פתיחת פי האתון

פתיחת פי האתון היא מהניסים המפתיעים בתורה. לא שנס זה גדול מיציאת מצרים או קריעת ים סוף, אלא שהוא מפתיע: החיות תמיד אילמות, משמשות את האדם, והנה לפתע פתאום פותחת האתון את פיה, והוא מלא בטענות מנומקות היטב: "וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה"?! עליונותו של האדם על החיה – המלווה אותנו עוד מסדר הבריאה שבספר בראשית (פרק ב') בו מוצג האדם כפסגת הבריאה – מתערערת כאן. ואכן, חז"ל מלמדים שבלעם לא שמר על ההפרדה בין חיי האדם לחיי הבהמה, ועבר על "ארור שוכב עם בהמה".[1] לאדם כזה, יש הרבה מה ללמוד מן הבהמות, בבחינת  מה שאמר איוב: "מַלְּפֵנוּ מִבַּהֲמוֹת אָרֶץ וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵנוּ" (לה, יא). ומה מלמדת האתון את בלעם?

בפשטות, היא מלמדת אותו את סוד הנאמנות. היא תמיד שם בשבילו, נענית בכל עת לרצונותיו. ואילו הוא, קשרו עם אלוקים, ומן הסתם גם עם אנשים, מלא בחוסר נאמנות, אקראיות: "וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם", "ויקר – לשון עראי, לשון גנאי, לשון טומאת קרי", (רש"י). האקראיות והמקריות יסודן בטומאה וסופן טומאה. אין הם בנויים על נאמנות וקשר עמוק וארוך טווח, אין בהם באמת מפגש וממילא יש בהם עקרות. אפילו האתון נאמנה יותר מבלעם.[2]

ללמוד מן הבהמות

למעשה, הלימוד מן הבהמות לא מתוחם רק לבלעם. חז"ל מלמדים ש"עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ואלו הן: באר, ומן, וקשת, הכתב, והמכתב, והלוחות, קברו של משה, ומערה שעמד בה משה ואליהו, פתיחת פי האתון, ופתיחת פי הארץ לבלוע את הרשעים". מדוע נברא פי האתון כבר בראשית הבריאה? תפקידו של הפה לדבר, או לבלוע. האדמה והבהמות אילמים בדרך כלל בשבילנו. אבל פיהם נברא כבר בראשית בימים קדומים. לעיתים נדירות, נפתח פיהם ומגלה את האומר שלהם שנמצא כל הזמן: "קול דמי אחיך זועקים אלי מן האדמה", "וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ".[3] הפה הזה מלמד אותנו שאנו מוקפים קולות, קול האדמה, קול החיות, קולות שיכולים ללמד אותנו יושר צדק ונאמנות אם רק נפתח אליהם את ליבנו:

דאמר רבי חייא: מאי דכתיב +איוב ל"ה+ מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו,… אמר רבי יוחנן: אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול, וגזל מנמלה, ועריות מיונה. דרך ארץ מתרנגול[4]

פרק שירה

לעתיד לבוא, נשכיל להקשיב לקולותיהם של החיות, והם יופיעו בגלוי:

"ובקול דממה דקה אומרת חכמת ישראל הקבלה (שער המצות לארי ז"ל דפו"י דף צט, דפו"י דף מב): "מדרגת החי דלעתיד לבא תהיה כבחינת המדבר דעכשיו ע"י עליית העולמות" (חזון הצמחונות והשלום, הראי"ה קוק)

הקשבה זו מרוממת לא רק את הבהמה, אלא מרוממת גם את האדם, מחברת אותו אל הטבע ומשיבה אותו על הקדושה שבשטבעיות:

העסק בפרק שירה הוא היסוד של התשובה אל הטבע. זאת היא התשובה התחתונה שהיא העליונה, העולה למעלה מכל קנאת עם, רק מרוממת את האדם בתור האח הנעלה, לכל אחיו יצורי שדי, היודעים כולם את קונם ומתענגים בהדר פעלו. (אורות הקודש, "זיהרא עילאה").

פיה של האתון, הופיע והתגלה אמנם באופן חד פעמי, אך הוא מלמדנו אמת עמוקה ונאמנה של הטבע וכוחות החיים והיושר שבו.