יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אוֹמֵר שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ, יוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אוֹמֵר לִסְמוֹךְ. יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אוֹמֵר שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ, נִתַּאי הָאַרְבֵּלִי אוֹמֵר לִסְמוֹךְ. יְהוּדָה בֶּן טַבַּאי אוֹמֵר שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ, שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח אוֹמֵר לִסְמוֹךְ. שְׁמַעְיָה אוֹמֵר לִסְמוֹךְ. אַבְטַלְיוֹן אוֹמֵר שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ. הִלֵּל וּמְנַחֵם לֹא נֶחֱלָקוּ. יָצָא מְנַחֵם, נִכְנַס שַׁמַּאי. שַׁמַּאי אוֹמֵר שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ, הִלֵּל אוֹמֵר לִסְמוֹךְ. הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ נְשִׂיאִים, וּשְׁנִיִּים לָהֶם אֲבוֹת בֵּית דִּין (חגיגה ב, ב).

התוספתא בחגיגה רואה את המחלוקת על הסמיכה ככישלון בהעברת המסורה:

אמ' ר' יוסי כתחלה לא היתה מחלוקת בישראל… משרבו תלמידי שמיי והלל שלא שימשו כל צרכן הרבו מחלוקות בישראל ונעשו שתי תורות … אי זו היא סמיכה שנחלקו עליה? בית שמיי או' אין סומכין ביום טוב ושלמים החוגג בהן סומך עליהן מערב יום טוב בית הלל או' מביאין שלמים ועולות וסומכין עליהן (תוספתא חגיגה ב, ט-י).

גם בתלמוד הבבלי יש דעה לפיה נמצא 'דופי' ברבי יוסי בן יועזר, שהשתתף במחלוקת על הסמיכה:

במתניתא תנא: כל אשכולות שעמדו לישראל מימות משה עד שמת יוסף בן יועזר איש צרידה לא היה בהם שום דופי, מכאן ואילך היה בהן שום דופי… אמר רב יוסף: דופי של סמיכה קתני. והא יוסף בן יועזר גופיה (בעצמו) מיפליג פליג (חלק) בסמיכה! כי איפליג בה – בסוף שניה, דבצר ליבא (=התמעט לבו) (בבלי תמורה טו ע"ב – טז ע"א).

רש"י מסביר:

'דופי של סמיכה' – דעד יוסף בן יועזר לא נחלקו בסמיכה ולא בשום דבר שעדיין לא נתמעט הלב ולהכי נקט סמיכה דהיא היתה מחלוקת ראשונה שנחלקו בו חכמים מעולם ומיוסף בן יועזר ואילך היה בהן דופי של סמיכה שנחלקו בסמיכת שלמים ביום טוב כדאמרי' בחגיגה (דף טז) שמאי אומר לסמוך והלל אומר שלא לסמוך.

נראה שעמדת המשנה ביחס למחלוקת היא הפוכה. המשנה מלמדת שעוד לפני מחלוקת בית שמאי ובית הלל על הסמיכה, בכל אחד ואחד מן הדורות בתקופת הזוגות – שהם אלו שמבטאים את שלשלת המסורה – הייתה מחלוקת. נראה שהמסר הוא שהמחלוקת איננה תקלה, ניוון של המסורה, אלא חלק מהותי ממנה. ראיה לכך ניתן למצוא בסיפור שהמשנה מספרת על גורלו של האדם היחיד שלא חלק על הנשיא: "הִלֵּל וּמְנַחֵם לֹא נֶחֱלָקוּ. יָצָא מְנַחֵם, נִכְנַס שַׁמַּאי." המסורת מתאפיינת בריבוי דעות, ואי אפשר לוותר על כך.

יסוד זה מופיע במסכת אבות, המוקדשת לשלשלת המסורה מסיני ומזכירה גם את חמשת הזוגות המופיעים במשנתנו: "כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סופה לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ" (אבות ה, יז). המשנה מלמדת לא רק שיש מחלוקת שהיא "לשם שמיים", אלא שמחלוקת כזו "סופה להתקיים". זהו המסר של המשנה שלנו: יש מחלוקת שמתקיימות לאורך שלשלת דורות המסורה.[1] הזכרת הזוגות, אם כן, נועדה לפאר את המחלוקת ולא להוקיע אותה. בהמשך הפרק אף מוזכר יוסי בן יועזר באופן חיובי: "יוֹסֵף בֶּן יוֹעֶזֶר הָיָה חָסִיד שֶׁבַּכְּהֻנָּה" (משנה ז).

במסכת עירובין (בבלי יג ע"ב) מסופר על בת קול שיצאה מן השמיים והכריזה על מחלוקות בית שמאי ובית הלל כ"אלו ואלו דברי אלוהים חיים". שתי הגישות מבטאות באופן אותנטי את דבר ה', והמחלוקות נובעות לא מכשל במסירת התורה, אלא מן הריבוי שבדבר האלוהים.[2] טענתנו היא שהאמירה המפורשת של האגדה התלמודית היא המסר הסמוי של המשנה. במשנה חגיגה בולטת שרשרת המחלוקות בין בית שמאי ובית הלל. המסכת פותחת בשלוש מחלוקות ביניהם, ולפני המחלוקת הרביעית מלמדת המשנה שהמחלוקות שלהם הן ביטוי של נאמנות למסורה.

נחזור לאגדה בעירובין: אחרי הענקת מעמד של דברי אלוהים לכל אחת מן העמדות, בת הקול ממשיכה ומכריזה שההלכה כבית הלל. הנימוק שמביא התלמוד הוא מפני שהם "שונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן" (עירובין יג ע"ב). ייתכן שהמחלוקת היסודית בין בית שמאי ובית הלל היא על היחס למחלוקת: בית שמאי סוברים שהאמת כולה אצלם, ולכן אין צורך להתייחס לדעת החולקים עליהם;[3] בית הלל סבורים שיש אמת גם בדברי בית שמאי, וראוי ללמוד גם דעות שונות, וממילא הלכה כמותם.

בפרק הקודם ראינו שאחד מן המסרים של מסכת חגיגה הוא ראיית פני ה' דרך מסורת התורה שבעל פה. המחלוקת באופן עמוק איננה כשל, אלא ביטוי לשלמות המסורה. מה שיוצר את המרחב שמאפשר את המחלוקת הוא הפער בין המקרא להלכה, כפי שנאמר במשנה בסוף פרק א. מתברר שהפער הזה מובנה, והוא ממהותה של ההלכה. רעיון זה מובע במפורש בתלמוד הירושלמי:

אמר רבי ינאי אילו ניתנה התורה חתוכה לא היתה לרגל עמידה … אמ' לפניו רבונו של עולם הודיעיני היאך היא ההלכ'? אמר לו אחרי רבים להטות רבו המזכין זכו רבו המחייבין חייבו כדי שתהא התור' נדרשת מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור (ירושלמי סנהדרין פרק ד הלכה ב, כב ע"א).

אפילו משה לא קיבל את התורה חתוכה ומוגדרת, אלא פתוחה, עם ריבוי פנים ופרשנויות. הפער בין התורה שבכתב לבין ההלכה, שבו עוסקת המשנה בסוף פרק א של חגיגה, הוא פער מכוון, שנועד לתת מרחב לריבוי אפשרויות לדרוש אותה, כפי שעולה במשנה בחגיגה במחלוקת על הסמיכה.

ספרות ההלכה – המשנה והתלמוד – בנויה על מחלוקות, והלומד מעמיק בכל הדעות, לא רק בזו שהתקבלה. פעמים רבות, דעה שנדחתה בהקשר אחד מצליחה להשפיע בעיצוב ההלכה בהקשר אחר, ואפשר לדרוש ש'הלכה' אותיות 'הכלה'. נראה שהספרות התלמודית – שתוכנה מחלוקת, וצורת הלימוד שלה היא בדרך כלל בחברותא, מסגרת המזמינה דיון וויכוח – לא צלחה למרות המחלוקת, אלא בזכות המחלוקת.