במדרשי מעמד הר סיני אנו נחשפים למימד הקטלני בהתגלות הבלתי אמצעית של הקב"ה. בתורה שנמסרה לעם ישראל, הצד הקטלני נוכח, אך יותר מהכל מדובר בסם חיים. בתורה שעוברת מדור לדור, האדם הוא שממית ומחייה, ובפעולותיו ואופן לימודו וקרבתו ללימוד התורה הוא בוחר אם סם מוות תהיה לו או שמא סם חיים

לאחרונה שמעתי הרצאה שהעביר שמעון פוגל ביום עיון באוניברסיטת בן גוריון, שכותרתה 'המוות והתחייה במעמד הר סיני'. בהרצאה זו, שמעון הראה שחז"ל מדגישים במדרשים רבים שההתגלות של הקב"ה כשלעצמה ממיתה את האדם הנחשף אליה. חז"ל מתארים ששוב ושוב הקב"ה המית את עם ישראל בהתגלות, ושוב הופיע והמתיק את ההתגלות והחיה אותם.

לדוגמה:

ואמר ר' יהושע בן לוי: על כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה יצתה נשמתן של ישראל. שנאמר "נפשי יצאה בדברו". וכי מאחר שמדבור ראשון יצאה נשמתן דבור שני היכן קבלוהו. הוריד טל שעתיד הב"ה להחיות בו מתים והחיה אותם. שנאמר "גשם נדבות תניף אלהים נחלתך". (בבלי שבת פח ע"ב)

בתורה שקיבלנו בהר סיני ישנו, אם כן, מרכיב שאם נזכה לגעת בו, נטעם מהעוצמה הגדולה של גילוי דבר ה' אך בד בבד – אנחנו נסתכן. ככל שמתקרבים לגרעין המקורי של ההתגלות העליונה, הטמון בלבושי התורה הממותקים שהקב"ה נתן לנו, כך הסיכון שהתורה תזיק לנו ילך ויגבר.

לענ"ד, בנוסף לדברים עליהם הצביע שמעון, ישנו כיוון נוסף בדברי חז"ל שיש לקחת בחשבון. במקורות אחרים, אנחנו פוגשים דרשות המציגות את התורה כסם החיים.

כך לדוגמה:

רבא רמי: כתיב יערף כמטר לקחי, וכתיב תזל כטל אמרתי! – אם תלמיד חכם הגון הוא – כטל, ואם לאו – עורפהו כמטר. תניא, היה רבי בנאה אומר: כל העוסק בתורה לשמה תורתו נעשית לו סם חיים, שנאמר (משלי ג) עץ חיים היא למחזיקים בה, ואומר (משלי ג) רפאות תהי לשרך, ואומר (משלי ח) כי מצאי מצא חיים. (בבלי תענית ז ע"א)

כאן רבא מציג את התורה כסם החיים. ההתגלות עצמה היא המחייה, ולא הממיתה. אולם, המשך דבריו משלים את התמונה:

…וכל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות, שנאמר יערף כמטר לקחי, ואין עריפה אלא הריגה, שנאמר (דברים כא) וערפו שם את העגלה בנחל. (שם)

לעומת המדרשים המתארים את תחילת ההתגלות במעמד הר סיני, במדרש זה רבא מתייחס לתורה שיש לנו כאן ועכשיו- לתורה שבכתב ולתורה שבעל פה. רבא מלמד שבתורה אכן ישנו גרעין שיכול להמית. אך עם זאת, בתחילת ההתגלות, עמדנו לנוכח התגלותו המופלאה של הקב"ה ונחשפנו לעוצמתו הגדולה השוברת את כלי העולם הזה (והאדם ביניהם) ורק אח"כ מתקנת אותם. לאחר מכן עברנו תהליך של חטא ותיקונו, וקיבלנו תורה שבה האדם שותף להתגלות כשם שהיה שותף לשבירת כלי ההתגלות קודם לכן. בתורה הזו, שבה לנו יש אחריות ושותפות לגלות את דבר ה' בעולם, הסכנה משתנה. הסכנה איננה עוד שנמות מעוצמת ההתגלות, אלא שננתק מהתגלות בכלל – שהתורה לא תהיה לשמו של הקב"ה, או לשמה של התורה – אז, ח"ו, התורה הופכת לסם המוות. הקב"ה המתיק ועידן את עוצמת התגלותו כדי שנוכל להתקיים, ואילו אנו נדרשים לעמול כדי לחשוף יותר ויותר את החיבור העמוק שבין הלבושים המעודנים והמרוחקים-מה מהמלך, אל המלך עצמו. בדרך זו, בע"ה, תהיה התורה לסם חיים.