1. נוסח המשנה והקשיים בהבנתה

חלקו הראשון של הפרק השלישי במסכת תענית עוסק בצרות ש"מתריעין עליהן מיד", וזאת בניגוד למקרה של התמהמהות הגשמים, שבו יש תהליך מדורג של תעניות ההולכות ומחמירות, כפי שהדבר מפורט בפרק הראשון של המסכת. בדוגמאות הראשונות שנוקטת המשנה נמצאות תופעות הקשורות לגשם:

[ב] ירדו לצמחין אבל לא לאילן, לאילן אבל לא לצמחים, לזה ולזה אבל לא לבורות ולשיחין ולמערות מתריעים עליהם מיד.

[ג] וכן עיר שלא ירדו עליה גשמים ככתוב "והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר חלקה אחת תמטר וחלקה אשר לא תמטיר עליה תיבש" אותה העיר מתענא(!) ומתרעת וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות ורבי עקיבא אומר מתריעות ולא מתענות.

מעיון ראשוני במשנה לא ברור מה תפקידו של הפסוק המובא במ"ג. אמנם לעיתים נוקטת המשנה בלשונו של פסוק כדי לתאר מקרה מסוים, אולם אז מחליפה לשון המקרא את לשון חכמים,[1] ואילו כאן מופיע שני תיאורי המקרה בזה אחר זה. זאת ועוד, בניגוד למקרים הללו, שבהם לשון הפסוק משולבת בתוך לשון המשנה, כאן מופיע הפסוק עם לשון הצעה מפורשת ('ככתוב'), שלכאורה מצביעה על כך שלפנינו הוכחה. אלא שקשה להניח שהבאת הפסוק נועדה להוכיח כי העדר גשמים בעיר מסויימת הוא סיטואציה אפשרית, שכן אין אנו מוצאים מגמה שכזו לגבי מקרים אחרים במשנה שהיתכנותם אינה מובנת מאליה,[2] מה גם שדבר פשוט הוא שמקרה זה יתכן מבחינה ריאלית.

מלבד הקושי בהבנת מטרתו של הציטוט, אפשטיין ציין כי לשון ההפניה לפסוק בכתבי היד השונים – "ככתוב"[3] או "דכתיב"[4] – הן נדירות מאד בלשון המשנה.[5] לאור זאת, הוא קובע שפסוק זה הוא הוספה מאוחרת של ה"תנאים" שהיו בישיבות האמוראים.[6]

2. האם היה הפסוק חלק מהמשנה שבפני התלמודים?

אפשטיין מוכיח את טענתו, לפיה הפסוק נוסף למשנה בשלב מאוחר יותר, מסוגיות שני התלמודים. בתחילת ה"ג בירושלמי נאמר: "אמר רבי סימון כתיב 'והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר חלקה אחת תימטר וחלקה אשר לא תמטיר עליה תיבש' – זכותה דחקלא עבדא". לפי אפשטיין, העובדה שרבי סימון מצטט את הפסוק בתוך דבריו מוכיחה שהפסוק לא היה לפניו במשנה. נראה שניתן להוכיח טענה זו מתוך ההקשר של דברי רבי סימון. מחלקי ההלכות בירושלמי ציינו את דברי ר' סימון כתחילתה של ה"ג, שכן הבינו כי הוא מפרש את הפסוק המובא במשנה. אולם עיון פשוט בירושלמי מעלה שדברי ר' סימון הם חלק מרצף דרשות:

רבי ברכיה רבי חלבו פפא בשם רבי לעזר פעמים שהגשמים יורדין בזכות אדם אחד בזכות עשב אחד בזכות שדה אחד ושלשתן בפסוק אחד ומטר גשם יתן לכם לאיש עשב בשדה לאיש אבל לא לאנשים לעשב אבל לא לעשבים בשדה אבל לא בשדות

אמר רבי סימון כתיב והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר חלקה אחת תימטר וחלקה אשר לא תמטיר עליה תיבש זכותה דחקלא עבדא

מפני ארבעה דברים יורדין מלמעלן מפני בעלי זרוע ומפני טללים הרעים ושיהא העליון שותה כנמוך ושיהו הכל תולין עיניהם אל השמים בזכות שלשה דברים הגשמים יורדיןבזכות הארץ בזכות החסד בזכות הייסורין ושלשתן בפסוק אחד אם לשבט אם לארצו אם לחסד ימציאנו

ירושלמי תענית פ"ג ה"ב-ג

רצף דרשות זה הוא יחידה אחת העוסקת בסיבות לירידת גשמים, והן מובאות בהקשר של ירידות הגשמים הלא רגילות שמוזכרות במשניות ב-ג. למעשה, דברי רבי סימון אינם אלא הערה על הדרשה הקודמת, כשהוא מדגיש את זכות השדה כגורם לירידת הגשמים, ואינם קשורים בקשר ישיר למשנה. אם הפסוק המבואר היה מופיע במפורש במשנה, לא סביר כי דרשה שכזו היתה מופיעה רק בדרך אגב, ומכאן שהפסוק לא היה כלול במשנה שלפני הירושלמי.

בנוגע לתלמוד הבבלי מבסס אפשטיין את דבריו על סוגיא המופיעה בפרק הראשון של המסכת:

ואמר רב חסדא: גשמים שירדו על מקצת מדינה ועל מקצת מדינה לא ירדו – אין בהן משום ועצר. – איני? והכתיב "וגם אנכי מנעתי מכם את הגשם בעוד שלשה חדשים לקציר והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר חלקה אחת תמטר" וגו'. ואמר רב יהודה אמר רב: שתיהן לקללה! לא קשיא: הא דאתא טובא הא דאתא כדמבעי ליה. אמר רב אשי: דיקא נמי דכתיב תמטר – תהא מקום מטר, שמע מינה.

לפי אפשטיין, ניתן ללמוד מהקושיא על דברי רב חסדא שהפסוק המדובר לא היה לפניהם במשנה, שכן אחרת היו מזכירים את המשנה עצמה כקושיא על דבריו. אך הוכחה זו אינה מוכרחת: קשה להניח שרב חסדא חולק מפורשות על המשנה, ומסתבר יותר שהוא מתייחס אליה, וממילא ברור מדוע לא מקשים מהמשנה על דבריו. מסתבר שיש להבחין בין דין המשנה ובין דברי רב חסדא: המשנה עוסקת במקרה שבו בעיר מסויימת לא יורד גשם ואילו בסביבותיה יורד גשם,[7] ואילו רב חסדא עוסק באיזור רחב יותר –מדינה, שחלקו גשום וחלקו יבש.[8] מקרה זה קרוב יותר להיראות כמצב טבעי, ועל כן אומר רב חסדא שאין לראות בו עצירת גשמים מכוונת. כמובן שאנשי האיזור שאין בו גשמים צריכים להתענות, אולם אנשי האיזור שיש בו גשמים אינם נדרשים להשתתף בצורה כלשהי, וזאת בניגוד למקרה המתואר במשנה, ששם גם אנשי הערים הקרובות והגשומות צריכים להתענות. על אמירה זו מקשה הגמרא מדבריו של רב דווקא, משום שלדברי רב במקרה של ירידת גשמים סלקטיבית, גם האיזורים הגשומים מקוללים.

נדמה אף כי מדברי רב חסדא ניתן ללמוד על היותו של הפסוק חלק מהמשנה שהיתה לפניו. לפי הסברנו לדברי רב חסדא, הוא אמר את דבריו כהערה על המשנה בפ"ג, והוא מגביל את הדין המופיע במשנה זו.[9] והנה, הערתו של רב חסדא על המשנה מנוסחת בצורה קרובה ללשון הפסוק בעמוס, אף יותר מאשר ללשון המשנה,[10] ומכאן נראה שהפסוק היה חלק מהמשנה שלפניו.

אם כן, אין כל הוכחה שהפסוק לא הופיע במשנה שלפני אמוראי הבבלי, ויש רגליים לדבר שהפסוק הופיע במשנה כבר בפני רב חסדא. ואכן, כפי שמציין גם אפשטיין, מסוגיית הגמרא בפרק שלישי עולה כי בעיני האמוראים היה הפסוק חלק מהמשנה:

וכן עיר שלא ירדו עליה גשמים כו'. אמר רב יהודה אמר רב: ושתיהן לקללה.

תענית כ ע"א

מיקומה של דרשה זו כמתייחסת למ"ג,[11] והעובדה שאין היא דורשת את הפסוק אלא פותחת מיד באמירה לגביו, מוכיחה לכאורה כי הפסוק היה חלק מהמשנה שלפני הבבלי. אפשטיין פותר בעיה זו באמירה ש"טעות סופרים היא", ולטענתו הופיע הפסוק המפורש בסוגית הבבלי, אלא שבשלב מאוחר יותר, כאשר הפסוק נתפס כחלק אינטגרלי מהמשנה, החליפו את ציטוט הפסוק בציטוט פיסקא מהמשנה עם הפסוק. לטענתו, הוכנס הפסוק למשנה בעקבות מימרות האמוראים בבבלי ובירושלמי שהובאו בסמוך למשנה. עם זאת, ראוי לציין שבכל כתבי היד שלפנינו כוללת הפסקא ציטוט מהמשנה, ולא רק את מילות הפסוק.[12]

מדברינו עולה כי הפסוק היה חלק מהמשנה שבפני אמוראי הבבלי, אך ככל הנראה לא היה במשנה שעמדה בפני התלמוד הירושלמי. כלומר, מדובר בהוספה של התנאים בישיבות בבל, כפי שהציע אפשטיין, אלא שהוספה זו נעשתה כבר בראשית תקופת האמוראים. נשאלת השאלה מדוע הוכנס הפסוק לתוך המשנה? כיצד הצליח 'שיבוש' זה להגיע אל כל עדי הנוסח הישירים והעקיפים של המשנה? בדברינו הבאים נבקש להראות כי הקשר בין המשנה ובין הפסוק אינו רק יד המקרה, אלא המשנה עצמה רמזה בדבריה לפסוק זה, כלומר גם אם הפסוק אינו מופיע במפורש במשנת הירושלמי, ניתן למצוא אותו ברובד המרומז של המשנה.

3. הרמיזות ומשמעותן

הקשר בין פרק שלישי בתענית ובין נבואת עמוס בפרק ד', אינו מתמצה רק בדין עיר שלא יורדים עליה גשמים, כפי שניתן לראות מהשוואת המקורות:

מלבד הדמיון לנבואת עמוס,[14] זיקה ניכרת יש גם בין משניות אלה ובין תפילת שלמה בעת חנוכת המקדש:

ממצבור הרמיזות הללו נראה שעורך הפרק ביקש ליצור זיקה משמעותית בין קובץ משניות זה ובין שני הפרקים המקראיים הללו.[15] כדי להבין את משמעות הרמיזה יש לבחון את המסר של אותם פרקים, ולראות האם יש להם קשר לנושא הנדון במשנה. תפילת שלמה בנויה בתבנית קבועה, והיא מורה לאנשים להתפלל אל ה' בכל עת צרה, כדי שה' יסלח להם ויעביר את הצרה. מסר זה זהה למסר של פרק המשנה, שכן הנושא הנדון הוא התגובה ההלכתית לצרות המתרגשות ובאות, ולפי המשנה "על כל צרה שתבוא על הציבור מתריעים עליה",[16] כשמשמעותה של התרעה זו היא פנייה אל ה' שיושיע את השרויים במצוקה.[17]

נבואת עמוס בנויה גם היא בתבנית קבועה, אך היא מדגישה שהצרות השונות באות מידי ה' ונועדו להשיב את העם אל ה'. הבנה זו משנה את משמעותה של ההתרעה: אם הצרות הן מיד ה', הרי שאין די בהתרעה וזעקה כלפי מעלה, אלא יש צורך שהמתפללים יבינו את המסר שמאחורי הצרה וישובו אל ה'.[18]

4. ממצאים נוספים התומכים בפרשנות המוצעת

לפי דברינו, הרמיזה לנבואת עמוס נועדה להעמיד את ההתרעה בתוך הקשר של חזרה בתשובה, ולא כפעולה עצמאית המחוללת ישועות. בפרקים הקודמים של מסכת תענית חוזרת האמירה שלא מעשי התענית הם העיקר אלא תשובת הלב,[19] והיא אף נאמרת במפורש בפני המתענים:

סדר תעניות כיצד מוציאין את התיבה לרחובה של עיר ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה ובראש הנשיא ובראש אב בית דין וכל אחד ואחד נותן בראשו. הזקן שבהן אומר לפניהן דברי כבושין: אחינו לא נאמר באנשי נינוה וירא אלהים את שקם ואת תעניתם אלא "וירא אלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה", ובקבלה הוא אומר "וקרעו לבבכם ואל בגדיכם".

תענית פ"ב מ"א

אלא שהופעותיה של אמירה זו במסכת תענית, מעלה את השאלה מדוע יש צורך ברמיזה כדי לומר דבר הנאמר במפורש.

כפי שציינו בפתיחת דברינו, פתיחת הפרק השלישי מציגה את תוכנו כמנוגד לפרקים הקודמים – "סדר תעניות אלו האמור ברביעה ראשונה, אבל צמחים ששנו מתריעין אליהן מיד", ומכאן הוא פורט עוד צרות שעליהן מתריעין מיד. אמנם, ההתרעה המדוברת כוללת גם תענית, כפי שעולה במפורש משאר משניות הפרק,[20] אך מקריאת משניות הפרק עולה בבירור כי ההתרעה היא הפעולה העיקרית,[21] ובזאת היא מחליפה את התענית שנדונה בהרחבה בפרקים הקודמים. העובדה שכמענה לצרות אלו מציגה המשנה את ההתרעה המיידית, עלולה לתת את הרושם שאין צורך בתהליך תשובה עמוק, וההתרעה כשלעצמה תוכל להועיל. במובן זה, הרמיזות לעמוס שומרות על האחדות הרעיונית של מסכת תענית.

בשולי הדברים נעיר כי חשיפת מערך הרמיזות מטשטשת את השאלה שבה פתחנו – האם הפסוק מנבואת עמוס מופיע במ"ג. אם הפסוק אינו מופיע במשנה, הרי שהוא מהווה חלק ממערך הרמיזות לנבואה זו, ואם הוא מופיע במפורש במשנה, אז הוא מהווה רמז גלוי במיוחד שמאפשר לחשוף גם את שאר הרמיזות. בכל אופן ברור שהכנסתו של הפסוק למשנת הבבלי אינה בגדר טעות סופרים, אלא חשיפה של אמירה מרומזת.

[1] דוגמא מובהקת לכך היא המשנה בפאה (פ"ב מ"ב): "אמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת רבי יהודה אומר מפסקת. וכל ההרים אשר במעדר יעדרון אף על פי שאין הבקר יכול לעבור בכליו הוא נותן פאה לכל. המילים המודגשות מצוטטות מלשון הפסוק בישעיהו: "שָׁמִיר וָשַׁיִת תִּהְיֶה כָל הָאָרֶץ. וְכֹל הֶהָרִים אֲשֶׁר בַּמַּעְדֵּר יֵעָדֵרוּן לֹא תָבוֹא שָׁמָּה יִרְאַת שָׁמִיר וָשָׁיִת וְהָיָה לְמִשְׁלַח שׁוֹר וּלְמִרְמַס שֶׂה" (ישעיהו ז', כד-כה). וראה דברינו על משנה זו בפרק המבוא.

[2] והשווה לדיון בגמרא על הדוגמאות שבמ"ב: "בשלמא לצמחים ולא לאילן – משכחת לה, דאתא ניחא ולא אתיא רזיא. לאילן ולא לצמחין – דאתיא רזיא ולא אתיא ניחא. לזה ולזה אבל לא לבורות ולא לשיחין ומערות – משכחת לה, דאתיא רזיא וניחא, מיהו טובא לא אתיא" (תענית יט ע"ב).

[3] כך בשלושת כתבי היד העיקריים של המשנה – קאופמן, לו ופרמה, וכן במשנה שבירושלמי.

[4] כך בדפוסים ובכמה כת"י של הבבלי ושל פיה"מ (בחלק מהם מופיע "כדכתיב"), ראה פירוט העדויות אצל אפשטיין, מבוא, עמ' 685.

[5] "ככתוב" מתועד אך ורק בווידויים של הכהן הגדול ביום הכיפורים (יומא פ"ג מ"ח, פ"ד מ"ב ופ"ו מ"ב), ואילו "דכתיב" מתועד רק באבות פ"ו מ"י, שהיא ברייתא המאוחרת למשנה (ר' אפשטיין, מבוא, עמ' 978). על האיחור שבמונח "דכתיב" ועל חדירתו לספרות התנאים בידי המעתיקים, עמד גם כהנא במחקריו על המכילתא (כהנא, מכילתות, עמ' 73). הלשון הרגילה במשנה היא בציטוט פסוקים היא "שנאמר", ולעיתים נדירות יותר משתמשים במילה "הכתוב" (ראה לדוגמא: פאה פ"ח מ"ט; חלה פ"ד מ"י; תענית פ"ג מ"ח; נדרים פ"ט מ"ד; ידים פ"ד מ"ד).

[6] ראה אפשטיין, מבוא, עמ' 686-685. בהקשר המדובר הכוונה לשוני המשניות שהיו בישיבות האמוראים (ר' עמ' 673).

[7] זאת ניתן להסיק מן המשנה גם אם הפסוק מעמוס אינו מופיע בה, שכן בהמשך המשנה חולקים התנאים אילו פעולות נוקטות "סביבותיה" של העיר – תענית או התרעה (אנשי העיר היבשה מתענים ומתריעים). אם גם בסביבותיה של העיר לא יורדים גשמים, הרי מצבם זהה למצבם של אנשי העיר, ואין כל היגיון בהבחנה ביניהם.

[8] הלבני (מקורות ומסורות, מועד, עמ' תלח, הערות 3-4) מציע ליישב את הסתירה בצורה אחרת: רב חסדא דיבר על מצב שבתוך עיר אחת חלק גשום וחלק אינו גשום, ואילו המשנה דברה על מקרה של ערים שונות. לפי דבריו, קושיית הגמרא על רב חסדא היא מהסיפא של הפסוק – "חלקה אחת תמטר", כפי שגם משתמע מתשובתו של רב אשי.

הצעה זו נשענת על פירוש המילה "מדינה" כעיר. על אף שהדבר מופיע בלשון חז"ל (הלבני מציין את כתובות פ"ד מ"ח – "אהדרינך למדינתך"), רוב מוחלט של הופעותיה של מילה זו היא במשמעות של איזור רחב. לגבי ההוכחה מדברי רב אשי, על אף שהוא מדייק מהמילה "תמטר" המופיעה בסיפא של הפסוק, אין זה אומר שהוא מתבסס רק על הסיפא, ויתכן שהוא מתייחס לפסוק כולו. ראה לדוגמא פירושו של ה"שפת אמת": "נראה לפרש דהמטר שהי' ראוי להיות בכל המדינה יהי' בחלקה אחת".

[9] דברי רב חסדא מופיעים כאן כהמשך למימרות אחרות שלו בסוגיא, שגם הן אינן אלא הערות המגבילות את המקרים שבהם יש להתענות: "אמר רב חסדא: גשמים שירדו כדי לגוף בהן פי חבית – אין בהן משום ועצר. ואמר רב חסדא: גשמים שירדו קודם ועצר – אין בהן משום ועצר" (תענית ו ע"א).

[10] כך היא לשון המקרה בכל אחד מהמקורות:

לו רצה רב חסדא לשמור על קרבה ללשון המשנה, יכול היה לנקוט בניסוח: 'מקצת מדינה שלא ירדו עליה גשמים'.

[11] בדף הקודם (יט ע"ב) עוסקת הגמרא בגשמי צמחים ואילן, וזאת בהקבלה למ"ב, ואילו בדף הבא (כ ע"ב) דנה הגמרא בגדרי המפולת, וזאת בהקבלה למ"ד.

[12] אפשטיין ביקש לתמוך בגרסא זאת באמצעות ציטוט הגמרא שבפירוש הר"ח: "'והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר' אמרו שתיהן לקללה", אולם דרכו של ר"ח להביא את הגמרא בקיצור ובייחוד בקטעי אגדה (ר' תא-שמע, הספרות, עמ' 135-128), ולכן קשה להוכיח מכאן כי הפסוק לא היה לפניו. בנוסף, ביסס אפשטיין את דבריו על דברי הילקוט: "והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר. אמר רב שתיהן לקללה, והא אמר ר' חסדא גשמים שירדו על מקצת מדינה ועל מקצת מדינה לא ירדו אין בהם משום ועצר, לא קשיא הא דאתא טובא הא דאתא כדמיבעי ליה" (ילקוט שמעוני עמוס רמז תקמב), אולם ברור שהילקוט מצטט את הסוגיא בתענית ו ולא את הסוגיא בתענית כ, ולכן לא ניתן ללמוד ממנו על הנוסח המקורי של הסוגיא בדף כ. בכל אופן, נראה שלפי שיטתו של אפשטיין יש לומר שדברי רב שובצו בסוגיא שבדף כ ע"י עורך מאוחר שכבר ראה את הפסוק כחלק מהמשנה.

[13] העמדנו כאן את "מהפכה" שבעמוס כנגד "מפולת" שבמשנה, אף ש"מהפכה" במקרא משמעה חורבן גמור, לרוב ע"י שריפה. עם זאת, יש שפרשו את נבואת עמוס כמתייחסת לרעידת האדמה שבראשית הספר (ר' ע' חכם, דעת מקרא – עמוס, עמ' לב הערה 19), ועל כן קרוב הוא הדימוי למפולת, בייחוד לאור העובדה ש"מפולת" אינה מופיעה במקרא, ו"מהפכה" אינה משמשת בלשון חז"ל.

[14] מלבד ההקבלות המופיעות בטבלה, הרי שהקריטריון המופיע במשנה להגדרתה של עיר כמוכת דבר, מזכיר פסוקים מעמוס המופיעים בתחילת הפרק הסמוך:

לשון המקורות קרובה, אם כי המספר המצויין שונה וכן צורת הפועל (אם כי רש"י על עמוס מפרש: "היוצאת אלף – המוציאה אלף איש"; על צורתו הייחודית של הפועל בעמוס ופירושו ראה וייס, עמוס – הערות, עמ' 237 הערה 71).

[15] אפשרות אחרת להסביר את ההקבלות הללו היא באמצעות הטענה שבשלושת המקורות מציינים רשימת צרות טבעית, ומכאן הדמיון בין המקורות. אולם, ההקבלות שציינו כאן מתבססות על זיקה לשונית משמעותית, ולא רק על דמיון בנושאי הדיון. מה גם, שבמקורות תנאיים אחרים העוסקים באותו הקשר מופיעות רשימות אחרות של צרות (ר' להלן).

[16] כלשונה של מ"ח. במדרש ההלכה מופיע לימוד על חובת ההתרעה בתגובה למגוון צרות: "ר' עקיבא אומר אין לי אלא מלחמה, שדפון וירקון ואשה מקשה לילד וספינה המטרפת בים מנין? ת"ל על הצר הצורר אתכם על כל הצרה שלא תבוא על הצבור" (ספרי במדבר, פיסקא עו [מהד' הורוויץ, עמ' 71-70]). קשר לשוני ניכר יש בין מדרש זה ובין המשנה, אם כי בעיקר ביחס למשניות ז-ח, ולא לקובץ המשניות שעסקנו בו בדברינו.

בספרי זוטא מופיע דרשה דומה, ואליה גם מצורפת רשימה מפורטת של צרות: "וכי תבאו מלחמה, יכול כיון שתבאו בשעת מלחמה ומניין על שדפון ועל ירקון ועל חסיל ועל כל צרת צבור אמ' על הצר הצורר אתכם והרעותם מיכן אמרו על אלו מתענין ומתריעין על הצרת שונאי ישראל לישראל ועל החרב ועל הדבר ועל חיה רעה ועל הארבה ועל החסיל ועל השדפון ועל הירקון ועל המפולת ועל החליים ועל המזונות ועל המטר שנאמר על הצר הצורר אתכם כל שיציר לכם" (ספרי זוטא במדבר, פיסקא י [מהד' הורוויץ, עמ' 262]). אלא שרשימת צרות זו אין מקורה בספרי אלא בהלכות הרמב"ם (תעניות פ"ב ה"א), כפי שכבר הסיקו החוקרים (ליברמן, ספרי זוטא, עמ' 12; ר' גם אפשטיין, מבוא, עמ' 741).

[17] ביטוי מפורש לכך נמצא במ"ז: "על אלו מתריעים בשבת על עיר שהקיפוהא(!) גוים או נהר ועל הספינה המטרפת בים רבי יוסה אומר לעזרה אבל לא לצעקה". מתגובתו של רבי יוסי ניתן ללמוד שמשמעותה הפשוטה של ההתרעה היא צעקה, כפי שגם מסיק הירושלמי: "רבי יוסי אומר לעזרה אבל לא לצעקה והא תנייא קדמייא סבר מימר אפילו לצעקה" (ירושלמי פ"ג ה"ח). על האפשרויות השונות להבנת מחלוקת התנאים ומשמעויותיה, עיין לוין, תעניות, עמ' 55-50.

[18] גם בתפילת שלמה נאמר כי הישועה אינה 'אוטומטית', והיא באה בתגובה ובהתאם למעשיהם של האנשים, אולם אין בה אמירה מפורשת שהצרות נועדו להשיב את העם בתשובה, כפי שהדבר מופיע בנבואת עמוס.

שני מערכי הרמיזות נוגדים במובן מסוים זה את זה, שכן הרמיזה לתפילת שלמה מעמידה את ההתרעה במרכז ואילו הרמיזה לנבואת עמוס מגבילה את משמעותה של ההתרעה. ניתן לראות זו כשתי נקודות מבט המשלימות זו את זו, אך יתכן גם שהרמיזות נוצרו בשלבים שונים של עריכת הקובץ: מלבד מ"ה שלשונה קרובה מאד לתפילה שלמה, הזיקה הלשונית בין משניות הפרק ובין פסוקי עמוס רחבה ומשמעותית יותר (אם כי סדר הצרות תואם יותר לתפילת שלמה). זאת ועוד, בברייתא שבסוגיית הבבלי נאמר: "תנו רבנן על אלו מתריעין בכל מקום על השדפון, ועל הירקון, ועל ארבה וחסיל ועל חיה רעה. רבי עקיבא אומר: על השדפון ועל הירקון – בכל שהוא, ארבה וחסיל – אפילו לא נראה בארץ ישראל אלא כנף אחד מתריעין עליהן" (תענית כב ע"א). אם ברייתא זו היא מקורית ואינה מעובדת בהתאם ללשון המשנה, הרי שמשתמע ממנה שמ"ה היתה בצורתה הנוכחית כבר לפני רבי עקיבא.

לאור דברים אלו, יתכן שהקובץ המיוסד על תפילת שלמה שימש כבסיס לקובץ המשניות, ועליו נוספו הרמיזות לספר עמוס. נראה שבכך רצה העורך המאוחר להדגיש את המסר הייחודי של נבואת עמוס, העומדת בניגוד למסר הפשוט של הפרק שעל כל צרה מתריעים. בצורה דומה תיאר פרופסור יונה פרנקל את תפקידה של האגדה המשולבת במשנה: "גם כאשר האגדה מוסיפה טעם להלכה… יש ניגוד מסוים בין ההלכה לבין האגדה" (מדרש ואגדה, עמ' 694-695). הדגשת הזיקה לנבואת עמוס דווקא יכולה להתבאר גם לאור העובדה שבנבואת שלמה תופס המקדש מקום מרכזי, ועל כן הוא פחות רלוונטי בעולם נטול מקדש. על ההתמודדות של משנת תענית עם העדר המקדש, ראה מאמרי 'סדר תעניות כיצד ומדוע'.

[19] על ביטוייה של אמירה זו בתיאור סדר התענית שבפרק ב', ראה בהרחבה אצל לוין, תעניות, עמ' 96-66. על ביטוייה של אמירה זו בתיאור הלכות התענית שפרק א', ראה אצל וולפיש, תענית, עמ' 262-261.

[20] במ"ב נאמר "מתריעין עליהן מיד", ומ"ג ממשיכה "וכן עיר שלא ירדו עליה גשמים… אותה העירמתענה ומתרעת", וכן הדבר במ"ד; במ"ה נאמר "על אלו מתריעים בכל מקום: על השידפון…ועל חיה רעה", וכהוכחה לכך מובא במ"ו מעשה "גזרו תענית על שנראה כמלא פי תנור שידפון באשקלון, ועוד גזרותענית על שאכלו זאבים שני תינוקות בעבר הירדן" (ר' גם אלבק, פירוש, עמ' 338).

[21] כדבריו של לוין ביחס לראיות מן המשנה בהערה הקודמת: "המלה 'תענית', וצורותיה הנגזרות, מצויה בטקסט או בשלב משני (במעשים המצוטטים להמחשה) או בנסיבות מיוחדות" (תעניות, עמ' 49).