נושאים

calend
פרשת בראשית – לעשות ולהיות 22 ביולי 2012 | הרב יעקב נגן

בשנת 1954, טרם שטף זרם המוני ישראלים את תת-היבשת ההודית, ערך עזריאל קרליבך (עורכו המיתולוגי של עיתון 'מעריב') מסע בהודו, והוא סוכם בספרו: 'הודו – יומן דרכים'. קרליבך היטיב להבין את ההבדל בין תפיסת העולם המערבית לבין תפיסת העולם המזרחית. הוא מצטט שיחה שערך עם ראש ממשלת הודו באותה תקופה, ג'ווהרלל נהרו, שהצביע לפניו על הפער בין התרבויות:

 

הזכרנו את הקשיים המדיניים, שכנראה קשה להתגבר עליהם, והפלטתי, דרך אגב:

"ובכן השאלה היא מה לעשות?"

הוא נתן בי מבט ארוך… ואמר: "רואה אתה, זו שאלה אופיינית לאיש אירופה…"

"מדוע?" תמהתי.

והוא השיב: "הודי היה שואל: מה להיות…?"

(קרליבך, הודו, עמ' 266)

 

ההבדל בין 'לעשות' לבין 'להיות', בהשוואה בין תרבותית זו שלפנינו, הוא ההבדל בין הרצון לשנות את המציאות לבין היכולת לקבל אותה; בין פעולה דינמית אקטיבית ובין קבלה ללא שאיפה ליצור שינוי; בין התכוונות לקראת העתיד לבין ההכרה בנוכחותו של ההווה. מבחינה קיומית ההבחנה היא בין להגדיר את עצמי בתשובה לשאלה 'מה אני עושה' או לשאול 'מי אני'.

ארץ ישראל נמצאת בנקודת המפגש בין המזרח למערב, לעובדה גיאוגרפית-היסטורית זו יש גם משמעות רוחנית עמוקה. ביהדות ישנם יסודות רעיוניים המזוהים בדרך כלל עם תורות המזרח וישנם יסודות שהם עיקרי החשיבה המערבית, ובעיני הבשורה הרוחנית הגדולה של היהדות היא עצם שילובם יחד. סיפור בריאת העולם שבו נפתחת התורה הוא זה שבו משורטטת לראשונה ההבחנה והשילוב של 'להיות' ו'לעשות'.

 

האם העולם נברא פעמיים?

התורה מספרת את סיפור הבריאה פעמיים, בפרק א' מתוארת הבריאה בחלוקה ע"פ ימים, מה נברא בכל יום, ובפרק ב' מסופרת הבריאה מחדש, כסיפור הממוקד סביב דמותו של האדם בגן העדן. הפרשנים נדרשו להסביר את הכפילות וההבדלים בין הסיפורים (והבולטים שבהם הם הרב סולובייצ'יק בחיבורו 'איש האמונה הבודד' והרב ברוייאר בכתביו השונים) יש הרואים בכפל הסיפור ביטוי למורכבותה של המציאות ולריבוי הפנים שלה, ויש הרואים בכך ביטויים שונים להנהגת האלוהים את האדם והעולם .

אני מבקש להציע קריאה המסבירה את ההבדל בין הסיפורים בזווית הראייה: בין תנועת החיים של 'לעשות' לבין תנועת החיים של 'להיות'. המונחים עצמם – 'להיות' ו'לעשות' – אינם חיצוניים לתורה אלא מופיעים בטקסט עצמו. שני היסודות הללו נמצאים באבני הבניין של פרשת בראשית, והיחס ביניהם חוזר לאורך התורה כולה:

בסיפור הראשון התורה מציגה בפנינו סיפור של עשייה: לפי פרק א' האדם נברא בצלם אלוהים וייעודו לשלוט בעולם: 'פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ' (בראשית א, כח). לשון הבריאה היא 'אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת' (ב, ג ). בסיפור השני, לעומתו מתאר חוויה קיומית של 'להיות': האדם מתואר כמי שחי בהרמוניה עם הטבע בגן-העדן, ולשון הבריאה היא 'לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ'(ב, יח). בסיפור הראשון הקשר בין האיש לאישה מכוון כלפי חוץ; הם נדרשים לשנות את המציאות באמצעות פרייה ורבייה, מצווים להתרבות על מנת לשלוט בעולם. בסיפור השני, לעומת זאת, הקשר בין האיש לאישה מכוון כלפי פנים, ואף התנועה המספרית הפוכה, השניים הופכים לאחד: 'וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד' (בראשית ב, כד) – יחד הם מהווים מענה לבדידות האנושית. כלומר שיאו של הקשר הוא ההוויה האחדותית.

כמו בסיפור, כך גם בחיים היהודיים משוקעות שתי התנועות של 'להיות 'ולעשות': השבוע היהודי המקיים בתוכו שילוב בין שתי התנועות הללו באשר הוא נחלק לשניים (שמות כ, ט-י): 'שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ' – שישה ימים של עשייה, 'לעשות', 'וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה' – יום אחד של מנוחה,   השאלה המתבקשת כאן היא האם החלוקה שבין 'לעשות' ובין 'להיות' היא למעשה הודאה שהחיים דואליים ושכל ערך מבטלת את השנייה? האם אנחנו חייבים לבחור בין לחיות ב'לעשות' לבין לחיות ב'להיות'?, האם אלו שני צדדים של החיים שלנו שלא ניתנים לגישור?

כאשר התורה מביאה שני הסברים לחוק או לרעיון אחד הכוונה היא לייחד דיבור לכל יסוד בנפרד כדי להציגו ולהסבירו. אולם בסופו של דבר אין כאן שני עניינם אלא עניין אחד בעל שני פנים. כך גם בחיים שלנו: יש לנו צורך ליצור נקודות מוצא נפרדות לכל יסוד אבל המטרה היא שבחיים דינמיים יתקיים שילוב, שיוביל להפריה הדדית בין התנועות. הרב קוק, יכול ללמד אותנו על דרך בריאתו של העולם, ומשמעותו לחיינו.

 

טעם העץ כטעם הפרי – רב קוק וטום סוייאר

בתחילת פרק א' מצווה האלוהים' את האדמה להצמיח 'עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי' ואילו היא מצמיחה 'עֵץ עֹשֶׂה-פְּרִי'. רש"י, בהתבססו על המדרש בבראשית רבה, מפרש: 'עץ פרי – שיהא טעם העץ כטעם הפרי, והיא לא עשתה כן' (בראשית רבה ה, יא). אי הציות של האדמה לבוראה נקרא בספרות המדרשית 'חטא הארץ'. האפשרות לבדוק מה עלה במחשבה של ריבון העולם וכיצד התכוון לברוא את עולמו היא מרתקת. והרב קוק לימד אותנו מהו העניין המהותי בציווי שלעץ יהיה טעם: אצל הרב קוק (הראי"ה קוק, אורות התשובה ו:ז) היחס בין העץ לבין פריו משמש אלגוריה ליחס בין האמצעים לתכלית – הפרי הוא התכלית, ואילו העץ הוא האמצעי. בורא העולם התכוון שהעץ יהיה הוא עצמו בר טעם, ולא יבוא לידי ביטוי רק בפירותיו. משמע מכאן שהפעולות הן בעלות ערך לעצמן ולא רק כשלב מכין למטרה. ניתן לפתח רעיון זה עוד, ולהרחיבו לגבי היחס שבין צורה לתוכן:

בקוסמולוגיה' של הרב קוק הייעוד המקורי של בריאת העולם היה לברוא עולם שבו צורת החיים החומרית מעידה על התוכן הפנימי. הגוף מתאר את הנפש, החיצוניות משקפת את הפנימיות ואנו יכולים להיות אנחנו עצמנו גם כלפי חוץ כשם שאנו חווים את עצמינו כלפי פנים. וכמותנו גם העצים וכל הבריאה כולה . חטאה של הארץ היה שהיא הפרידה בין הצורה לבין התוכן. מעתה העץ הוא רק אמצעי בדרך אל הפרי – ואינו נושא בטעמו של הפרי בכל ישותו והווייתו העצית. ובלשון הרב קוק, חטאה של הארץ הוא שהיא 'הכחישה את עצמיותה'. במקום להעיז ולהיות היא עצמה כפי שייעד אותה הקב"ה מלכתחילה בחרה האדמה לממש את עצמה באופן חלקי בלבד: והעולם שלנו עתה הוא כזה שבו מעשינו הם רק שלב בדרך למטרה העתידית וחסרי משמעות קיומית מצד עצמם.

כדי להמחיש את רעיונו של הרב קוק נביא אנקדוטה מתוך ספרו הקלסי של מארק טוויין 'טום סוייאר'. באחד הפרקים הדודה פולי מענישה את טום וגוזרת עליו לצבוע מחדש את הגדר המקיפה את החצר. הדודה פולי מסמלת את המציאות שבה 'אין טעם העץ כטעם הפרי'. רק ל'פרי' – היינו הגדר הצבועה, יש ערך, ואילו פעולת הצביעה – הדרך להגיע אליה, היא עונש. לעומתה טום, למרות גילו הצעיר (ואולי בזכותו), כבר הגיע לתובנה אחרת על החיים האידיאליים, וגילה לחבריו את הסוד: הדרך אל איננה רק אמצעי או קללה אלא ברכה ושפע. התובנה החדשה קוסמת לחברים כל כך עד שבסוף הסיפור הם נותנים לו את האוצרות שלהם כדי לזכות ולהשתתף בצביעת הגדר.

בדברי המדרש שמביא הרב קוק טמון סוד גדול על החיים. בשפה הרוחנית מוגדר היעד הרוחני כ'התעוררות'. הנחת המוצא היא שישנה מציאות שבה חייו של אדם חולפים בעוד הוא למעשה ישן. הניגוד הזה, בין ה'ישן' לבין ה'ער', מתייחס למודעות האדם ולאופן שבו הוא חי את חייו. במידה רבה היעדר המודעות לחיים נובעת מהיות תודעת האדם בעבר (במחשבות על שעבר עליו) או בעתיד (בהרהורים על הצפוי לו). האדם אינו נוכח במקום היחיד שבו החיים חולפים – ההווה, או כמו שאמר פעם ג'ון לנון: 'החיים זה מה שקורה לך בזמן שאתה עסוק בלתכנן תכניות אחרות'. אדם 'ישן' הוא אדם שאינו נוכח בהווה, אדם 'ער' הוא מי שמצליח להתרכז ולהיות נוכח בהווה באמת.

ובאשר לשאלה שהעלינו קודם האם ניתן לחבר את עולם ה'לעשות' עם עולם ה'להיות': כאשר העשייה מכוונת רק למטרה ולתכלית היא מנותקת מההוויה שלה וזוהי מציאות של 'חטא הארץ', עולם הלעשות קיים בפני עצמו בלי קשר למהות הפנימית שלנו. אולם אם נצליח לחוות את העשייה כערך, כמהות בפני עצמה, נזכה שהיא תהפוך לנו למימוש של חווית החיים שלנו. אנחנו נגלה כיצד ה'לעשות' הופך להיות ה'להיות' שלנו.

 

עץ הדעת ועץ החיים

נרחיב עתה ונבין את עונשו של האדם בעת שגורש מגן עדן, על בסיס תפיסתו של הרב קוק. חטאם של אדם וחוה בגן העדן בעת שאכלו מעץ הדעת יצרה שינוי תודעתי אצלם. נפקחו עיניהם לדעת טוב ורע – כל דבר במציאות חייהם הוא עתה או טוב או רע, פקיחת העיניים הזו – המאפשרת מבט בוגר יותר על החיים היא גם העונש שאותו קיבלו, שהוא בעיקרו עונש תודעתי. כלומר לא המציאות השתנתה כי אם יחסו של האדם אליה השתנה. ומיד אחר כך, במילים 'בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם' (בראשית ג, יט), מתאר הקב"ה את מאבק הקיום הצפוי לאדם בחייו. הקריאה הראשונית קוראת במילים אילו את קללתו של האדם. אולם, האם תתכן כאן קריאה אחרת? קריאה שלא מונעת מכוח ההפרדה של חטא הארץ בין המעשה לבין המטרה והמהות? האם יתכן שהמאמץ הכביר שאנו משקיעים כדי להתקיים ולחיות יכול להוות עבורנו חיבור לעצם החיים ולטעמם? האם עצם שינוי נקודת המבט ייצור שינוי תודעתי ואנו נלמד להתייחס אל העבודה הזו כאל ברכה? רב נחמן בפרשנותו הרעננה למילה זיעה: רבי נחמן (ליקוטי מהר"ן תנינא ו) מלמד כי המילה 'זיעה' מורכבת מראשי המילים של הפסוק בתהילים (תהלים קיח, כד). 'זה הַיּוֹם עָשָׂה י-ה-ו-ה נגילה ונשמחה בו'

רבי נחמן מוצא בקללת הזיעה דווקא מקור של ברכה ושמחה לאדם.

הבנו, אם כן, שהקללה בפסוק 'בזעת אפך' נעוצה בכך שהאדם מחשיב זאת לקללה. אך אם רק יבין כי בזיעה עצמה טמונה ברכה והיא המפתח למציאת משמעות קיומית – יהפוך לו אותה לברכה. החיבור לעץ החיים, שנמנע מאיתנו עם גירושם של אדם וחווה מגן עדן, יכול להיות מושג לנו בדרך תודעתית – עץ החיים מסוגל היה לתקן את חטא הארץ ולחשוף את יסוד החיים שבכל דבר. אולם אם נשכיל אנו לפרק את הקללה שאנו רואים 'בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם' ולרגם אותה לברכת 'זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה'" יתכן ונצעד צעד קטן לתיקונה של חווית החיים המפוצלת שלנו לכיוון של מציאות קיומית אחדותית יותר. הבשורה היהודית היא הכלת שני הכוחות – הכוח להיות והכוח לעשות – בחיים עצמם. רעיון שיתורגם בהמשך לימוד הפרשיות שלנו, לעושר שלם של הדרכות והנחיות בדרך לחיים משמעותיים, עשירים ויהודיים יותר.

 

יעניין אותך גם