מאמר לפרשת ויקרא

המלח נתפס אצלנו בדרך כלל כ"עוד תבלין" – אמנם תבלין מרכזי, שכמעט אין מאכל הטעים לחיך בלעדיו, אך ודאי לא משהו שיש לייחס לו משמעות רוחנית. על רקע זה, מפתיע המקום המרכזי שתופס המלח בעולם הקרבנות:

וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח: ויקרא פרק ב פסוק יג

הביטוי "מלח ברית אלוקיך", נראה כקושר קשר הדוק בין מלח לברית. קשר זה מתחזק ממקומות נוספים בתנ"ך, כגון דברי אביה מלך יהודה לירבעם מלך ישראל:

הֲלֹא לָכֶם לָדַעַת כִּי יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נָתַן מַמְלָכָה לְדָוִיד עַל יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם לוֹ וּלְבָנָיו בְּרִית מֶלַח: ס דברי הימים ב פרק יג

מה מיוחד במלח? מה קושר אותו לברית?

הראב"ע על פרשתנו מסביר באופן פשוט:

הכנסתיך בברית והשבעתיך, שלא תקריב תפל ולא יאכל, כי הוא דרך בזיון: אבן עזרא ויקרא פרק ב פסוק יג

כלומר, ברית המלח פירושה הברית שלא להקריב דרך בזיון. מאכל ללא מלח הוא מאכל תפל, שאין דרך לאכלו, וקל וחומר לא להקריבו. על פי תפיסה זו, מקומו של המלח בקרבנות הוא חלק מדימוי הצורה ליוצרה – כשם שהמלח מרכזי במאכל האנושי, כך הוא מרכזי ב"מאכל האלוקי" – הקרבנות.

רש"י בעקבות חז"ל מסביר בצורה שונה:

(יג) מלח ברית – שהברית כרותה למלח מששת ימי בראשית, שהובטחו המים התחתונים ליקרב במזבח במלח, וניסוך המים בחג: רש"י ויקרא פרק ב פסוק יג

המלח עולה על המזבח מתוך הבטחה שניתנה מששת ימי בראשית למים התחתונים. המים התחתונים הורחקו מהעולם האלוקי וירדו אל מעבה האדמה, מתחת לרקיע. הם שואפים כל הזמן למעלה, שואפים להתחבר למקורם, למים שמעל לרקיע.[1] ועל כן הובטח להם שינוסכו על גבי המזבח, ובכך יתקרבו ליוצרם – בניסוך המים בחג, ובמלח – נציגם של המים התחתונים המוקרב בכל קרבן במזבח. אם נתבונן בקרבנות כהעלאת כל עולם החי והצומח אל האלוקות, הרי שהמלח מעלה גם את עולם הדומם, וביתר דיוק את יסוד המים התחתונים, תהומות העולם, שגם להם מקום מרכזי על המזבח בכל קרבן וקרבן.

הרמב"ן על פרשתנו, מעמיק לעמוד על סודו של המלח, ועל הקשר העמוק בינו ובין הברית. בשלב הראשון, עומד הרמב"ן על אופיו הייחודי של המלח:

אני סובר בו ענין, שהמלח מים, ובכח השמש הבא בהם יעשה מלח, והמים בתולדותם ירוו הארץ ויולידו ויצמיחו, ואחרי היותם מלח יכריתו כל מקום וישרפו, לא תזרע ולא תצמיח.

במלח יש איחוד של הפכים: יסודו מהמים, המרווים את הארץ ומצמיחים אותה, אך לאחר שנהיים המים למלח, הם הופכים מכח מצמיח לכח שורף ומכרית, כמו שמצינו שכאשר מחריבים עיר זורעים אותה מלל – "לא תיזרע ולא תצמיח". איחוד הפכים זה, קשור לברית:

והנה הברית כלולה מכל המדות, והמים והאש באים בה, ועדיה תאתה ובאה הממשלה הראשונה ממלכת השם, כמלח שיתן טעם בכל המאכלים ותקיים ותכרית במליחותה, והנה המלח כברית, ולכן אמר הכתוב (דהי"ב יג ה) הלא לכם לדעת כי ה' אלהי ישראל נתן ממלכה לדוד על ישראל לעולם לו ולבניו ברית מלח עולם, כי הוא גם כן מדתו של דוד:

הברית לפי הרמב"ן, כלולה מכל המידות האלוקיות, מכילה בתוכה את המים והאש, את כוח הקיום ואת כוח ההחרבה והכליון. כך מתפקד גם המלח – נותן טעם ושימור לטווח ארוך לכל המאכלים – אך עלול גם להכרית את הארץ. עוצמתו של המלח, היותו כלול ממים מחיים ומאש מחריבה, קושרת אותו קשר עמוק לברית, הממשלה האלוקית המקיימת את העולם בזכות שמירת הברית.

ולכן אמר בקרבנות (במדבר שם) ברית מלח עולם היא, כי הברית מלח העולם, בו יתקיים ויכרת.

הברית היא המלח של העולם, עליה העולם עומד – "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי". המלח, הכח המשמר והמחייה של עולם החי, וחלילה הכח ההורג והמצמית של האדמה, הוא מייצגה של הברית המופשטת בעולמנו המוחשי. זוהי בעיני הרמב"ן מידתו של דוד המלך, לו ניתנה המלכות לברית עולם, ברית מלח.

גם כאשר אין לנו קרבנות, אנחנו משתדלים לתת למלח את מקומו, וכדברי הבן איש חי בפרשת אמור:

מצוה להביא מלח ויטביל הפת ג"פ במלח כי כן צריך ע"פ הסוד, ויכוין שהלחם הוא מספר ג"פ הוי"ה שהם שלשה חסדים, והם ממתקים שלשה גבורות הרמוזים במלח שהם ג"כ מספר ג"פ הוי"ה כמנין מלח… דהשלחן דומה למזבח וכתיב על כל קרבנך תקריב מלח.