הוצאת המצורע אל מחוץ למחנה היא איננה הרחקה והדרה של השונה והחוטא. מדובר למעשה בפעולה שתכליתה הוא דווקא קירוב, תיקון וחזרה בתשובה. הקהילה אינה סוגרת את הדלת בפני המטהר, ודווקא הכהן המיוחס הוא שיוצא אל המצורע בדרך לטהרה, כפרה ובניין חברה בריאה ומוסרית

הוא בבידוד. שממה וריקנות מסביב. ששה ימים לא נפגש עם איש, לא שוחח ואפילו לא סתם שהה בחברה. כעת הוא מחכה במתח לבואו של הכהן, להכרעה הגורלית: האם כבר נטהר מצרעתו ויוכל לשוב אל המחנה?

התורה מצווה על המצורע לעטות סימני זיהוי, ולשהות בריחוק מהמחנה: "בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו". מדוע? ההסבר הרגיל והמקובל הוא שיש להרחיק את הגורם הבעייתי מן החברה. המצורע צרעת מעידה על בעיה מוסרית, ועל החברה להוקיע מתוכה אנשים ששיבשו את הסדר הטוב. מנגנון ההרחקה בא כדי לשמור על החברה, ולהעניש את החורג מדרכה. זו גם הסיבה המרכזית לשימוש בבתי-סוהר בימינו.

רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, ה"חפץ חיים", מציע בספר המוסר שלו, "שמירת הלשון", הסבר אחר. אם הצרעת היא אכן עונש על עוון לשון הרע, מדוע אין נענשים בצורה כזו היום? ה"חפץ חיים" מסביר שעונש הצרעת יכול לחול רק במציאות של משכן או מקדש, שכן רק אז יכול האדם הטמא לשוב ולהיטהר. על פי ההסבר, מטרת ההרחקה, ונגע הצרעת בכלל, היא לא להרחיק את האדם – אלא דווקא לקרב ולהחזיר אותו חזרה אל החברה, באופן מתוקן ובריא יותר. כאשר יושב המצורע מחוץ למחנה יש לו אפשרות להתבונן על מעשיו ולהתחרט עליהם, אפשרות שלא הייתה לו בשטף חייו הקודמים בתוך החברה. לאחר ששב האדם בתשובה, היה מרפא אותו ה', והכהן היה מחזיר אותו למסגרת החברתית הסדירה. האדם הורחק מן המחנה, אם כן, רק כדי לשוב אליו. במציאות של היעדר מקדש וכהונה סדורה אין אפשרות לטהר את המצורע, הוא יישאר לעולם בטומאתו ולעולם לא יוכל לשוב אל המחנה. אין כל משמעות להרחקה בפני עצמה, אומר ה"חפץ חיים", ולכן הקב"ה לא מעניש בימינו את החוטאים בעונש זה.

בסופו של דבר, הוצאתו של האדם מחוץ למחנה היא כדי להחזיר אותו, וההוצאה שייכת יותר להיטהרות של האדם מאשר להיטמאותו. המגמה היא פנימה, להשיב את היוצא אל סדרי החיים, ולא להוציא אותו מהם לגמרי. מסיבה זו מובלע מקומו של המצורע בפרשיות הטומאה, ומודגש בראש פרשיית הטהרה. זוהי גם משמעות הפסוקים הסותרים בתהליך הטהרה: מחד נאמר שהמצורע "הובא אל אהרון הכהן", כלומר – אל הקודש שבתוך המחנה, ומצד שני כתוב "ויצא הכהן אל מחוץ למחנה". הכיצד? מסתבר שבפועל הכהן הוא זה שיוצא אל האיש המצורע, שכן המצורע באמת יושב מחוץ למחנה, ואין לו כניסה פנימה כל זמן שהוא בטומאתו. ברם, גם יציאה זו אינה אלא התקרבות של המצורע אל הכהן, אל הקהילה. יציאתו של המצורע אל מחוץ למחנה, ושל הכהן בעקבותיו, באה כדי שבסופו של תהליך יובא האדם אל הכהן. זאת ועוד: המצורע לא חוזר מעצמו. התורה מודעת למרחק הרב שבין החוטא ובין ההתנהלות התקינה, ושולחת את הכהן לסייע למצורע לגשר על הפער. על פי המפורט במדרש, בכל יום היה פונה הכהן למצורע ומורה לו את דרך התיקון והשיבה. את המצורע לא משאירים לבד מחוץ למחנה, ולמרות שהאדם חטא – החברה עדיין אחראית לגורלו, ושולחת את מיטב בניה לפתוח בפניו את הדלת חזרה.

התורה לא רואה ערך בהרחקת השונה והחריג, ואפילו הסוטה מדרך הישר, מהקהילה. יש אמנם חשיבות טקטית בפעולת ההבדלה וההכנעה של הגורמים המושחתים והמשחיתים, אך אחרי ככלות הכל – "יתמו חטאים ולא חוטאים". בסופו של דבר יומתקו המעשים, ומקומם של כולם יכירנו בתוך הקהילה הגדולה של עם ישראל, איש לא נעדר.