לימוד תורת השביעית נפתח בעיון בנושא הנלמד כפי שהוא מוצג בפרשיות התורה. התורה עוסקת בשביעית במספר מקומות, שכל אחד מהם מלמד ומאיר נקודות חדשות (מתוך: גולות י"א, תשס"ב)

ראשי פרקים

א. שמות כ"ג

    1. עיון בפרשייה

    2. עיון בפסוקי השביעית

ב. ויקרא כ"ה

ג.  דברים ט"ו

ד. דברים ל"א

מצוות השביעית מוזכרת בתורה במספר מקומות. בפעם הראשונה בפרשת משפטים[1], לאחר מכן בתחילת פרשת בהר[2], ופעמיים בספר דברים: בפרשת ראה[3], בעניין שמיטת כספים, ובדין הקהל בפרשת ניצבים[4].

ננסה לעיין בפרשיות אלו, על מנת להבין מתוכן את משמעותה של השביעית, כפי שהיא מצטיירת בתורה שבכתב.

א. שמות כ"ג

נצטט תחילה את הפרשייה המדוברת:

לא תטה משפט אבינך בריבו. מדבר שקר תרחק ונקי וצדיק אל תהרג כי לא אצדיק רשע.

ושחד לא תקח כי השחד יעור פקחים ויסלף דברי צדיקים. וגר לא תלחץ ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים. ושש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה.

והשביעת תשמטנה ונטשתה ואכלו אביני עמך ויתרם תאכל חית השדה כן תעשה לכרמך לזיתך. ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבת למען ינוח שורך וחמרך וינפש בן אמתך והגר. ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ושם אלהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך.

שלש רגלים תחג לי בשנה. את חג המצות תשמר שבעת ימים תאכל מצות כאשר צויתך למועד חדש האביב כי בו יצאת ממצרים ולא יראו פני ריקם. וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה וחג האסף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה. שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדן ה'. לא תזבח על חמץ דם זבחי ולא ילין חלב חגי עד בקר. ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו.
(פס' ו-יט)

1. עיון בפרשייה

פרשייה זו הינה אחת הפרשיות הראשונות הכתובות מיד לאחר מתן תורה[5]. והיא מהווה פרשייה זו חלק מן המעגל הראשוני של הציווי האלוהי, ומכאן חשיבותה הרבה.

בפרשייה בליל של נושאים, עירוב של ציוויים בין האדם למקום, ובין האדם לחברו. מחד – איסורי הטיית משפט, לחיצת הגר, הרחקה משוחד, ומאידך – שבת ומועדים. עירוב זה מהווה חידוש גדול. בתורות המשפטיות האחרות שהיו בעת העתיקה, בין בתורות שקדמו למתן תורה ובין תורות מאוחרות יותר (חמורבי, אשנונה-אשורבניפל, שנים עשר הלוחות וכו'), ישנה אבחנה ברורה בין חובות דתיות לחובות חברתיות. עירוב זה שמערבת התורה נראה בולט, מכוון ולא מקרי. נראה שהתורה רוצה ללמדנו שחוקי החברה – היחסים בין אדם לחברו – נובעים גם הם מתוך הציווי האלוהי. המשמעות של פגם בהתייחסות החברתית אינה שונה ממשמעותו של פגם בעבודת ה'. אלו ואלו פוגעים בחברה, אלו ואלו פוגמים בקרבת אלוקים. פגיעה בחברה ופגיעה כביכול כלפי מעלה – עניין אחד להן. איחוד זה בין המחוייבות החברתית-אנושית ובין המחוייבות הרליגיוזית-דתית הינו חידוש שלא היה כדוגמתו במערכות חוק אחרות, להבדיל.

מצוות שביעית מופיעה לאחר איסורי הטיית משפט ולקיחת שוחד (פס' ו-ח) – דינים אלו אינם דינים סוציאליים לגמרי[6] אלא נובעים מתוך רדיפת אמת. מיד לאחר-מכן מופיע איסור עינוי הגר (פס' ט), ציווי סוציאלי שנימוקו עימו, "כי גרים הייתם בארץ מצרים" (פס' י-יא), בהמשך מופיעים השבת והחגים (פס' יב-יט), דיני בין אדם למקום המופיעים במעגל השנה. לאור זאת נראה שאין אפשרות לדייק מתוך הפרשייה מהי מהותה של השביעית.

יש להעיר, שבמעגל ראשוני זה של ציווי אלוהי, נמצאות מצוות רבות התלויות בזמן, ומכאן ניתן אולי להסיק מסקנות על חשיבותו של הזמן בעולמה הרוחני של התורה.

2. עיון בפסוקי השביעית

בפס' יא נאמר "ואכלו אביוני עמך", מכאן לכאורה ניתן להסיק שסיבת השביעית היא סוציאלית, אך דברים אלו אינם כה חד משמעיים. ראשית, אילו מטרת השביעית היתה לתת לעניים פרנסה, הציווי ההגיוני ביותר היה לזרוע כרגיל ולתת את התבואה לאביונים, ולא להמנע מכל פעילות חקלאית. יתרה מזאת, ציווי התורה הוא "ונטשתה" – עזיבה, ולא נתינה לעניים כמו במתנות עניים.

ניתן גם לראות את השביעית כמצווה סופר-סוציאלית, ניתוק האדם מממונו והפיכת כל ברואי העולם לשווים. אין פה גמילות חסד של עשיר לעני, אלא שוויון מלא. אם נלך בדרך זו ייתכן לומר שהשוויון איננו רק בין בני אדם, אלא של כל המציאות, כפי שנראה בהמשך.

אם כך, נראה שהמטרה היא אנטי-אנתרופוצנטרית. האדם חש את עצמו, באופן טבעי, כריבון העולם, כעומד במרכז הבריאה ואת כל השאר כסובבים אותו לשרתו. ממילא זכותו הטבעית היא לשעבד את האדמה, ולהפיק ממנה יבול חקלאי. מטרת השביעית היא להפוך את כולם – את העשיר והעני, את חיית השדה, האדם והאדמה – לשווי ערך. האדם אינו האובייקט היחידי הפועל במציאות, בעוד ששאר ההויה היא סובייקטים נפעלים ממנו. מסרים מעין אלו הינם שיטתיים בתורה, וניתן לראותם בסוגיות רבות[7].

ב. ויקרא כ"ה

וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת לה'. שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך ואספת את תבואתה. ובשנה השביעת שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר. את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצר שנת שבתון יהיה לארץ. והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך. ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל.
(פס' א-ז)

פרשייה זו נאמרה בסיני, ועל כן ניתן לראותה כחלק מכריתת הברית בין ישראל לאביהם שבשמים. נעיין בפרשייה, על מנת להבין מהי מהות הברית כפי שהיא משתקפת בפרשייה זו.

ראשית, ניתן לראות שהשביתה מתייחסת לארץ "ושבתה הארץ שבת לה'"[8] – גם מכאן משתקפת השביעית כמצווה אנטי-אנתרופוצנטרית. היחס המיוחד לאדמה חורז את הפרשייה מתחילה ועד סוף: "ואספת את תבואתה" מלמדנו שהתבואה היא של הארץ, ושלאדם יש זכות לאוספה במשך שש שנים, אך אין לו לראותה כשלו, לחוש כבעלים על הארץ שנתן לו ה'. השבת בפרשייה היא שבת הארץ, שביתת ההויה כולה. ממש כשם ששבת בראשית מהווה שביתה למערכת האנושית, "למען ינוח שורך וחמרך וינפש בן אמתך והגר"[9], כך גם השביעית היא מנוחה לאדמה. נותנים לאדמה את זכויותיה, ממש כפי שהאדם מקבלן.

רצף השמיטות מוביל ליובל – הפרשייה הבאה מתחילה "וספרת לך שבע שבתת שנים שבע שנים שבע פעמים… וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל ישביה יובל היא תהיה לכם…"[10]. ביובל חוזרים לחופש המוחלט, כל המערכת הכלכלית מתבטלת – האדמות חוזרות לבעליהן והעבדים משתחררים. ליובל מיועדת השפעה על כל השנים, על כל חיי האדם להתנהל מתוך מודעות ליובל, לחופש המוחלט, לשיבה לטבע ולאלוהי – "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו. במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך במספר שני תבואת ימכר לך"[11]. כל פעילות כלכלית מתנהלת מתוך מודעות ליובל, ומכאן גם המוטיבציה שלא להונות – מעבר לכל הפעילות הכלכלית ישנה נקודה אלוהית אליה ישוב האדם ותשוב ההויה כולה.

ניתן לראות רמז לכך גם בתחילת הפרשייה "וספרת לך שבע שבתת שנים שבע שנים שבע פעמים", האות 'ש', הפותחת שש מילים רצופות, היא אות השקט, קבלה של המציאות, היפך הפעלתנות הקפיטליסטית חסרת המעצורים.

רק בתי ערי חומה לא שבים לבעליהם ביובל, להם אין גאולה, מאחר שכל עניינם הוא המרוץ הכלכלי, בתים אלו הם הביטוי הקיצוני ביותר להפיכת האדמה לנדל"ן מסחרי. אפילו היובל לא משנה את מעמדם זה. ניתן להבחין כאן בכוחו העצום של האדם לשנות את המציאות, ולאו דווקא לטובה.

ג. דברים ט"ו

מקץ שבע שנים תעשה שמטה. וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו לא יגש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמטה לה'. את הנכרי תגש ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך. אפס כי לא יהיה בך אביון כי ברך יברכך ה' בארץ אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה לרשתה. רק אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך לשמר לעשות את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום. כי ה' אלהיך ברכך כאשר דבר לך והעבטת גוים רבים ואתה לא תעבט ומשלת בגוים רבים ובך לא ימשלו.
(פס' א-ו)

פרשייה זו דנה בשמיטת כספים. התורה לא תולה באופן מפורש בין שמיטת הכספים והקרקע, אך משתמשת בשורש זהה – ש.מ.ט, שגם בשמות כ"ג משמעותו היא עזיבה. וכמו בקרקע כך גם באדם, אין עוד עושק. את אותו היחס שעל האדם לתת לאדמה בשביעית עליו לתת גם לחברו, כל המציאות העולמית משתנה: "כי קרא שמטה לה'".

במאמרי 'צדקה'[12] הרחבתי את הדיבור על שמיטת הכספים כאמצעי כלכלי יסודי של התורה. למעשה ניתן לראות כאן הדגשה של הצד הסוציאלי שבשנה השביעית, תיקונו של האדם ביחס לעולמו החברתי.

ד. דברים ל"א

ויצו משה אותם לאמר מקץ שבע שנים במעד שנת השמטה בחג הסכות: בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלהיך במקום אשר יבחר תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם: הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלהיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת: ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה את ה' אלהיכם כל הימים אשר אתם חיים על האדמה אשר אתם עברים את הירדן שמה לרשתה.
(פס' י-יג)

פרשייה זו עוסקת במצוות 'הקהל', וניתן להבחין בה ברווח נוסף של שנת השביעית – היות ואין בשנה זו עבודה כלכלית, ניתן לאסוף את העם כולו וללמדו תורה. גם באופן רוחני, יציאה של האדם מעולמו האגוצנטרי לעולם קשוב יותר, מהווה בסיס חושב ללימוד תורת אמת.

ויהי רצון שנזכה ללמוד תורת אמת, מתוך קשיבות לארץ ולאיש ישראל, בשביעית ובכל שנה.

למאמר הבא בסידרה

[1].   שמות כ"ג, י-יא.

[2].   ויקרא כ"ה, א-ז.

[3].   פרק ט"ו, א-ב.

[4].   פרק ל"א, י-יג.

[5].   בין אם נפרש שהיא נאמרה לפני מתן תורה, ובין אם נפרש שנאמרה מיד לאחריה, כיון שבני-ישראל ביקשו "דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות" (שמות כ', טז).

[6].   איסור הטיית המשפט הוא גם בהטיה לטובת העני.

[7].   והארכתי בדבר בשיעורים הכלליים בישיבה על לולב הגזול וקנין דברים.

[8].   פס' ב.

[9].   שמות כ"ג, יב.

[10]. ויקרא כ"ה, ח-י.

[11]. ויקרא כ"ה, יד-טו.

[12]. המאמר יפורסם בעז"ה ב'גולות' שיעסוק במסכת בבא בתרא