ראשי פרקים

א. מקור דין מלאכת מחשבת בשבת

ב. שורש הספק האם ישנו דין מלאכת מחשבת בשביעית אם לאו

ג.  שיטת רש"י

ד. שיטת תוס' במועד קטן ובגיטין

ה. קושיות ה"אגלי טל" וה"חזון איש" על שיטת תוס' במועד קטן ובגיטין

ו.  תרוץ קושיות ה"אגלי טל" וה"חזון איש" על תוס' במועד קטן ובגיטין

ז.  סוגיית "זומר וצריך לעצים" בשביעית

1. היחס בין דין "בתולת שקמה" לדין זומר כרם למטרת עיקול בית הבד
2. היחס בין דין "זומר וצריך לעצים" בשבת לשביעית
3. שלושת הדרכים לפתרון היחס בין דין "זומר וצריך לעצים" בשבת לשביעית
4. שיטת תוס' בשבת
5. שיטת הרמב"ם והמאירי
6. שיטת תוס' בסנהדרין
7. תלית סתירת הסוגייה בשביעית והסוגייה בשבת במחלוקת ר' שמעון ור' יהודה

ח. חילוק בין תולדות מלאכת חרישה לשאר המלאכות האסורות

ט. דין אינו מתכוון בשביעית

י.  דין שינוי בשביעית

יא. מתעסק בשביעית

יב. דין גרמא ושנים שעשאוה בשביעית

א. מקור דין מלאכת מחשבת בשבת

רש"י בשני מקומות רואה את מקור דין מלאכת מחשבת בשבת מהמשכן. האחד במסכת ביצה, הגמרא דנה ביחס בין שבת למעשר בגדר איסוף ערמה:

…איזהו גרנן למעשר? הקשואין והדלועין משיפקסו, ושלא פקסו – משיעמיד ערמה, ותנן[1] נמי גבי בצלים: משיעמיד ערמה. ואילו גבי שבת העמדת ערמה פטור! אלא מאי אית לך למימר – מלאכת מחשבת אסרה תורה… (ביצה יג ע"ב)

מבאר רש"י על אתר:

אלא מאי אית לך למימר. אע"ג דלמעשר הויא מלאכה, לשבת – מלאכת מחשבת שהיא מלאכת אומנות אסרה תורה, שנסמכה פרשת שבת למלאכת המשכן בויקהל, והתם מלאכת מחשבת כתיב.

במקביל לדברי רש"י במסכת ביצה, מצאנו את דברי רש"י במסכת חגיגה:

הלכות שבת …הרי הם כהררים התלוין בשערה, שהן מקרא מועט והלכות מרובות: מיכתב כתיבן? …מאי כהררין התלוין בשערה? מלאכת מחשבת אסרה תורה, ומלאכת מחשבת לא כתיבא.                                               (חגיגה י ע"א)

מבאר רש"י:

מלאכת מחשבת. שהמחשבה חשבה בדעתו ונתכוון לה, וזה לא נתכוון לה לבנין זה ולפיכך פטור, וזהו רמז מועט, דאילו מלאכת מחשבת בשבת לא כתיבא אלא במשכן הוא דכתיב, ולפי שסמך בפרשת ויקהל פרשת שבת לפרשת משכן אנו למדין מלאכת מחשבת לשבת.

ב. שורש הספק האם ישנו דין מלאכת מחשבת בשביעית אם לאו

בהלכות שבת מצאינו שרק מלאכה שנעשית על פי כללי מלאכת מחשבת מתחייבים עליה בשבת[2]. הבעיה העומדת בפנינו היא – האם המלאכות האסורות ב'שבת הארץ' זהים בעקרונות החיוב לכללי המלאכות של 'שבת בראשית'. אם המקור בשבת הוא מן המשכן, יש מקום לשאול האם גם מלאכות שביעית האסורות נלמדות מן המשכן אם לאו.

ג. שיטת רש"י

בגמרא במועד קטן (ג ע"א) מובאת דעתו של רבא הסובר שבשביעית התורה אסרה רק אבות. רש"י שם מבאר שגם בשביעית הגדרת אבות ותולדות נלמדת מן המשכן: "תולדות – כגון משקה זרעים שלא היה במשכן, לא אסר רחמנא". ההבדל בין הלכות שבת להלכות שביעית נובע מדרשת הגמרא שם[3], המצמצמת את דיני שביעית רק לאבות ולא לתולדות.

מסתבר שלדעת רש"י, הלומד את הגדרת אבות מלאכות שביעית מן המשכן, גם גדרי מלאכת מחשבת ילמדו בשביעית מן המשכן.

יש להרחיב שרש"י לשיטתו זיהה את הגדרות האבות והתולדות במלאכת זורע בשבת ובשביעית[4].

ד. שיטת תוס' במועד קטן ובגיטין

במשנה בשביעית שנינו:

שדה שנתקוצה – תזרע במוצאי שביעית. שנטייבה או שנדיירה – לא תזרע במוצאי שביעית.      (שביעית פ"ד מ"ב)

בירושלמי על האתר מופיעה מחלוקת בהסבר 'נתקוצה' בין "רבנן דתמן" המפרשים 'ניטלו קוציה', לבין "רבנן דהכא" המפרשים 'נחרשה' (ונטייבה מפרשים – חרישה שתי פעמים). רש"י בשני מקומות נקט בפירוש "רבנן דתמן", והוסיף ביאור בגדר נתקווצה על מנת להתמודד עם הבדל הדין בין נתקוצה לנטייבה, ולבאר מדוע בנתקוצה תזרע במוצאי שביעית. רש"י בבכורות פרש:

שנטל קוציה ממנה שהיו תלושים ומפוזרין בה.                                         (רש"י בכורות לד ע"ב)

רש"י בגיטין לא הזכיר האם מדובר בקוצים תלושים אם לאו, ברם הוסיף בביאור גדר המלאכה:

שנתקוצה. ניטלו ממנו קוצים וברקונין ליפותה, ואין זו עבודת קרקע מן התורה לא קנסוהו, ותזרע למוצאי שביעית.                (רש"י גיטין מד ע"ב)

תוס' במועד קטן[5] ובגיטין[6] מאמץ את שיטת רש"י שמדובר בקוצים תלושים, ובתוך דבריו מחלק בין הלכות שבת בהם נאמר דין מלאכת מחשבת להלכות שביעית:

…אבל נטלו קוצים אין זו עבודת קרקע, ובגיטין פירש בקונטרס דבקווצה מלאכה דרבנן, וצ"ל דאיירי בקוצים תלושים דמחוברים כל דהו הוי דאורייתא, דאמרינן בשבת[7]: התולש עולשין והמזרד זרדין – אם ליפות את הקרקע כל שהוא, ואע"פ שאין מכוין ליפות, דקאמר התם דפטור גבי שבת כגון בארעא דחבריה, אבל גבי שביעית לא בעינן מלאכת מחשבת.

ברור שרש"י שכתב במפורש שאת מלאכות שביעית לומדים מן המשכן, לא יכול להזדהות עם דעת תוס' הסובר במפורש שאין דין מלאכת מחשבת בשביעית. רש"י יבאר את דין המשנה בנתקווצה לצורך קרקעו על מנת לא להיכנס לבעיית מלאכת מחשבת.

מצאינו ראשונים אחרים[8] שמשמע מהם שנתקוצה מדובר בקוצים מחוברים, ובכל זאת לא גזרו על מוצאי שביעית. ברור שלשיטתם אין איסור דאורייתא בנתקווצה, אף על פי שבהלכות שבת חייב מדאורייתא כמבואר בפרק הבונה (שבת קג ע"א). יוצא אפוא שלשיטתם יש חילוק בין הלכות שבת להלכות שביעית[9]. רש"י לא נקט כשיטתם מפני שלדעתו אין מקום לחלק בין הלכות שבת להלכות שביעית כנ"ל, ורש"י לשיטתו.

יוצא אפוא שיש מחלוקת מפורשת בין רש"י לתוס' בשאלה, האם נאמר דין "מלאכת מחשבת" בשביעית או לא. לתוס' לא נאמר ואילו לרש"י נאמר.

את שיטת תוס' נראה לבאר מפני שבשביעית האיסורים מוגדרים על פי העשה של "שבת הארץ" ולא על פי מעשה הגברא כשבת. יש להוסיף שאם מלאכת חרישה אסורה מדאורייתא גידרה אינו אלא עשה, ולכן סברתנו יותר פשוטה.

ה. קושיות ה"אגלי טל" וה"חזון איש" על שיטת תוס' במועד קטן ובגיטין

ה"אגלי טל" במלאכת חורש (אות א') מקשה משתי משניות בפרק רביעי בשביעית, המחלקות בין תיקון הקרקע בשלו לתיקון הקרקע בשל חברו, במקביל לסוגייה בשבת (קג ע"א). יוצא, אם כך, שגם בשביעית ישנו דין מלאכת מחשבת. יש להוסיף לראיותיו עוד שתי משניות מפרק שלישי בשביעית. המשניות בשביעית מהן יש ראיה לדין מלאכת מחשבת הן:

א. פ"ג מ"ו – גדר שיש בו עשרה אבנים של משאוי שנים שנים – הרי אלו ינטלו. שיעור גדר – עשרה טפחים. פחות מכן – מחצב וגוממו עד פחות מהארץ טפח. במה דברים אמורים? מתוך שלו, אבל מתוך של חברו – מה שהוא רוצה יטול…

ב. פ"ג מ"ט – אבני כתף באות מכל מקום. והקבלן מביא מכל מקום…

ג. פ"ד מ"א – בראשונה היו אומרים: מלקט אדם עצים ואבנים ועשבים מתוך שלו, כדרך שהוא מלקט מתוך של חבירו, את הגס הגס. משרבו עוברי עבירה, התקינו שיהא זה מלקט מתוך של זה וזה מלקט מתוך של זה שלא בטובה, ואין צריך לומר שיקצץ להם מזונות.

ד. פ"ד מ"ד – המדל בזיתים בית שמאי אומרים: יגום, ובית הלל אומרים: ישרש. ומודים במחליק עד שיגום. איזה הוא המדל? אחד או שנים. המחליק? שלשה זה בצד זה. במה דברים אמורים? מתוך שלו, אבל מתוך של חבירו – אף המחליק ישרש.

הקושי הגדול ביותר הוא מן המקור השלישי בו מפורש ליקוט עשבים, ולכאורה הוא הדין בקוצים.

ה"חזון איש" בנוסף לראיה השניה מפ"ג מ"ו מקשה קושיה מכיוון נוסף נגד שיטת תוס':

ודברי תוס' שם בלא"ה קשה לפרשם, שאם נתקווצה ע"י אחרים שלא מדעת בעה"ב למה קנסו בעה"ב, ואם האחרים כוונו לטובתו לדעתו הרי זה כמלקט בתוך שלו.

(חזון איש פי"ט סק"ב)

ו. תרוץ קושיות ה"אגלי טל" וה"חזון איש" על תוס' במועד קטן ובגיטין

נראה, לעניות דעתי, שגם התוס' מודה שיש לחלק בין תוך שלו לשל חברו. שהרי לא מסתבר שנעלמו מבעלי התוס' במועד קטן ובגיטין שני פרקים ממסכת שביעית. אלא שתוס' חילקו בין "נתקווצה", שבשביעית בכל מקרה אסור, לבין שאר המלאכות המצויות בפרק ג' וד' בשביעית. מלאכות שהגדרתן הרגילה איננה אלא לייפוי הקרקע, ובדרך כלל אין להן תכלית אחרת, נאסרות גם בקרקע שלו וגם בקרקע של חברו. ברם המלאכות השנויות בפרק ג' וד' בשביעית המלאכה מוגדרת על פי תכליתן, ולכן בקרקע של חברו המלאכות כלל אינן מוגדרות כמלאכות. יש להוסיף שכל מלאכת חרישה אסורה רק בגלל הפגיעה ב"שבת הארץ", ולכן כאשר מדובר בפעולות בגופים המונחים על הקרקע, כמו סיקול, או בעשבים המחוברים לקרקע, מחשבת האדם מפקיעה מעקירת העשבים גדר של מלאכה. ראיה לזה אפשר להביא ממלאכת קצירה, שברור שהיא מיפה את הקרקע, ובכל זאת מותרת בשביעית. הסרת קוצים בדרך כלל איננה מלאכה אלא לטובת הקרקע, ולכן נאסרת בכל מקרה.

ביחס לשאלת ה"חזון איש", שאם נתקווצה על ידי אחרים שלא מדעת בעל הבית למה קנסו את בעל הבית. לעניות דעתי תוס' לא כתב שמדובר שנתקווצה על ידי אחרים, אלא תוס' רצה לומר שלא משנה כוונת האדם. והדברים מדויקים בתוס', עיין שם.

ז. סוגיית זומר וצריך לעצים בשביעית

1. היחס בין דין בתולת שקמה לדין זומר כרם למטרת עיקול בית הבד

מחד מצינו שאסור לחתוך אם יש תוצאה של גידול בצמח על ידי הזמירה, וכך שנינו במשנה בשביעית[10]:

אין קוצצין בתולת שיקמה בשביעית מפני שהיא עבודה. ר' יהודה אומר: כדרכה אסור, אלא או מגביה עשרה טפחים או גומם מעל הארץ[11].                                                                                                                                (פ"ד מ"ה)

יוצא אפוא שישנה מחלוקת תנאים – ת"ק אוסר כלל וכלל לקצוץ, ולר' יהודה מותר רק בתנאים מסוימים, אף על פי שבפשטות מדובר בקציצת הקורות, וכן משמע מן הרמב"ם במפורש:

אין קוצצין בתולת השקמה בשביעית כדרך שקוצצין בשאר השנים, מפני שקציצתה עבודת אילן שבקציצה זו תגדל ותוסיף. ואם צריך לעציה – קוצץ אותה שלא כדרך עבודתה. כיצד קוצצה? מעם הארץ או למעלה מעשרה טפחים…

(הלכות שמיטה ויובל פ"א הכ"א – כ"ב)

יוצא במפורש מן הרמב"ם שגם כאשר מטרת הקיצוץ לעצים בכל זאת צריך לקצוץ שלא כדרך עבודתה – לר' יהודה, ולת"ק – ייאסר בכל צורה.

מאידך מצינו בירושלמי:

…ר' עקיבא עבד בשיטתיה. חמא חד איזמר כרמא. אמר ליה: ולית אסיר? אמר ליה: לעקלין אנא בעי. הלב יודע אם לעקל אם לעקלקולת.                                                                                                                      (שביעית פ"ד ה"א)

ובדומה בבבלי בסנהדרין[12]:

…תו חזייה לההוא גברא דהוה כסח בכרמי. אמר להן: כהן וזמר? א"ל: יכול לומר לעקל בית הבד אני צריך. אמר להם: הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלת.                                                                                                  (סנהדרין כו ע"א)

2. היחס בין דין "זומר וצריך לעצים" בשבת לשביעית

הראשונים בשבת[13] ובסנהדרין הקשו על הגמרא בסנהדרין הנ"ל מן הגמרא בשבת:

אמר רב כהנא: זומר וצריך לעצים – חייב שתים, אחת משום קוצר ואחת משום נוטע.

(שבת עג ע"ב)

וכן כתבו התוס':

לעקל בית הבד אני צריך, וקשה – דמ"מ מה בכך מ"מ הוה משביח הכרם, דהכי אמרינן פרק כלל גדול: הזומר וצריך לעצים חייב שתים משום קוצר ומשום נוטע, הכא נמי לחייב משום עבודת נוטע! (תוס' סנהדרין כו ע"א ד"ה לעקל בית הבד)

3. שלוש הדרכים לפתרון היחס בין "דין זומר וצריך לעצים" בשבת לשביעית

ניתן ללכת באחת משלוש דרכים:

1. מדובר במקרים שונים מבחינת מלאכת הזמירה ותוצאותיה.
2. לחלק חילוק מהותי בין הלכות שביעית להלכות שבת.
3. מדובר במחלוקת תנאים או מחלוקת הסוגיות.

4. שיטת תוס' בשבת

תוס' בשבת חילק חילוק ברור בין המקרים:

…התם מיירי בכה"ג שאין האילן מיתקן בכך אלא מתקלקל.

(תוס' שבת עג ע"ב ד"ה זומר וצריך)

לפי דברי תוס' יוצא להלכה שבמקרה וחיתוך העצים יעשה בצורה שלא יתקלקל ייאסר החיתוך גם למטרת העצים. וכמו כן, נמצא בתוס' רא"ש על האתר ובתוס' רא"ש בסנהדרין. ברור שלשיטת תוס' הקושי מבתולת שקמה מופקע, מפני שבבתולת שקמה חיתוך הקורות הרגיל מועיל לגידול.

5. שיטת הרמב"ם והמאירי

מדברי הרמב"ם והמאירי נראה שאף הם חילקו בין המקרים, ברם נראה שהחילוק הוא האם היתה גם כוונת זמירה אם לאו. הרמב"ם כותב:

כל זרע שקצירתו מצמחת אותו ומגדלתו, כגון אספסתא וסלקא, הקוצרו בשגגה – חייב שתי חטאות אחת מפני שהוא קוצר ואחת מפני שהוא נוטע, וכן הזומר והוא צריך לעצים – חייב משום קוצר ומשום נוטע. (הלכות שבת פ"ח ה"ד)

ברם בהלכות שביעית הרמב"ם לא מביא אלא את ההלכה של בתולת שקמה. מסתבר שהרמב"ם זיהה בדין זה את הלכות שבת עם הלכות שביעית. אלא שעדיין צריך עיון. מה הרמב"ם יעשה עם הגמרא בשביעית בירושלמי ובבבלי בסנהדרין? ניתן לומר שלדעת הרמב"ם גם בשבת חייב רק כאשר היתה לו כוונת זמירה לגדל, וניתן להוכיח בצורה ברורה מן הרמב"ם:

וכן הזורע זרעים או הנוטע אילנות או המבריך אילנות או המרכיב או הזומר, כל אלו אב אחד הן מאבות מלאכות וענין אחד הוא, שכל אחת מהן לצמח דבר הוא מתכון.

                                                                                     (הלכות שבת פ"ז ה"ג)

אם כן, לכאורה ברור שמדובר בזמירה עם כוונת הצמחה (כנראה הכוונה לצמיחה במלאכת זריעה, הנה חלק מהותי מהגדרת המלאכה). ואת הרמב"ם לגבי בתולת שקמה נסביר בפשטות גם כן שמדובר שהתכוון גם להצמחת השקמה, שהרי זו דרך העולם לקצוץ את בתולת השקמה על מנת שיגדלו קורות ישרות. נראה שהסבר זה ברמב"ם מפורש:

המזנב בגפנים והקוצץ קנים – ר' יוסי הגלילי אומר: ירחיק טפח, ור' עקיבא אומר: קוצץ כדרכו בקרדום ובמגל ובמגרה ובכל מה שירצה…                                                                                                             (פירוש המשניות פ"ד מ"ו)

מסביר הרמב"ם את שיטת ר' עקיבא:

…והכוונה שאין צריך שינוי בקציצתן, במה דברים אמורים? כשאינו מתכוון לזמור.       (שם)

ואם כן ניתן לחלק בין הגמרא בשבת, שמדובר שעושה פעולה עם שתי מטרות – האחת הזמירה והשניה הקצירה, לבין הגמרא בסנהדרין ובירושלמי ששם מדובר ללא כוונת זמירה.

בדומה להסבר הנ"ל ברמב"ם ניתן לראות גם בשיטת המאירי. המאירי בסנהדרין כותב:

הזמירה מאיסורין חמורין שבשביעית היא ומן המפורשים בתורה, שנאמר 'כרמך לא תזמור', ומכל מקום אם זמר שלא לכוונת עבודה אלא שהזמורה צריכה לו לעקל בית הבד וכיוצא בו מותר, ויזהר שלא יערים והלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות ר"ל לעוות משפטי הדת ולעבור על מצוותיה.                                                                                        (סנהדרין כו ע"א)

ואילו המאירי בשבת כותב:

אף הזומר בכלל נוטע או זורע הוא שהרי כוונתו להצמיח, ואם זמר וצריך לעצים – חייב שתיים, אחת משום קוצר הואיל ומכוין לעצים, ואחת משום נוטע…                                                                                              (שבת עג ע"ב)

יוצא שהמאירי התיר רק כאשר לא התכוון לשם עבודה.

6. שיטת תוס' בסנהדרין

תוס' בסנהדרין בתחילתו כתוס' בשבת, ברם בהמשך דבריו מתהפכת הקערה על פיה:

וי"ל דעביד ליה באותו ענין דודאי קשה ליה, דליכא לחייבו משום נוטע כדאמרינן גבי שבת, דשאני גבי שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה והא מתעבדא מחשבתו, אבל גבי שביעית אין לאסור רק היכא דמשביח הקרקע, אבל הכא קשיא ליה, וכי האי גוונא שרי כדאיתא בפרק המוכר את הספינה.                                                                                  (כו ע"א ד"ה לעקל בית)

לכאורה דברי התוס' קשים טובא. אם מדובר במקרה שודאי קשה מדוע ועל מה בהלכות שבת מחייבים, והרי שנינו "כל המקלקלים פטורים", ואם מדובר במקרה ולא קשה מדוע בשביעית פוטרים? עיין שם במהרש"א שמתקן את הגירסה ומזהה את התוס' בסנהדרין עם תוס' בשבת, ועיין ברש"ש שם שדוחה את המהרש"א. ברם המהרש"ל ב"חכמת שלמה" על אתר הסביר את דברי התוס' כפשוטם:

נ"ב פירוש אע"ג דקשי ליה שיתקלקל יותר מ"מ מעט צומח והוה כנוטע, אבל גבי שביעית צריך שישביח הקרקע ויתקן בזה יותר, ודו"ק.

ונראה לעניות דעתי להסביר את דברי המהרש"ל על ידי שתי חקירות:

1. צריך לחקור האם מקלקל פטור משום שאין יצירה או בגלל פגם במעשה, ואכמ"ל.
2. בהלכות שביעית צריך לדון האם היצירה על ידי המלאכה, נמדדת על ידי המאזן הכללי מה היה המצב לפני המלאכה ומה לאחריה, או על פי התוצאה של המעשה בפועל ללא קשר למאזן הכללי. אם נאמר שבהלכות שביעית העיקר הוא שביתת הארץ, הבדיקה האם המלאכה מוגדרת כמלאכה נקבע על פי המאזן הכללי, האם היה גידול אם לאו, ולכן בהלכות שביעית יכול לומר "לעקל בית הבד אני צריך". ברם באותו מקרה בהלכות שבת נקודת המוצא אינה שביתת הארץ אלא מעשה האדם, וסוף כל סוף כתוצאה מן הקצירה נוצר גידול המחייב מדין זמירה. ומדין מקלקל לא ניתן לפטור מפני שהמעשה הוא מעשה טוב עבור הקצירה, ועל פי החקירה הראשונה יסוד הפטור של מקלקל הוא במעשה ולא ביצירה.

7. תלית סתירת הסוגייה בשביעית והסוגייה בשבת במחלוקת ר' שמעון ור' יהודה

בסוגייה בשבת נחלקו הראשונים. יש מן הראשונים[14] שמסבירים את הסוגייה גם אליבא דר' יהודה, ולדעתם יבאר ר' יהודה "צריך לעצים" באחת משתי דרכים:

א. לא מדיני כוונה אלא כחלק מן ההגדרה של מלאכת קצירה.

ב. מפני שרוצים לחייב על פעולה אחת משום שני חיובים.

ויש מן הראשונים[15] המצמצמים את הסוגייה רק אליבא דר' שמעון. לראשונים המסבירים את הסוגייה גם אליבא דר' יהודה ניתן לומר שעל הזמירה חייב שהרי אינו מתכוון חייב לדעת ר' יהודה. ואילו בסנהדרין ובירושלמי מדובר על ר' עקיבא, רבו של ר' שמעון, שיסביר כר' שמעון שאינו מתכוון פטור.

הערה:

לא דנתי בבתולת שקמה ובשאר עצים מהי הצורה המותרת. (מה הדין כאשר יש ספק וכדו') הדיון מתמקד בסוגייה בבבא בתרא (דף פ ע"ב) ועיין ב"שבת הארץ" (פרק א הלכה כ) סיכום של עיקרי השיטות.

ח. חילוק בין תולדות מלאכת חרישה לשאר המלאכות האסורות

לכאורה לשיטת תוס' בסנהדרין קשה מן המשניות בפרק שלישי ושביעי בשביעית. שהרי לפי שיטת תוס' היה מקום לחייב בכל מקרה בשביעית גם בקרקע של חברו. נראה שיש לחלק בין המשניות בשביעית העוסקות בתולדות חרישה לשאר מלאכות באחד מארבע אופנים:

א. המשניות בשביעית עוסקות במלאכת הכנה לחרישה שאיננה אסורה אלא אם כן התכוון, מפני שכל הגדרתה של המלאכה היא הכנה לחרישה, וללא הכוונה המלאכה מופקעת מגדר מלאכה (עיין שו"ת רדב"ז תי"א ביחס לשריית חיטים אותה מגדיר הרדב"ז כהכנה לזריעה ומצריך כוונה גם לר' יהודה)[16].

ב. לחלק בין מלאכת חרישה שאיננה אסורה אלא בעשה, ולכן כאשר המטרה איננה הזריעה וישנה מטרה אחרת המלאכה תותר, לבין מלאכות האסורות בלאו, שבכל מקרה ויש תוצאה המלאכה נאסרת בשביעית.

ג.  ה"חזון איש" מבאר:

וע"כ צ"ל למ"ד תולדות דאורייתא דהיכי דאינו מכוין לעבודת הארץ אין איסור בשביעית מהתורה וכמש"כ סימן י"ח סק"ו.      (י"ט סק"ב)

ד. ה"חזון איש" (שם) נוקט בעוד דרך:

א"נ מודה דמסקל דרבנן כיון שמחוסר חרישה לא מחשב שבח קרקע לענין שביעית, ואף חכמים לא אסרוהו.

ט. דין אינו מתכוון בשביעית

הדיון בפרקים הקודמים התייחס למלאכות שהתוצאה האסורה הכרחית אבל המטרה איננה העבודה האסורה. מלאכות אלו מוגדרות כפסיק רישא או כמלאכה שאינה צריכה לגופה.

השאלה היא מה הדין במלאכות שהתוצאה האסורה איננה הכרחית ומטרת העבודה איננה המלאכה האסורה. יש להעיר שמחלוקת ר' שמעון ור' יהודה באינו מתכוון מתפרשת גם על תחומים אחרים חוץ משבת[17].

נראה שיש לתלות את השאלה במחלוקת האחרונים האם העשה של "שבת הארץ" מתמקד בקרקע, או בגברא העובד. הרמב"ם במניין המצוות שבתחילת הלכות שביעית כותב: "שתשבות הארץ בשביעית ממלאכה", ואילו בהלכות עצמן מתמקד הרמב"ם בגברא: "מצות עשה לשבות מעבודת הארץ…"[18]. הנפקא מינה המפורסמת היא עבודת גוי בקרקע של ישראל. בשאלה זאת דנו קמאי ובתראי[19], ואכמ"ל. אולם נראה לעניות דעתי שבמקרה דנן יש סברא להקל מפני שבאינו מתכוון אפשר לראות פטור מצד ניתוק התוצאה מהפועל, מפני שהתוצאה איננה הכרחית, ואולי גם מי שיאסור עבודת גוי יתיר באינו מתכוון ללא פסיק רישא.

בספר "שבתות שנים" הביא ראיה מהמשנה בכלאים:

הטומן לפת וצנונות תחת הגפן – אם היו מקצת עליו מגולין אינו חושש לא משום כלאים, ולא משום שביעית, ולא משום מעשרות, ונטלים בשבת.                                                                                                           (כלאים פ"א מ"ט)

לכאורה יש לחשוש שמא הצנונות ישרישו, ומדוע מותר ליטול בשבת ולטמון בשביעית, אלא מכיוון שההשרשה אינה הכרחית, הדין הוא אינו מתכוון שמותר.

י. דין שינוי בשביעית

עד כה הדיון היה על מלאכות שמטרת המלאכה לא היתה התוצאה האסורה, אולם בשינוי ובגרמא מדובר בשינוי באופן הפעולה אך המטרה היא התוצאה הפוגעת ב"שבת הארץ". אם שינוי בשבת מותר מדאורייתא כדין מדיני מלאכת מחשבת[20], לכאורה לפי רש"י יותר גם בשביעית מדאורייתא[21]. אולם אם נאמץ את שיטת תוס', שאין את דין מלאכת מחשבת בשביעית, לכאורה כאן יש סברא גדולה יותר לאיסור מפני שמדובר בפעולה שמטרתה פגיעה ב"שבת הארץ".

יא. מתעסק בשביעית

בגמרא בכריתות מובא דין מתעסק:

אמר רב נחמן אמר שמואל: מתעסק בחלבים ועריות – חייב, שכן נהנה. מתעסק בשבת – פטור, מלאכת מחשבת אסרה תורה.     (כריתות יט ע"ב)

לכאורה דברי רב נחמן נסתרים מניה וביה, שהרי אם מתעסק הוא פטור מדין מלאכת מחשבת ממילא בכל התורה כולה לא קיים הפטור ואין צורך בחלבים ועריות את סיבת החיוב "שכן נהנה". דין מתעסק צורך דיון עצמאי, ואכמ"ל.

אם הפטור הוא מדין מלאכת מחשבת, לפי רש"י שגם בשביעית ישנו דין מלאכת מחשבת ברור שגם מתעסק פטור, ברם אם בשביעית לא קיים דין מלאכת מחשבת יש מקום להתדיין בגדר "שבת הארץ" כנ"ל.

יב. דין גרמא ושנים שעשאוה בשביעית

לכאורה דין גרמא איננו דין מדיני מלאכת מחשבת שהרי דין גרמא קיים בעוד תחומים[22], ואם כן לכאורה הוא הדין בשביעית בין לרש"י ובין לתוס'. אלא שכאן חוזרת השאלה של "שבת הארץ" כנ"ל בדיון על שינוי. בספרות הפסיקה בדורות האחרונים דנו האם השימוש בגרמא מותר למסתמכים על היתר המכירה[23].

כמו כן, בשנים שעשאוה בפשטות יסוד הפטור אינו קשור רק לשבת, שהרי המקור הוא פרשת קרבן חטאת[24], ואם כן גם כאן יש מקום לדון על גדרו של העשה[25] כנ"ל[26].

כמו כן, יש להוסיף שכמה מגדולי האחרונים[27] מבינים שכל דין שנים שעשאוה אינו אלא פטור מקרבן אבל המלאכה אסורה מדאורייתא, ולדידם ברור שבשביעית שנים שעשאוה ייאסר, ואכן כך כותב בעל ה"מקור חיים".

[1].    מעשרות פ"א מ"ו.

[2].    אי"ה נקדיש קונטרס שלם שיעסוק בגדרי מלאכת מחשבת בשבת.

[3].    "דכתיב: 'ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שדך לא תזרע' וגו', מכדי זמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה, למאי הלכתא כתבינהו רחמנא? למימרא: דאהני תולדות מיחייב, אאחרנייתא לא מיחייב". יש לכאורה להקשות שהרי הגמרא בשבת (ע ע"ב) מביאה ברייתא הדורשת: "'הנה' – אבות, 'מהנה' – תולדות", ואם כן בשביעית שאין מקור המלמד תולדות אין צורך בפסוק שימעט תולדות, ולכאורה הדרשה במועד הקטן הממעטת תולדות מיותרת? נלענ"ד שלאור דרכו של רש"י שגם שביעית נלמדת מן המשכן, אם כן באותן מלאכות השייכות ל"שבת הארץ", הלימוד של הגמרא בשבת המלמד תולדות היה מרבה תולדות גם לשביעית לולי המיעוט של הגמרא במועד קטן.

[4].    עיין מסכת שבת (עג ע"ב) וברש"י על אתר, והדברים מורחבים במאמרי "שבת שבתון יהיה לארץ" העוסק בגדר העשה.

[5].    יג ע"א ד"ה 'נטייבה או נדיירה'.

[6].    מד ע"ב.

[7].    קג ע"א.

[8].    רבנו גרשום בבכורות כתב: "שנתקווצה שעקר הקוצים ממנה. תזרע למוצאי שביעית דקוויץ לא חשיבא מלאכה", ופשטות דבריו שמדובר במחוברין. הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פ"א הי"ד) לא צמצם דוקא בתלושין, ובצדק הבין החזו"א (י"ט, ט"ז) שמדובר במחוברין.

[9].    אכן הרמב"ם חילק בין הגדרת אב ותולדה בשביעית ובין הגדרת אב ותולדה בשבת, כפי שמוכח מהגדרת אב ותולדה במלאכת זורע, ונראה שהרמב"ם לשיטתו, גם בנקודה זו חילק בין שבת לשביעית. נראה שהרמב"ם וסיעתו יאמרו שנתקוצה איננו אסור מדאורייתא בשביעית מפני שאין בעבודה זאת אלא הכנה לחרישה, ומפני שבשביעית גדר האיסור הוא "שבת הארץ" אין בעבודת הכנה לחרישה גדר עבודת קרקע. הרמב"ם בפירוש המשניות בשבת (פי"ב מ"ב) מגדיר את איסור "המלקט עשבים": "להכשיר את האדמה לחרישה".

[10].  ובירושלמי ה"ד, ובבבלי בבא בתרא פ' ע"ב.

[11].  פרופ' פליקס בפרושו לירושלמי (כרך א' עמוד 162) על האתר מסביר: "כריתת הגזע של בתולת השקמה מעוררת את הנצנים הרדומים שבגדם, והם מצמיחים נצרים המפתחים קורות ישרות שהן היבול החשוב ביותר של עץ השקמה, אף שהן דקות יותר מן הגזע של בתולת השקמה, מתאימות קורות אלה לקרוי הבתים ולבניה".

[12].  וכן בתוספות ד"ה 'לעקל', ובתוס' רא"ש.

[13].  עג ע"ב ובתד"ה זומר.

[14].  תוס' שבת עג ע"ב ד"ה וצריך, רמב"ם פ"ח ה"ד, פ"א ה"ה.

[15].  פסקי רי"ד, ראבי"ה.

[16].  ועיין בגולות ט' עמוד 67 במאמר 'מלאכות ייעודיות ומלאכות אמצעיות'.

[17].  עיין כלאים (פ"ט מ"ב, מ"ה), בבא קמא (קיג ע"א), נזיר (מב ע"א), ברכות (כד ע"ב), פסחים (כה ע"ב).

[18].  הלכות שמיטה ויובל א, א'.

[19].  עיין ע"ז (טו ע"ב) ובתוס' רי"ד על אתר. שו"ת מבי"ט ח"ב סימן ס"ד, שו"ת מהרי"ט ח"ב סימן נ"ב, "חכמת שלמה" על בבא מציעא (צ ע"ב), "מנחת חינוך" מצוה קי"ב, "שבת הארץ" קונטרס אחרון סימן א', "תורת הארץ" לר"מ קליערס פ"ו ובמאמרי "שבת שבתון יהיה לארץ" בגולות הנוכחי.

[20].  ח"מ, ב"ש, ופר"ח אה"ע כותבים במפורש שדין שינוי נלמד ממלאכת מחשבת, ולענ"ד הדברים אינם פשוטים ויש מקום לומר ששינוי נובע כדין בהגדרת מעשים כמו גרמא ומצינו בעוד תחומים דין שינוי, אמנם יש לחלק בין שינוי בפועל ובין דין שינוי בנפעל, ואכמ"ל.

[21].  את התליה במחלוקת רש"י ותוס' העלה ה"אגלי טל" במלאכת חורש אות א'. והשתמש בו להלכה הגר"ש גורן זצ"ל בשמיטה תשמ"א (מאורות עמוד 14).

[22].  עיין שבת קכ ע"א.

[23].  עיין תחומין ז' מאמר מקיף של הרב זאב ויטמן שליט"א.

[24].  שבת ג ע"א.

[25].  ב"כרם ציון" על הלכות שביעית פ"ג ב"גאון צבי" (אות ד') העלה את הסברא של העשה.

[26].  פלא על ה"גאון צבי" שמשמע מדבריו שהבין ב"מקור חיים" שבשאר איסורי תורה לא נתמעט שנים שעשאוה, אע"פ שב"מקור חיים" לא כתב אלא שפטור שנים שעשאוה מקרבן, וגם בשבת לא נאמר היתר מדאורייתא על ידי שנים שעשאוה כדלהלן.

[27].  מקור חיים בסוף הספר סימן רסו, "יד המלך" הלכות שבת פ"א, שו"ת "באר יצחק" סימן יד.