמניו בתחום המיני.

תולדות הרוחניות של ישראל

הרב אברהם יצחק קוק ראה בחורבן המקדש ובהפסקת הנבואה תהליך עמוק יותר מסתם הענשה של הציבור. הנמכת להבות הרוחניות וייבוש מעיינות הנבואה אפשרו להשתלט על העיוותים הרוחניים ומתוך כך נבנתה היכולת להיבנות מחדש. שורש הבעיה היה חוסר גבולות והיעדר משמעת, ולכן ההתמודדות קשורה לעיצוב הגבולות והקפדה על המשמעת הפנימית. ביהדות התכונות האלה נקנות מתוך שימת דגש על לימוד ומתוך הקפדה על גבולות ההלכה בקיום מצוות מעשיות. אם הדמות המאפיינת את בית ראשון הוא הנביא, הרי שבתקופה שלאחריו הוא החכם, איש ההלכה והלימוד. החזון הוא שבסופו של דבר נגיע למצב שבו אפשר יהיה להכיל את שתי התכונות האלה יחד (אורות, עמ' קכ-קכא). אבל לא פשוט לשלב בין הדברים. בתולדות עם ישראל היו ניסיונות רבים לשוב אל היסוד הרוחני – הנצרות, השבתאות והפרנקיזם (ובזמננו ניתן להוסיף חלק גדול של הניו אייג')– אבל בניסיונות הללו לא הייתה המשמעת של קיום המצוות המעשיות, ולמעשה בסופו של דבר כל התנועות הללו יצאו מחיק היהדות. תנועת החסידות הביאה לידי התעוררות רוחנית והחייתה את החוויה ואת הרגש והפכה אותם למשמעותיים בהוויה היהודית.

הרב קוק סבר שהחזרה לארץ היא חזרה לחיים ולטבעיות, ושזה הזמן לשוב אל הרוחניות, אולם הרוחניות הזאת חייבת לבוא מתוך שמירה על התכונות שנבנו בעמל רב משך אלפי שנים, שאם לא כן, הגלגל עלול לחזור לאחור. ( דרך התחיה, עמ' 1–10, מאמרי הראי"ה.)

זכינו לחיות בזמנים מיוחדים, המשיכה לרוחנית איננה טרנד חולף אלא תנועה עמוקה המאפשרת ליהדות לממש את ייעודה. אני מודה לאלוהים שזיכני לחיות בתקופה שאוכל להיות עד ושותף לתהליכים אלו.

שבירת הכלים ותיקונים

התהליך ההיסטורי מוסבר היטב בפן נוספת של משל הקבלי של שבירת הכלים,אותו התייחסנו אליו רבות. על פי הקבלה, בתחילה קיבלה המציאות הארה, אור אלוהי המדומה לאור ששורה לתוך כלים. הכלים לא יכולו היה להכיל את האור ולכן הם נשברו. מאז מטרת האנושות היא לתקן את הכלים כדי לאפשר להם שוב ולקבל את האור מבלי להישבר.

על פי הנמשל, הרוחניות היא האור ואילו האדם הוא כלי שמנסה לקבל את האור ולהכילו, אולם אם הוא לא די חזק ויציב – הוא עלול להתרסק. הוא חייב לעבור תהליך של חיזוק פנימי ורק מתוך כך יצליח לקבל שוב את האור.

במידה רבה שני הכוחות שיש להכיל – גבולות ומשמעת בד בבד עם רוחניות זורמת – מקבילים במידה רבה ליחס בין הנגלה לבין הנסתר ביהדות, בין ה'לעשות' לבין ה'להיות'.

ראשית חוויה יראת ה'

'רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה" (תהילים קיא, י). הדגש שניתן בזמננו על החוויה מחייב להוסיף: 'ראשית חוויה יראת ה". אותה סכנה שאורבת לנו מהחכמה ושהמשנה מתריעה אותנו מפניה 'כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו' (משנה, אבות ג, יז) – יפה ונכונה גם ביחס לאדם שחוויותיו מרובות ממעשיו.

מזה שנים אני פותח את היום עם תלמידיי בציון התאריך של אותו היום ומיד לאחר מכן באמירת הפסוק 'זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה'ֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ' (תהלים קיח, כד). אחרי ההבנה שצריך לחבר את החוויה עם העשייה, אנחנו מקדימים לפסוק על השמחה את הפסוק בספר קהלת: 'סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם'.(קהלת יב, יג).