'והם חיו באושר ועושר'

בחמשת חומשי התורה אנו מוצאים את סיפורן של הבטחות שנדחו, של מכשולים המונעים מציפיות להתממש. אבותינו לעולם מצויים בדרך, ונראה שהמנוחה והנחלה אינם באופק. והנה, לקראת סוף ספר דברים, באה פרשת הביכורים ומתארת את סוף הסיפור:

וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ

אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה

וִירִשְׁתָּהּ

וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ:

וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה…

וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם…

וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה

וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:

וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה

אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ…

וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב

אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה':

דברים כו, א-ו

רצף הפסוקים רווי פעלים – וירשתה-וישבת-ולקחת-ושמת-והלכת-ובאת-ואמרת. לקיחת הביכורים והבאתם למקדש מוצגות כהמשך לירושת הארץ ולישיבה בה. הביכורים אינם מאופיינים בלשון של ציווי וחקיקה, אלא הם משתלבים בתיאור המצב העתידי בארץ המובטחת. הבאת הביכורים היא חלק בלתי נפרד מהסיום האופטימי של נדודי המדבר, ביטוי לרגשי שמחה והודיה על התממשות ההבטחות האלוהיות, ברוח המשפט הידוע החותם סיפור ילדים 'והם חיו באושר ועושר'.

מי נותן למי?

לכאורה במצוות הביכורים האדם הוא הנותן והקב"ה הוא המקבל. אולם מתוך עיון בפרשת הביכורים עולה שאמנם עניין הנתינה נזכר פעמים רבות, אך לא נתינה של האדם לקב"ה אלא להפך, נתינתו של הקב"ה לאדם, ואילו הביכורים אינם נזכרים בלשון 'הבאה':

וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ

אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה

…וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:

וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה

אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ…

וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב

אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה':

דברים כו, א-י

כאמור, אפשר שהסיבה לכך היא שהבאת הביכורים למקדש נועדה לבטא את אושרו ואת שמחתו של אדם שזכה שהבטחותיו של הקב"ה התגשמו בו. במילים אחרות, במרכז הבאת הביכורים עומדת הנתינה של הקב"ה לאדם ולא להפך.

השמחה היא בהווה

היהדות מרבה לעסוק בזיכרון העבר ובציפייה לעתיד. אפשר ללמוד מן העבר ורצוי לדעת לאיזה עתיד לחתור, אולם אסור להתעלם מן ההווה. יש קשר הדוק בין היכולת להתרכז בהווה לבין היכולת לשמוח. הברכה 'יהיה טוב' אינה ברכה כלל לא רק משום שהיא מכחישה את הטוב שכבר קיים בהווה, אלא משום שהיא שוללת גם את הטוב שיהיה בעתיד. מי שמתעלם מההווה ומתמקד בתקוות לעתיד עלול שלא להבחין בכל הטוב שהוא ייחל לו גם כאשר הוא ירבוץ לפתחו. אולם הקשר בין ההווה לבין השמחה עמוק יותר. היכולת של האדם לחוות נוכחות בתוך ההווה, שפירושה היכולת של המודעות שלו לעסוק ברגע, היא למעשה היכולת לחוות את החיים עצמם, שכן ההווה הוא המרחב היחיד שבו החיים מתקיימים. המגע הישיר עם החיים הוא הבסיס לשמחה, וניכר שכאשר אדם שמח הוא מרגיש שהוא מתמלא בכוחות חיות ואילו כאשר הוא עצוב הוא נעדר חיות. השמחה על המציאות שאנחנו חיים בה כאן ועכשיו היא היסוד שאנו לומדים מהבאת הביכורים:

'וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'…וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ' (דברים כו, ט-יא)

חיים זה שמחה

במהלך תפילת ראש חודש מצאתי עצמי אומר את הפסוק "זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ" (תהלים קיח, כד). תהיתי על איזה יום הכתוב מדבר, אף שידעתי שבדרך כלל מייחסים את הפסוק הזה לימים שחלים בהם תאריכים היסטוריים חשובים, כמו יום העצמאות ויום ירושלים. כל כך הרבה אושר הסבה לי התובנה ש'זה היום' למעשה יכול להיות מוסב על כל יום. פרשנות זו לפסוק משקפת את התפיסה שעצם החיים – ולא מה שמתרחש בהם בהכרח – הם המקור לשמחה. לעומת זאת, הרדיפה אחר 'סיבות' לשמוח משכיחה מהאדם את היכולת לשמוח בחייו וליהנות ממה שמצוי תחת ידיו. כשם שאהבת אמת היא 'אהבה שאיננה תלויה בדבר' (אבות ה, טז), כך גם שמחת אמת אינה תלויה בדבר. כשילדיי חוזרים מהפעוטון הם תמיד נראים לי שמחים, וכשאני שואל אותם מה הם עשו היום, אני כמעט תמיד מקבל את אותה תשובה: 'כלום!'.

בסרט 'באמריקה' מתוארת משפחה שאיבדה את בנה. באחת הסצנות מתואר מפגש אקראי בין אבי המשפחה לבין שכנו, איש שחור וגדול. 'הלוואי שהייתי במקומך' אמר האיש לאב. האב הזדעק: 'אתה מאוהב באשתי?!', 'אני מאוהב בך' השיב האיש, 'באישה שלך, בילדות שלך, אני מאוהב בכעס שלך'. 'אה', הבין האב, 'אתה עומד למות'.

ההכרה בייחודם של החיים, בִּיְקרם של מכלול הרגשות והחוויות של החיים, היא תובנה המתחדדת אל מול פני המוות. הו אז מתגלה ערכו האמתי של כל פרט ופרט. אולם הקשר בין השמחה לחיים הוא דו-כיווני – החיים הם הבסיס לשמחה, והרגעים שהאדם מרגיש בהם הכי 'חי' הם רגעי השמחה.

כאשר אדם מתוסכל הוא מוציא המון אנרגיה בהתעסקות עם עצמו. מעשיו מיועדים לתת מענה לתסכולים שלו או לצרכים שלו. לעומת זאת, כאשר הוא מוצא את האושר בעצם חייו, קיומו אינו תלוי בשום גורם אחר, והוא פנוי לעשות את הדברים שהוא מאמין בהם. מאחר שאין הוא רואה באותם דברים אמצעי למציאת האושר האישי שלו, עשייתם באה ממקום אמתי מאוד, מעשיו נעשים 'לשמה'.

כאשר אני מרגיש עצוב או מתוסכל, אני מזכיר לעצמי: 'זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו'. את התורה הזאת אני מלמד בכל יום מחדש את תלמידיי – את שיעור האמונה היומי אנחנו חותמים תמיד בתפילה 'זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ'.