John Lennon – Imagine

Imagine there's no countries
It isn't hard to do
Nothing to kill or die for
And no religion too
Imagine all the people living life in peace

You, may say
I'm a dreamer, but I'm not the only one
I hope some day you'll join us
And the world will be as one

דמיין / ג'ון לנון

דמיין עולם ללא מדינות,

זה לא קשה לעשות,

אין על מה למות או להרוג למענו

וגם אין דת

דמיין את כל האנשים חיים בשלום….

אתם יכולים להגיד שאני חולם

אבל איני היחידי

אני מקווה שבבוא היום תצטרפו אלינו
והעולם יהיה כאחד

לרבים מאיתנו השיר הזה נוגע בלב: אנושות מאוחדת, שאין לה סיבה לריב, המלחמות הם נחלת העבר, המשותף רב על השונה – שפה אחת לכולם, הכול ברור ומובן, שלום. עוצמתו של השיר נובעת מעוצמתו של החלום ובעומק הכמיהה שלנו לשוב בחזרה אל ראשיתו של העולם, לפני כל הטעויות והסכסוכים למציאות טבעית וראשונית. שהרי אב אחד לכולנו, אם אחת ילדה אותנו. העובדה שהתורה מתחילה בסיפור בריאת האדם – ולא בסיפורו הפרטי של עם ישראל באה לשמוט בסיס לטענות גזעניות והתנשאות על רקע לאומי, וכלשון המשנה 'לפיכך נברא אדם יחידי… מפני שלום הבריות שלא יאמר אדם לחברו אבא גדול מאביך' (סנהדרין ד, ה). אבל עד כמה התרחקנו מהתודעה שכל בני האדם הם אחים מעיד ג'ון לנון עצמו, שנטע את השיר שלו בעולם הדמיון. פרשת נח מציגה הסבר למציאות המפוצלת שבה מתקיימת האנושות ועיון בסיפור מגדל בבל יכול, אולי, לעזור לנו להתמודד עם תוצאותיה.

מגדל בבל – מגלומניה או פוביה?

וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים:… וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ: (בראשית יא א, ד)

הנה תיאור מרד הנעורים הראשון בהיסטוריה. התכנסו להם כל בני האדם והחליטו להשקיע את כל מרצם לבנות מגדל. למה דווקא מגדל ומה הם התכוונו לעשות איתו?

רש"י מתאר את האנרגיה המרדנית כמגלומאניה : 'באו בעצה אחת ואמרו… נעלה לרקיע ונעשה עמו מלחמה' (רש"י לבראשית יא, א). בני האדם מבינים שכל אחד מהם הוא חלש מול כוחו של הבורא, אך בעצה אחת ובדברים אחדים הם בעלי עוצמה – המגדל נועד לכבוש את העולם של מעלה, לשון אחר – נגיע אליו ונראה לו מי אנחנו! מהי תגובת האלוהים? פיזור האנושות לכל עבר ובלבול השפה. כך נמנעה מבוני המגדל היכולת להמשיך במזימתם. לעומתו, הרשב"ם, מוצא פנים אחרות במרד הנעורים. הוא מפרש את הסיפור כפוביה של האדם משימוש בכוחו ולא העצמה חסרת פרופורציה של כוחו: 'לפי הפשט מה חטאו דור הפלגה?… אלא לפי שציוום הקב"ה "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ' (בראשית א, כח)", והם בחרו להם מקום לשבת שם ואמרו " פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ " לפיכך הפיצם משם בגזרתו' (רשב"ם לבראשית יא,ד). הקב"ה מייעד את בני האדם לגדולות, הוא מצווה אותם להגיע לכל קצווי תבל, לפתח זהויות לאומיות, שפות שונות תרבויות שונות: מהאסקימוסים שיילמדו לחיות בתנאי קור אל יורדי הים בספינות, מיושבי המדבר ועד לחקלאים עובדי האדמה. אולם בני האדם מפחדים לממש את ייעודם. הם מתכנסים יחד, במרחב אחד, בשפה אחת, במגדל אחד. ומה היא תגובת האלוהים הוא מנחה אותם חזרה לכיוון הנכון: 'וַיָּפֶץ אלוהים אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ… עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ' (שם, יא, ח-ט).

   משמעות הסיפור לפי פירושו של הרשב"ם הפוכה מרש"י. בעוד שרש"י מציג מסיפור שעל פיו אלוהים רוצה באחדות האנושית ובני אדם הם האשמים בפירוד – מציע לנו הרשב"ם פירוש מפתיע מרתק ומשמעותי לימינו: לא שאפתנות האדם ורצונו לכבוש את השמים מכשילים את המגדל, אלא הפסיביות האנושית ופחדו של האדם מפני הצורך לצאת אל העולם הרחב ולכבשו. מתוך פירושו של הרשב"ם אנחנו מבינים שהפיזור הדמוגרפי-גיאוגרפי איננו עונש אלא דרך לממש את ייעודה של האנושות.

נראה שהסיפור מלמד קודם כל כי משמעותה של ההתפשטות האנושות עמוקה יותר מפיזור גיאוגרפי. הפיזור הוא יוצר עושר של תרבויות ושל שפות. והסיפור נקרא 'בבל' דווקא על שום המרחק התרבותי שנוצר עקב בלבול השפות: 'לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ'. מטרת הבלבול היא לשבור את האחידות הלאומית-תרבותית: 'וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת' (בראשית יא, א). בני האדם רצו לחיות ביחד, ואילו אלוהים הוא שרצה בפירוד. אנחנו חווים היום את חסרונותיו העצומים של הפירוד בין בני האדם, המתח, החשדנות, המלחמות והשנאה. מה בכל זאת יש בו בפירוד הזה, שהיה חשוב כל כך לבורא עולם?

לבטל את 'האח הגדול'

לפי קבלת האר"י היה היקום בראשיתו שלם מאוחד והרמוני. מציאות שבה הכלים (כלומר עולם החומר) קיבלו את השפע האלוהי והתמלאו בו. אולם בשלב כלשהו לא יכלו הכלים להכיל עוד את עוצמת האור והם נשברו. האור האלוהי ששכן בכלים התפזר לכל עבר והוא טמון עד היום בתוך המציאות כניצוצות. מיתוס זה הוא אחד היסודות המכוננים של הקבלה ושל החסידות: העלאת הניצוצות. בכל מעשה ודבר במציאות חיינו יש ניצוץ של קדושה והמשימה שלנו היא לגלות אותו, לחלץ אותו מהקליפה שהוא טמון בה ועל ידי כך להעלות אותו. מטרת בני האדם בעולם היא לתקן את הכלים, לאסוף את כל ניצוצות האור שהתפזרו, ועל ידי חיבורם ליצור בסופו של דבר אחדות במציאות. המשל של האר"י על שבירת הכלים מעניק לנו זווית חדשה להתבוננות בסיפור מגדל בבל:

המצב הראשוני של אחדות העמים מקביל למציאות הבראשיתית של כלי המכיל אור, ואילו שבירת האחדות האנושית ופיצול האנושות והפצתה על פני הארץ מקבילה לשבירת הכלים, והמציאות ההיסטורית שבה חיים עמים תרבויות ושפות שונות מקבילה לניצוצות הפזורים בעולם המפורק. כמה כביר הוא הרעיון הזה – שבכל עם ובכל תרבות טמון ניצוץ של קדושה שיש לגלותו ולהעלותו, ועל ידי כך לתקן את המציאות ולהחזירה למצב של אחדות.

   ההבנה הזאת מושרשת עמוק בקבלה, וכבר לפני מאה שנה הגדיר הרב אברהם יצחק הכהן קוק את השינוי במחשבה החברתית שחלו בעולם החדש. כדבריו: בעבר 'כל עדה וקהילה הייתה סגורה בתחומה, על כל יחיד לא פעלה בגלוי כי אם הסביבה הקרובה שלו, ובתומו חשב כן כל יחיד וכל ציבור, שהעולם הגדול הוא רק סביבתו הרוחנית והגשמית'. לעומת זאת 'יחידי הסגולה בעלי הדעה הגדולה, ידעו מעולם את סוד האחדות הרוחנית, ידעו שרוח האדם רוח כללי הוא'. בזמן החדש 'ההכרה החברתית נסבה ונתרחבה, כל יחיד מרגיש, שהנהו לא בודד, ולא סגור בתחום מיוחד לגמרי, שהוא פועל ומתפעל מהמון חוגים רבים ורחבים, מסביבות שונות וגם זרות'. (אורות הקודש ב, תקלט)

   אלא שאם כך הוא המצב, מדוע צריך היה לעבור את מסע הייסורים של פיזור המציאות? לשם מה צריך היה את כל אלפי שנות ההיסטוריה בהם הקיזו העמים זה את דמו של זה? למה נועדה שבירת הכלים?

על בסיס דברי רב קוק אפשר להציע הסבר: שלפני השבירה היה כל העולם אחד, אבל גם אחיד. הפיזור והריחוק שבשבירה איפשר לכל עם ולכל פן של המציאות להתפתח בדרכו שלו וכך הגענו היום לצבעוניות תרבותית אנושית גדולה ומגוונת כל כך. וזה יסוד העושר שבמציאות.

אחדות נטולת אינדיווידואליות היא מצב איום שמאפיין בעיקר משטרים טוטליטריים. בספרו הקלאסי של ג'ורג' אורוול 1984, למשל, מתוארת האחדות ש'האח הגדול' מבקש להשליט כסיוט. הרב זקס, רבה הראשי של אנגליה, הרבה לעסוק בספרו לכבוד השוני באתגר שבשימור הייחודיות של כל תרבות בעידן הגלובליזציה, ובאחד הפרקים הוא מביא את דבריו של הנצי"ב (הרב נפתלי צבי ברלין 1817 – 1893) שמבין את הפסוק 'וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים' כניסיון ליצור מגדל גדול, שהוא מעין 'אח גדול' שדואג שהכול יחשבו אותו דבר, ומתוכו יוכלו לצפות על כל בוני המגדל ולהשגיח שלא יצאו אנשים לארץ אחרת, למקום שבו יוכלו לחשוב אחרת. (פירוש העמק דבר לבראשית יא, ז)  

עומק משמעותו של סיפור מגדל בבל הוא שאלוהים איננו חפץ בעולם שבו הכול דומים. אלוקים מייעד אותנו לגלות את עצמיותנו, את זהותנו הייחודית כפרטים וכציבור. האתגר שלנו, הוא לשמור על אינדיווידואליות בתוך חיים משותפים.

ירידה לצורך עלייה

מאז מגדל בבל ועד ימינו פיתח כל עם את המקום המיוחד שלו תחת השמש, וכעת יש לקחת את הפסיפס הצבעוני המנותק ולנסות לאחדו, מתפזורת של אבנים צבעוניות למשטח אחד צבעוני ומאוחד. זוהי תקוותו של בורא עולם שנצליח למצוא שפה אחת ודברים אחדים אך לא מתוך התדמות ואיבוד עצמיותנו, אלא מתוך שיח של כבוד, של שונות, של קיום הדדי.

נחזור למשנה בסנהדרין שבה פתחנו, ונראה עוד פירוש לשאלה מדוע נוצרה האנושות מאדם אחד, פירוש מקסים לא פחות:

לפיכך נברא אדם יחידי ללמדך… גדולתו של הקדוש ברוך הוא שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם (סנהדרין ד, ה) ^[1]

הרב והסוואמי

ר' דוד זלר מספר בספרו מסע בשביל הלב, פגישות עם אנשים מופלאים על מסעו בעולם בין תפיסות שונות – יהודיות ולא יהודית – ועל מפגשים בין-דתיים שאליהם הגיע עם מסר יהודי חדש ומשמעותי ביותר להבנת ייעודם של המפגשים הללו:

כשעמדתי על הבמה ולימדתי על רוחניות יהודית ומדיטציה, התערב סוואמי וישנו, ""אוה, רבי, זה ממש כמו שאנחנו מלמדים בחכמת היוגה. אתה רואה? כולנו באמת אחד, ואת הכול ניתן ללמוד כאן, מן היוגה!"" [השבתי לו:] ""לא, סוואמי-ג'י, איננו "אחד". כולנו שונים. כולנו חלקים משלמות אחת גדולה, אך השלמות הזו תלויה בכך שכל חלק ימלא את תפקידו: אחדות מתוך ריבוי. הקבלה מלמדת שהבריאה משולה לגוף האנושי. גופי שלם ובריא דווקא משום שכל איבר ומערכת בו ממלאים את תפקידם מתוך הרמוניה עם כל האחרים. כל דת, כל עם, כל תרבות, הם כמו איבר בגופה של האנושות. אך כדי שהאנושות כולה תהיה באמת שלמה והרמונית, כל חלק מוכרח למלא את משימתו ובה בעת להכיר בחשיבותם של כל האחרים. כל עם נבחר להיות איבר מסוים, עם ייעוד מיוחד לו, לשם טובת העולם כולו. כיום אנו סובלים מאוד מדתות שטוענות 'זו הדרך היחידה ואין בלתה, וכולם צריכים להיות כמותנו ולקבל את דרכנו'. עלינו לקבל את ההבדלים שבינינו ולטפחם, לטובת השלם כולו (מסע בשביל הלב, עמ' 222–223)

בהמשך זלר מציין ש'אם נחפש בכתבי עת רפואיים דוגמה לחוסר גבולות ולאחדות מוחלטת, נמצא אותה במחלת הסרטן. אין הגבלות, אין תחומים, אין גבולות – הכול אחד – אבל זה סרטן, והמערכת עתידה למות בגלל האחדות הזו'. בשיח של פתיחות בין-דתית יש סכנה של טשטוש הייחודיות. תפיסות העידן החדש (ניו-אייג') מניחות באופן סמוי כי כל הדתות דומות וכי אפשר ליצור דת אקלקטית. ההבחנה של זלר, הרואה מהות ייחודית בכל עם ובכל דת, מגדירה מראש את מהות המפגש עם הדתות האחרות. זלר היהודי, המחויב למצוות ומקיים קשר של כבוד והדדיות עם עולם הרעיונות שהצמיח אותו ועם אנשים השונים ממנו, מהווה בשורה לדורנו; בשורתו היא שהייחוד של האחד אינו צריך להתגלות מתוך שלילתו של הזולת, וכי ליהדות האותנטית, המוגדרת באמצעות גבולות של הלכה ומחשבה, יש מה להציע לעולם כולו אך גם יש מה לקבל ממנו.

לקבל בלי לאבד את עצמי

אם נחזור לתחילת הפרשה נראה דמיון מעניין בין התנועה והרצון האנושי של דור המבול לבין הדור שלאחריו, הדור שבנה את מגדל בבל. פרופ' בנימין איש-שלום אומר שרצונו של דור המבול היה לברוח מההגדרות המפרידות אותו אל מקום אחדותי חדש. כך למעשה דור המבול מחזיר את העולם אחורה: הוא משחית את דרכו בתחום המוסר בכלל ובתחום המוסר המיני בפרט – אין 'שלי' ו'שלך', הכול חמס, וממילא העולם הטבעי מגיב בהתאם – המים העליונים (השמים) והמים התחתונים (הים) מתערבבים גם הם וחוזרים ונפגשים שוב במבול. ר' צדוק הכהן מלובלין מדבר בכמה מקומות על ההזדמנות המבוזבזת של דור המבול. דור המבול יכול היה להיות דור הגאולה מפני שהוא הבין שלכול מקור אחד, הכול שווה. ואולם אחדות שמטשטשת את השוני ומבטלת אותו לא רק שאינה גואלת את העולם, היא מביאה לחורבנו.

   אנשי מגדל בבל מנסים לשחזר את המטרה של דור המבול, לגעת בשלמות האחדותית על ידי מחיקת ההבדלים; העולם הוא 'שפה אחת ודברים אחדים'. מכאן אף נובע הרצון לבנות מגדל המטשטש את החלוקה בין השמים והארץ. קיום העולם תלוי 'בצמצום' שמשמעותו הגדרות. והגדרות, מטבען, מדגישות את השונה.

   ישנו מתח תמידי בין שמירה על הייחודיות שלי לבין יכולתי להעניק לזולת ולקבל ממנו. המתח הזה קיים ואנו נדרשים תמיד לאזן אותו. חשוב שאדם ידע להגדיר את גבולותיו ובכללן מי הוא ובמה הוא מאמין. רק אם ידע להשיב לעצמו תשובות כנות לשאלה 'מי אני' הוא יוכל גם לקבל מאחרים. שכן כאשר התשובות מעורפלות, אורבת סכנת איבוד הזהות, וממילא אם לא יכיר אדם את עצמו לא יוכל להכיר את זולתו. על האדם להתרכז במקומו שלו. 'איזהו חכם?' שואלת המשנה בפרקי אבות, ועונה: 'הלומד מכל אדם'.

כך גם לגבי חברות ועמים, רק כאשר נדע היטב מי אנחנו – נוכל לחיות בשלום עם שכננו. עם חכם לומד מכל שכניו. כמו במשל החכמים (על בסיס בבלי חגיגה טו ע"ב) – לקחת את הפרי ולזרוק את הקליפה ולהיזהר שלא ללמוד מהרע.

שפה ברורה

הרב קוק מסכם את אתגר ההפרדה בין העמים כ'איך משאירים את כל הטוב שבעולם הרוחני בעינו, באין מגרעת אחרי כל מהפכה שהשפעה זרה מחוללת, ואיך שואבים מן הכל רק את הטוב והאמת, את הישר וההגון' (אורות הקודש ב, תקמ). דבריו של הרב קוק מכוונים לשאלת מקומה של היהדות בכפר הגלובלי. נראה שכיום עלינו להישיר מבט ולהבין שהשאלה הזאת מצביעה על עובדה קיימת ובלתי הפיכה בייחוד בעידן האינטרנט, המביא לכל בית את ההכרה בקיומם ובערכיהם של אזרחי העולם כולו. אני מאמין כי המפגש הבין-תרבותי הוא לא רק הכרחי אלא אף חשוב, שכן הן היהדות והן אומות העולם יתברכו ויתעשרו מן השיח העמוק שיתקיים ביניהן. כל עם מבטא את הייחודיות שבו, וכך גם היהדות. עלינו לפתוח את הלב וללמוד זה מזה לקבל את האורות ולהשתחרר מהקליפות.

בחזון אחרית הימים חוזרים לדבר ב'שפה ברורה'. אפשר ש'שפה ברורה' איננה שפה אחת, אלא שפה שבה כל אחד מובן לזולתו, עוזר לזולתו, מבין אותו ומקבל אותו, כנבואתו של צפניה 'כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד' (צפניה ג, ט).