שאלה: האם מותר למי שעובר מדירה שכורה לקחת איתו את המזוזות שקבע? האם בעל הבית חייב לשלם עבור מזוזות שהושארו?

תשובה:

מקור הדין

מקור האיסור ליטול מזוזה מופיע בברייתא המובאות בגמ' בבא מציעא (קב,א): 
תנו רבנן: המשכיר בית לחבירו, על השוכר לעשות לו מזוזה, וכשהוא יוצא לא יטלנה בידו ויוצא. ומנכרי נוטלה בידו ויוצא. ומעשה באחד שנטלה בידו ויצא, וקבר אשתו ושני בניו.

טעם וגדר האיסור

בברייתא לא מבואר מה הוא גדר האיסור שבנטילת המזוזה. הראשונים דנו בכך ביחס לדברי שמואל (שהלכה כמותו) כי מתירים ציצית מבגד אחד על מנת להטילה בבגד אחר (בבלי שבת כב,א) – מצב הדומה לכאורה להעברת המזוזה. ניתן להבחין בארבע שיטות:

א. רב אחאי בשאילתות (פרשת שלח, קכו) אכן מזהה בין דין ציצית ובין מזוזה, ולכן מתיר להעביר את המזוזה לבית הבא שהשוכר היוצא יגור בו. לשיטתו, האיסור בגמרא הוא מחשש ביזוי המצווה בשל ביטולה, ואילו כשקובע את המזוזה בבית הבא אין ביטול ואין ביזוי. כן הובא בספר האשכול (ב, עמ' 78) בשם "גאון". ובאורחות חיים הלכות מזוזה (עמ' 193) בשם "אחד מן המחברים". גם הנמוקי יוסף הביא את דברי השאילתות (ונשאר ב"צריך עיון") ושיטה דומה הועלתה (באופן מסופק) בתוספות על אתר.

ב. התוספות (על אתר, בתירוץ השני) ותוספות הרא"ש הסבירו את האיסור בכך ש"המזוזה היא שמירת הבית מן המזיקין ובנטילתה מזיק לנכנס לדור בתוכה". ברם, שיטה זו צ"ע: מדוע חלה חובת השמירה על השוכר היוצא ולא על השוכר הנכנס, שצריך לקבוע מזוזה בעצמו?

ג. הריטב"א (בבא מציעא קב,א) מבאר שהבעיה איננה הדייר הבא והחשש מנזקים, אלא הפגיעה בבית עצמו: "דכיון דחלה קדושת שכינה בבית זה אין לו לסלקה משם".

ד. במנחות (מד,א) מעלה רש"י שיטה חדשה בסוגיה. מתוך דיונו בסוגיית בית בארץ ישראל הוא מציע שמקור הדין הוא ברצון למנוע מבתים לעמוד ריקים: "הלכך בקושי יצא ממנה מפני טורח מזוזה אחרת ואפי' יוצא ממנה ישכרנה אחר מהרה כשימצאנה מזומנת במזוזה ונמצאת א"י מיושבת". כאן צריך להעיר שיש פער היסטורי מאד משמעותי בין המקורות ובין ימינו. כיום קל להשיג מזוזה מהודרת ובמחיר זול. בעולם שלהם – זה היה הרבה יותר מסובך (ואם אצל רש"י זה שיקול, קל וחומר בתקופת התלמוד). ולפי זה בימינו לשיטת רש"י יש סניף להתיר כי אפשר לקנות את כל המזוזות שנצרכות בסכום מועט.

לעניין מי שרוצה להסיר את המזוזות על מנת לקובען בביתו החדש: הדבר יהיה מותר לרב אחאי וסיעתו ואסור לשיטת התוספות, הריטב"א ורש"י. הרב עובדיה יוסף (יביע אומר ג,יח) מצמצם את ההיתר של רב אחאי רק למי שמעביר את המזוזות לבית החדש באופן מידי.

להלכה, מרן הבית יוסף והדרכי משה בהלכות מזוזה (רצא) הביאו רק את שיטת בעלי התוספות שאסרו בגלל החשש מהמזיקים. וכן בשו"ע. ברם, המ"א באו"ח (טו, ס"ק ב) הזכיר גם את דעת השאילתות. החיד"א בברכי יוסף (רצא, ס"ק ') מביא שהמנהג לאסור ואעפ"כ מביא את ההיתר ליטול את המזוזות כדי לקובען מחדש: "ויראה דאם הוא במקום שאינו מוצא מזווה לבית שהוא רוצה עתה לדור בו, והיא רחוקה ממנו שתבוא לידו, כדאי הם הגאונים רבינו האי ורב אחא לסמוך עליהם בשעת הדחק".

תביעת דמי המזוזה

לאור כל האמור לעיל מתעוררת שאלה חדשה – האם במקרה שהשוכר משאיר את המזוזות (כשיטה העיקרית בפוסקים) הוא יכול לתבוע מהמשכיר את מחירן (כדין יורד לשדה חברו)? הריטב"א כתב על כך: "ומיהו אפשר שחייב בעה"ב לפרוע דמיה" ורבנו יונתן מלוניל (בשטמ"ק) בבא מציעא רואה את חיוב הדמים כמוחלט: "לא יטלנה בידו ויצא. כלומר, אלא ימכרנה לו בדמים שהיא שווה". הבית יוסף מביא את שיטת רבנו מנוח שלפיה אם השוכר היוצא מקפיד על עלות המזוזה "טוב לשלמה לו" וברמ"א על אתר הביא את רבנו מנוח ביתר תקיפות: "ואם הקפיד על מעותיה השני צריך לשלם לו".

סיכום

ההנהגה הכתובה בפוסקים היא שהשוכר לא יטול את המזוזה, גם אם יעביר אותה מיד לבית אחר. מנגד, ברור שהשוכר אינו צריך להפסיד את דמי המזוזות ולכן חייב בעל הבית לשלם לשוכר את דמי המזוזות, כהכרעת הרמ"א. נלענ"ד להציע שבחוזי ההשכרה יכניסו את מחיר קביעת המזוזות כחלק מהשבחת הדירה וביציאת השוכר בעל הבית יחויב להשיב את מחיר המזוזות לשוכר, ואם לא יעשה כן, ישאיר היוצא את המזוזות כחלק מתשלום השכירות.

פורסם לראשונה בעלון 'שבת בשבתו', גיליון 1449, פרשת תולדות תשע"ג