ראשי פרקים

הקדמה

א. מדרשי הלכה

ב. סוגיית הבבלי במועד קטן

    1. דין חרישה בשביעית

    2. מלאכות נוספות

    3. סיכום

ג.  שיטות הראשונים

סיכום

הקדמה

מטרת מאמר זה היא לדון בהיקף איסור המלאכה בשביעית על פי המקורות השונים. החל במדרשי ההלכה, דרך הגמרא במועד קטן, וכלה בשיטות הראשונים. כברוב הדינים בתורה, חלק מן האיסורים הוא מן התורה וחלקם מדרבנן. אחת הדרכים לבחון את מהותה של השביעית תהיה להבין מדוע מלאכה מסויימת נאסרה מן התורה, ומלאכה אחרת – ע"י חכמים.

א. מדרשי הלכה

'ושבתה הארץ'[1], יכול מלחפור בורות ושיחים ומערות ומלתקן את המקוואות? תלמוד לומר 'שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור'[2]. אין לי אלא לזרע ולזמיר, לחריש לעידור לניכוש ולכיסוח ולביקוע מניין? תלמוד לומר 'שדך לא וכרמך לא' – כל מלאכה שבשדך ושבכרמך. ומנין שאין מזבלים ואין מפרקים ואין מעשנים בעלים ואין מאבקים? תלמוד לומר 'שדך לא'. ומנין שאין מקרסמים ואין מזרדים ואין מפסלים באילנות? תלמוד לומר 'שדך לא' 'וכרמך לא'. יכול לא יקשקש תחת הזיתים ולא ימלא את הנקעים שתחת הזיתים ולא יעשה עוגיאות בין אילן לאילן חבירו? תלמוד לומר 'שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור' – הזרע והזמיר בכלל היו, ולמה יצאו? להקיש להם: אלא מה זרע וזמיר מיוחדים שהם עבודה בארץ ובאילן, אף אין לי אלא דבר שהוא עבודה בארץ ובאילן[3].

(ספרא בהר פרשה א', ד"ה 'וידבר ה", אותיות ד-ו)

מדברים אלו עולה כי החיובים חלים רק על עבודות חקלאיות בקרקע, ולא נאסרו שימושים אחרים שאינם קשורים לחקלאות. אבחנה זו נוצרה מכיוון שרק בחינות השדה והכרם של האדמה נאסרו בעבודה. נראה שהמדרש התמקד בבחינות אלו משום שהן המבטאות ביותר את שליטת האדם באדמה, ואת שעבודה לצרכיו, ולכן רק הן נאסרו.

במדרש מופיעים 'דיבור המתחיל' אחד לחריש, עידור, ניכוש וכד', 'ודיבור המתחיל' אחר לזיבול, פירוק, עישון וכד'. לכאורה ניתן היה לדייק מכאן שיש שוני מהותי בין שתי קבוצות אלו, אך מכיוון שדרכו הספרותית של המדרש היא איסוף דרשות קדומות, נראה שאין להוכיח מכאן שאכן יש הבדלי מהות, אלא מסתבר שאלו שתי דרשות שונות שקובצו יחדיו.

בהמשך דברי המדרש (ע"ש) מובא שמותר לאסוף ירקות שהביאו שליש[4] עד ראש השנה, ומכאן יש להסיק שאין איסור גורף לעבוד בקרקע בזמן הכרונולוגי של שביעית[5]. מסתבר שהאיסור חל על היבול הגדל בשנה השביעית, כלומר על השנה החקלאית, ולא קיים איסור כללי החל גם על יבולי שנים אחרות.

מדברי הספרא נראה שכל איסורי השביעית הללו אסורים מדאורייתא. בספרא מובאת מחלוקת ר' יהודה ור' יוסי לגבי היתר אכילה לאחר ביעור:

'לכם' – ולא לאחרים. 'לאוכלה' – ולא להביא ממנה מנחות, ולא להביא נסכים ממנה. 'לך לעבדך ולאמתך' מה תלמוד לומר? לפי שנאמר 'ובשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך', שיכול אין לי אלא פירות שביעית נאכלים אלא לעניים בלבד, מניין אף לעשירים? תלמוד לומר 'לך ולעבדך ולאמתך' הרי בעלים עשירים אמורים, עבדים ושפחות אמורים. אם כן למה נאמר 'ואכלו אביוני עמך'? העניים אוכלים אחר הביעור ולא עשירים, דברי רבי יהודה. ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלים אחר הביעור. (ספרא בהר ד"ה 'פרק א" אות ו')

נראה שהמחלוקת בין ר' יוסי לר' יהודה נובעת ממחלוקת על אופיה של השביעית. לדעת ר' יהודה מטרתה של השביעית הינה עזרה סוציאלית לעניים, ועל כן יש לקחת מן העשירים ולתת לעניים. רק כל עוד יש מספיק לכולם יכולים גם העשירים ליטול מן היבול, אולם לאחר זמן הביעור, כאשר כבר אין פירות בשדות, שייכים הפירות הנותרים לעניים.

את דעת ר' יוסי ניתן להסביר בשני אופנים:

א. השביעית איננה איזון סוציאלי בין עניים לעשירים, אלא הפקעת זכות ניצול הטבע מכלל האנושות. גם בעניין מניעת זכות הניצול ניתן לומר שני טעמים: רצון להוביל את האדם למצב של אחדות עם הטבע והזדהות אתו[6], או רצון לחנך את האדם לענווה ולהסתפקות במועט[7].

ב. מטרתה של השביעית הינה סוציאלית גם לדעת ר' יוסי אולם ר' יוסי מרחיב את ההבטים הסוציאליים: אין בשביעית מעמדות ורכוש כלל. לכן אין לדבר גם על עזרת העשירים לעניים, אולי מפני שאפליה מתקנת מנציחה את הפער בעצם מהותה.

ב. סוגיית הבבלי במו"ק^[8]

הבבלי מתיר להשקות שדה שלחין בשביעית, בתנאי שאין זו טרחה יתירה. אביי מעמיד היתר זה בשביעית בזמן הזה כדעת רבי הסובר שהיא מדרבנן. לעומתו סובר רבא שאף לדעת רבנן הסוברים ששביעית בזמן הזה מדאורייתא – השקיה בשביעית מותרת, מאחר שמן התורה נאסרו רק ארבע מלאכות: זריעה וקצירה, ותולדותיהן – זמירה[9] ובצירה, והשקיה לא נאסרה מן התורה.

לגבי דינה של מלאכת חרישה אין בהירות בבבלי, ושאר המלאכות שנאסרו בשביעית – איסורן מדרבנן[10].

בדברים אלו יש לעיין: מדוע נבחרו על ידי התורה ארבע מלאכות אלו בלבד? וכן – מדוע תולדות לא נאסרו בשביעית[11], כפי שבשבת נאסרו גם תולדותיהן של ל"ט אבות המלאכה? הראשונים התייחסו לנושא זה, ודבריהם יובאו בהמשך.

1. דין חרישה

בדף ג' ע"א מתלבטת הגמ' האם החורש בשביעית לוקה, ומביאה שתי אפשרויות לפטור ממלקות:

א. אין אפשרות ללקות על חרישה כיוון שאינה דין מפורש, היא נלמדת מ'כלל ופרט וכלל' שחלקו בלאו וחלקו בעשה, וכיוון שאין זו אזהרה מפורשת – אין לוקים עליה.

ב. מדאורייתא נאסרו רק התולדות זריעה וזימור, ולא תולדות אחרות. היות ואיסור חרישה הוא איסור דרבנן – לא לוקים עליו.

לפי האפשרות הראשונה דין חרישה הוא מדאורייתא, ואילו לפי האפשרות השניה איסור חרישה בשביעית מקורו בדברי חכמים.

מהדיון לגבי תוספת שביעית, ניתן לכאורה להביא ראיה לכך שחרישה נאסרה מדאורייתא – היות ודין תוספת שביעית הוא בפשטות מדאורייתא[12], ומקורו של דין תוספת השביעית הוא מהפסוק "בחריש ובקציר תשבת"[13], פסוק העוסק בחרישה.

2. מלאכות נוספות

ישנן מספר מלאכות שהותרו בשביעית. בקשקוש נכתבה מפורשות סיבת ההיתר – 'אוקומי'[14], ומלאכות נוספות – עידור תחת גפנים, מילוי נקעים מים – הותרו כיון שאינן מלאכות שבשדה ובכרם.

יש להבין מהי הסיבה המהותית שבגללה הותרו המלאכות המותרות, בעוד שהאחרות נאסרו. וכמו כן – מדוע נאסרו מלאכות מסויימות מדאורייתא, ואילו מלאכות אחרות נאסרו מדרבנן בלבד.

3. סיכום

בבבלי ישנם ארבעה מעגלי חיוב בדיני שביעית:

א. זריעה, קצירה, זמירה ובצירה – מלאכות אלו נאסרו מדאורייתא.

ב. מלאכות רבות (עידור, איבוק, עישון, ניכוש, כיסוח וכד') נאסרו מדרבנן בלבד.

ג.  ישנן כמה מלאכות מותרות: קשקוש (לאוקומי), עידור, מילוי מים לנקעים.

ד. דין חרישה בשביעית נתון במחלוקת אמוראים, ואין בגמ' הכרעה ברורה לגביו האם מדאורייתא או מדרבנן[15].

ג. שיטות הראשונים

1. ריטב"א[16]

לדעת הריטב"א חרישה אסורה מדאורייתא. הוא סובר שגם למ"ד אינו לוקה – חרישה בשביעית נאסרה מדאורייתא כמו המלאכות האחרות האסורות מדאורייתא: זריעה, זמירה, קצירה ובצירה.

להלן נוכיח כי לשיטתו התורה אסרה בשביעית את המלאכות המבטאות את בעלות האדם על הקרקע ואת ניצול האדמה יותר משאר המלאכות. דברים דומים עולים גם מפסוקי התורה עצמם, וציווי השביעית כפי שהוא עולה מהם[17].

לדברי הריטב"א נאסרו מדרבנן שני סוגים של מלאכות: הסוג הראשון – עבודות הדומות לזריעה "שהיא עבודה רגילה וצריכה לשדות ולהשביח[18]". השני – עבודות שיש בהן טירחא יתירה, ועל פי זה מסביר[19] מדוע אסור לנכש בשביעית, אך מותר להשקות. שיטה זו, של איסור מלאכות בשביעית מדין טירחא, היא יחודית לריטב"א.

על פי הגדרת הריטב"א "עבודה רגילה וצריכה לשדות ולהשביח" – המגדירה מלאכת ניצול קרקע קלאסית, בה מנצל האדם וסוחט את שדהו, ומרוויח מכך פירות ונכסים – נראה שהתורה אסרה את המלאכות המבטאות באופן המלא ביותר את שיעבוד האדמה.

יש לשאול מדוע לא נאסרו תולדותיהן[20] של ארבע המלאכות, בניגוד לשבת שבה נאסרו מדאורייתא גם תולדות.

הנה הוכחנו לעיל כי הציווי לשבות בשביעית מוסב על הארץ, החייבת ורוצה לשבות: "ושבתה הארץ שבת לה'"[21], מה שאין כן הציווי לשבות בשבת המוסב על האדם הפרטי. לענ"ד גורמות נקודות המוצא השונות להתייחסות שונה לעניין התולדות. תולדות מלאכות שביעית לא נאסרו כמו בשבת, כיוון שבאיסורי שבת, המופנים אל האדם, נאסרה כל יצירה מהותית של האדם. היהודי מִדָּמֶּה לבוראו שיצר במשך ששה ימים ושבת ביום השביעי. כל הדומה מבחינה מהותית-שכלית לאבות המלאכה נאסר. לעומת זאת בשביעית נאסר ניצול האדמה, וממילא לא הדמיון המהותי הוא שיגדיר את האיסור אלא מידת השיעבוד של הקרקע. לכן לתולדות, המהוות דמיון מהותי, אין כל משמעות בעולמה של השביעית כיוון שהן אינן מבטאות שיעבוד של האדמה. המלאכות שנאסרו מדרבנן משום שהן עבודה רגילה מבטאות גם הן את שיעבוד האדמה, אם כי בעוצמה פחותה, ולכן התורה לא אסרה אותן ואיסורן מדברי חכמים בלבד.

אך עדיין יש לבאר, מדוע לדעת הריטב"א נאסרו מלאכות מסוימות משום 'טירחא יתירה'. לכאורה נראה לומר שחכמים הוסיפו לשביעית מימד נוסף, האוסר טירחה. חכמים רצו גם שביתה של האדם, בכדי למנוע את שיעבוד האדם אל עצמו דרך עבודת הקרקע הכלכלית.

תיתכן גם אפשרות אחרת, על פיה הטירחא באמת אינה סיבה לאיסור מלאכה בשביעית. הריטב"א אינו מזכיר את הטירחא כסיבת החיוב בניכוש, אלא את העדר הטירחא כסיבת הפטור בהשקיה. זאת, כיון שאם אין טירחה במעשה אי אפשר להגדירו עוד כמלאכה, ולכן אין כל סיבה לאסור אותו בשביעית.

יש להעיר, שהריטב"א נקט לכל אורך הסוגייה במילה 'עבודה' לציון איסורי שביעית, ולא במילה 'מלאכה'. אולי ניתן לומר שהסיבה לכך טמונה בעובדה שהמילה עבודה מקורה בשורש ע.ב.ד, שורש שהוראתו: שיעבוד-עבדות, ואילו המילה מלאכה מקורה בשורש האכדי ל.א.כ, שהוראתו שליחות. העבודה שהוראתה שייכת לעולם השיעבוד, היא המילה המתאימה לשנת השביעית, ואילו מלאכה, שהוראתה שליחות ויצירה, היא זו המתאימה לשבת – 'מלאכת מחשבת אסרה תורה'.

2. רבנו חננאל ורש"י הנדפס^[22]

גם רבנו חננאל וגם רש"י הנדפס הגדירו את המלאכות באופן דומה.

הר"ח כותב:

מה זריעה מיוחדת עבודת שדות וכרמים, אף כל עבודת שדות וכרמים, למעוטי קשקוש… דעבודת אילנות הן ולא עבודת שדות וכרמים[23].
(ג ע"א)

ורש"י:

כגון כל הני פרטי יצא קשקוש ועידור… שאינן בשניהן…
(שם ד"ה 'אף כל עבודה')

רש"י והר"ח הגדירו את המלאכות שנאסרו מדרבנן, ומדבריהם ניתן להסיק שהמלאכות ששייכות לשדה ולכרם נאסרו מן התורה. עדיין צריך להבין האם נאסרו רק מלאכות המשותפות גם לשדה וגם לכרם, או שנאסרו מלאכות השדה ומלאכות הכרם כולן, גם אם אינן משותפות, להוציא המלאכות של שדה אילן.

מקשקוש ועידור – שהן מלאכות שנעשות בכרם בלבד, ולא בשדה לבן, ואינן אסורות מן התורה – ניתן להסיק שיש להבין כאפשרות הראשונה, שרק המלאכות המשותפות לשדה ולכרם נאסרו מן התורה.

אם נכונה טענתנו ונאסרו מן התורה רק המלאכות המשותפות לשדה ולכרם, ניתן יהיה לקבוע גם בדברי ר"ח ורש"י שרק המלאכות הקלאסיות, אלו השייכות בכל הגידולים העיקריים, המבטאות ביותר את שיעבודה של האדמה, נאסרו מן התורה בשביעית. פעולות אחרות שנעשות באדמה אך אינן מבטאות את שיעבודה באופן בוטה ומלא – הותרו, ורק מדרבנן נאסרו, מאחר שבאו חכמים ואסרו פעולות נוספות שהאדם מנצל על ידן את הקרקע[24]. לאור מסקנה זו, קרובים דברי ר"ח ורש"י לדברי הריטב"א.

3. ר' שלמה בן היתום^[25]

ר' שלמה בן היתום אומר:

כל עבודה שהיא בשדה ובכרם, יצא קשקוש ועידור ומים בנקעים שאינן בשניהם… כל הני מדרבנן אבל מדאורייתא לא הוי אלא זמירה ובצירה, הני אין מידי אחרינא לא.

(פירוש למסכת מועד קטן ג ע"א ד"ה "אף כל עבודה", ד"ה "כל הני דרבנן")

דבריו אלו מזכירים את דבריהם של הר"ח ושל רש"י הנדפס, אלא שהעקרון שמגדיר לדעת ר"ח ורש"י את המלאכות שנאסרו מן התורה, משמש את ר"ש בן היתום להגדרת את המלאכות האסורות מדרבנן, בעוד שלדעתו אסורות מן התורה רק ארבע המלאכות המנויות בפסוקים.

4. שיטת רש"י כתב יד^[26]

לדעת רש"י מלאכות הן אך ורק מה שמשביח את האילן, וכל מה ש'אוקומי אילנא' אינו מלאכה. גם בשיטה זו חוזר אותו העקרון שראינו בראשונים הקודמים – ניצול הקרקע. כל זמן שהמלאכה מיועדת להפקת תועלת כלכלית מן האדמה היא אסורה בשנה השביעית, ורק כאשר מטרתה של המלאכה היא שימור האילן – היא מותרת.

5. שיטת הר"ן

רבנו ניסים כותב:

והנך מלאכות דלעיל חשובות הן ודי להן פעם אחת בשנה, דומיא דזריעה ונטיעה, אבל קשקוש והשקאה דצריכות תדיר תדיר לא מקרי חשובה עבודה ומותר לעשותן.

(ד"ה 'מה זריעה מיוחדת', הוצאת מוסד הרב קוק)

בכדי להבין את מהותן של המלאכות, נתבונן קודם מהן המלאכות שנעשות אחת לשנה. באופן כללי נכון לומר שהקרקע מניבה יבול אחת לשנה[27], ושהמלאכות הנעשות אחת לשנה, הן יצירת היבול (זריעה וזמירה[28]) ואיסופו (קצירה ובצירה). מלאכות אחרות (השקייה, זיבול, זירוד, קירסום) הן אמצעים להחזקת היבול ושימורו, ולא עצם יצירת הרווח.

ואכן הר"ן בחידושים[29] סובר לעניין חרישה כריטב"א – שאסורה מן התורה, ועל פי מה שהסברנו, זאת מאחר שגם היא הכנה של הקרקע ליצירת הרווח, וגם היא פעולה חד שנתית.

6. שיטת הרמב"ם

בספר המצוות[30] מגדיר הרמב"ם את השביעית כמצווה המשמשת כאזהרה כללית מעבודת הקרקע בשביעית, ולא מצמצם אותה למלאכות מוגדרות. באופן דומה כותב הרמב"ם גם במנין המצוות שבתחילת הלכות שמיטה ויובל. לעומת זאת בפ"א ה"י, פוסק הרמב"ם שרק ארבע המלאכות נאסרו מן התורה, ולכאורה דבריו אלו סותרים את מה שכתב בספר המצוות.

נראה לומר שהרמב"ם בא ללמדנו, שהחיוב הכללי בשביתת הארץ בא לידי ביטוי מעשי רק בארבע המלאכות המנויות, ולא בכל מה שדומה להן דמיון מהותי. ממילא, עלינו להבין מדוע מחלק הרמב"ם, שהבין כי יש איסור כללי לעבוד את הקרקע, בין עבודות שיש ביניהן דמיון מהותי.

והנה, מעצם הניסוח בספר המצוות עולה ההגדרה שהמצווה בשנה השביעית היא שהארץ תשבות[31]. מצוות השמיטה היא בהוויה הכללית העולמית[32], ולא בתודעה האישית-אינדיבידואליסטית. הוכחנו[33] כי פשט המקרא בעניין זה תואם לחלוטין את דברי הרמב"ם. אם נעמיק בדין זה נראה שהוא מוגדר על ידי התודעה הכללית-ציבורית ולא על ידי התודעה הפרסונלית-אינדיבידואליסטית, ודמיון מהותי שייך לתודעה האישית ולא לתודעה הציבורית. כלומר, יש דברים שמהותם דומה, אך למרות זאת נתפסים בעיני העולם כשונים מאוד, בעקבות גורמים של תהודה ציבורית-כללית[34]. ממילא רק המלאכות הקלאסיות, אלו שהן בעלות תהודה, יאסרו בשביעית. אכן בשבת, בה דין השביתה חל על האדם, המלאכות עצמן מוגדרות על פי דמיון מהותי, ולא על פי תהודתן הציבורית.

התבוננות ביסוד זה מביאה למסקנה, שהשביעית באה ללמד את האדם שהוא חלק שווה בין שווים בתוך כלל הבריאה, ולא הבכיר שבה.

הבנה זו ברמב"ם – המעמידה את האדם שלא במרכז הבריאה צריכים עיון, וזאת מכיוון שהרמב"ם סובר שהאדם החושב, העוסק במושכלות האלוהיות, הוא התכלית הבלעדית של הבריאה[35].

נראה אם כן שהרמב"ם רואה בשביעית מצווה חינוכית, שמטרתה להביא את האדם לענווה, לביטול הרכושנות, ולהכרה בבעלות ה', ולא האדם, על הארץ. דברים ברוח זו אכן מופיעים בספר החינוך[36] שהולך, בדרך כלל, בדרכו של הרמב"ם בטעמי המצוות.

מדרבנן נאסרו – על פי הרמב"ם – גם המלאכות הדומות מהותית, אך עם זאת התירו מלאכות מסויימות (השקיה, עוגיאות לגפנים) כדי שהאילנות לא ימותו והארץ לא תיפגם[37].

7. חזון איש

בסימן י"ז בהל' שביעית מחלק החזו"א בין מלאכות שהן עבודה בשדה ובכרם לבין מלאכות המכשירות את הקרקע. לדעתו, האיסור בשביעית הוא רק בעבודות ממשיות ולא בהכשרות ובהכנות[38].

סיכום

בראשונים ראינו שיטות שונות להגדרת העבודות שנאסרו בשנה השביעית. מכל מקום, בכל הראשונים, עוברת כחוט השני הסברא היסודית של השביעית כמניעה של שיעבוד האדמה. עיון בפסוקים[39] מעלה אף הוא יסוד דומה, שעיקרה של השביעית הוא השתוות של האדם והאדמה, והפסקת ניצולה. אם כן, ניתן לראות בסוגייה זו את התממשותם של הרעיונות של התורה שבכתב, בתורה שבעל פה על רבדיה השונים.

למאמר הבא בסידרה

[1].   ויקרא כ"ה, ב.

[2].   ויקרא כ"ה, ד.

[3].   מדרש זה מצוטט בבבלי מו"ק ג ע"א בשינויים, שאינם משנים את המשמעות.

[4].   הבאת שליש היא המגדירה את שנת הגדילה של גידולים מסוימים, כמו שנלמד מדין תרומות ומעשרות.

[5].   צריך עיון מדוע דין זה לא מוזכר במקורות האמוראים.

[6].   בהקשר זה ניתן להזכיר את הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית-דיאלוגית של מרטין בובר. לשיטתו, ההתייחסות האידיאלית לטבע היא התייחסות של אחדות-דיאלוג ישיר (אני-אתה), וההתייחסות המנוכרת-מנצלת (אני-לז) אינה מיטיבה עם האדם או עם הטבע.

[7].   סברא זו שמענו מעילאי גרינוולד הי"ו.

[8].   ג ע"א.

[9].   יש להעיר שערכה החקלאי של הזמירה המדוברת הוא כשל זריעה, כיוון שאם לא זומרים את הגפן אין היא מוציאה פירות כמעט. זהו, אם כן, מעשה ההכנה החד-שנתי שביסוד הגידול המבוקש.

[10]. למעשה מצטט רבא את הספרא שהבאנו, ומסביר: "מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא". ברור שדבריו אלו אינם נראים בפשט המדרש, ויותר מסתבר להבינו כשיטת אביי.

[11]. אמנם הגמ' קוראת לבצירה וזמירה תולדות, אך מצד פשטי המקראות מעמדן של כל ארבע המלאכות זהה.

[12]. לפחות בחלקה, שלושים יום, שלגביהם חולקים ר' ישמעאל ור"ע האם נלמדו מפס' או שהם הלכה למשה מסיני, אך לכו"ע נאסרו מדאורייתא. (במאמר 'חרישה' (להלן עמ' 53), נדון בשיטות האחרונים ברמב"ם, הטוענים שהלכה למשה מסיני היא דין דרבנן).

[13]. שמות ל"ד, כא.

[14]. במאמר 'אוקומי אילנא' (להלן עמ' 65) נקיים דיון מפורט על מהותו והיקפו של גדר זה.

[15]. לכאורה יש כאן מחלוקת סוגיות. בסוגייה העוסקת באיסורים עצמם נראה שאיסור חרישה הוא מדרבנן, ובסוגייה העוסקת בתוספת שביעית נראה שהוא מדאורייתא.

[16]. מו"ק ב ע"ב – ג ע"א ד"ה "חרישה וזריעה בשביעית מי שרי", "מה זריעה" ו – "מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא".

[17]. ועיין במאמר 'מצוות שביעית בפסוקי התורה' עמ' 34.

[18]. בהוצאת מוסד הרב קוק כותב: נראה דצ"ל 'ולכרמים'.

[19]. ד"ה 'מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא'.

[20]. הכוונה כאן היא למלאכות הדומות מהותית, ולמונח תולדה כפי שהוא משמש בשבת, ולא לתולדות של שביעית – זמירה ובצירה.

[21]. ויקרא כ"ה, ב.

[22]. במסכת מועד קטן ישנה הוצאה של רש"י מכתב-יד, המכונה להלן 'רש"י כת"י'. אין וודאות לגבי זהותו של הראשון שכתב את פירוש 'רש"י' על הדף, המכונה להלן 'רש"י הנדפס'.

[23]. הנוסח עפ"י הוצאת מכון 'לב שמח'. בר"ח הנדפס מופיע 'וזרעים'.

[24]. עיין במאמר 'אוקומי אילנא' (להלן עמ' 65), לגבי הגבולות במה שאסרו חכמים.

[25]. מחכמי איטליה. ייתכן שמוצאו מארץ אחרת, ששפתה ערבית, ומשם היגר לאיטליה. גם זמנו לא נודע בדיוק, אלא שהיה אחרי בעל הערוך ולפני הרי"ד. כתב פירושים למסכתות הש"ס מהם נמצא בידינו למסכת משקין היא מועד קטן.

[26]. דבריו הראשונים של רש"י כת"י על המסכת. ההתחלה חסרה ועל כן אין שם דיבור המתחיל.

[27]. לעיתים יש קרקעות המנוצלות לכמה גידולים בשנה אחת, אך מצב זה איננו המצב ה'טבעי'.

[28]. שהיא כאמור לעיל, קיצוץ מסיבי של הכרם על מנת שיצמחו גידולים, והיא למעשה המקבילה בכרם לזריעה בשדה.

[29]. מו"ק ד ע"א, ד"ה 'חרישה וזריעה'.

[30]. ספר המצוות לא תעשה ר"כ.

[31]. הרמב"ם כותב אמנם שהלאוין הם על האדם, אך אין זה גורע מעצם ההגדרה היסודית, הקובעת את העניין והמהות. ברור שאי אפשר לחייב את הארץ בלאו, ושהגורם המצווה יהיה לעולם האדם.

[32]. המושג 'ההוויה הכללית העולמית' מהווה אבן יסוד במשנתם של המהר"ל, הרב קוק ועוד. וכמו כן מופיע רבות גם בפילוסופיה הכללית ובסוציולוגיה.

[33]. במאמר 'מצוות שביעית בפסוקי התורה' להעיל עמ' 34.

[34]. לדוגמא: מוות של אנשים בתאונת דרכים ל"ע, גורר תגובה ציבורית שונה מאשר בפעילות חבלנית, למרות שבפועל התוצאה זהה.

[35]. במקומות רבים, ועיין לדוגמא: הקדמות הרמב"ם למשנה (דף נח מהדורת שילת).

[36]. מצווה ס"ט בהוצאת מוסד הרב קוק.

[37]. הרחבה בעניין זה במאמר 'אוקומי אילנא' להלן עמ' 65.

[38]. החזו"א מביא דברים אלו בשם הריטב"א, ודבריו אלו צ"ע.

[39]. ועיין בהרחבה במאמר 'מצוות שביעית בפסוקי התורה' להעיל עמ' 34.

המאמר דן בהיקף איסור המלאכה בשביעית על פי המקורות השונים, מתוך מגמה לגלות את מהותה של השביעית דרך ההבנה מדוע מלאכה מסויימת נאסרה מן התורה, ומלאכה אחרת – ע"י חכמים (מתוך: גולות י"א, תשס"ב)