הבגדים עושים את האדם

'Clothes make the man' הוא פתגם הידוע של מרק טווין המשקף את ההבנה שהבגדים שאנו לובשים מעידים על מעמדנו הציבורי ועל השתייכותנו החברתית ואף משפיעים על המודעות העצמית שלנו. פרשת תצוה מתארת את הבגדים המיוחדים שלבשו הכוהנים בעת עבודתם במשכן. לדעת המדרש 'כשם שהקרבנות מכפרין כך הבגדים מכפרין' (ויקרא רבה פרשה י, ו). הקרבנות מכפרים מעצם העשייה והנתינה הכרוכה בהם, ברם כיצד יכולה לבישת הבגדים לכפר? אם נניח שהמלבוש הופך להיות חלק מהזהות של האדם, הרי שנוכל להסיק שיש כפרה שאינה תלויה בעשייה שלנו כי אם במהות שלנו, כלומר יש משמעות גם ל'להיות' ולא רק ל'לעשות'. ובכן, אם כפרה דורשת שינוי הרי שהשינוי נדרש לא רק במישור המעשה – מה שאנחנו עושים, אלא גם במישור ההוויה – מי אנחנו.

'יבוא קול ויכפר על קול'

בהמשך המדרש מתברר שכל בגד בא לכפר על עוון אחר, והמעיל שלובש הכוהן הגדול בא לכפר על עוון לשון הרע. המדרש למעשה מלמד אותנו כיצד להתמודד עם התופעה שכל אחד מאתנו נפגע ממנה וכשל בה בעת ובעונה אחת.

'האומר לשון הרע אין לו כפרה ונתנה לו התורה כפרה. במה מתכפר לו? בזגי המעיל, הרי הוא דכתיב "פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן פַּעֲמֹן… וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ (שמות כח,לד-לה). אמר הקב"ה: יבוא הקול ויכפר על הקול.' (ויקרא רבה, שם)

המדרש פותח בהכרזה שאין כפרה ללשון הרע. נראה שיש לכך שתי סיבות עיקריות. הסיבה האחת היא שחוששני שרבים האנשים אינם מודעים כלל לעומק הפגיעה שהם פוגעים בזולתם בעצם הדיבור שלהם, וממילא לא מודעים לכך שיש להם על מה להתכפר. בעוד הנפגע חווה פגיעה קשה, הפוגע עשוי לחשוב שדבריו היו בגדר 'דיבורים בעלמא'. צרוב בזיכרוני מקרה של בחור שהחיים לא האירו לו פנים, ובנסיבות כלשהן הקניט אותו בחור אחר באמרו ששום אישה לא תרצה להתחתן אתו. אצל הבחור, שעוד היה רווק, נחרטו המילים הכאובות בלב ולא נשכחו, ואילו החבר, נראה ששכח מהסיפור ובוודאי שלא היה מודע לנזק ולצער שהסב לחברו.

מאפיין מיוחד נוסף של העברה הוא שאין לנו שליטה על התפשטות הדיבורים. מסופר על אדם ששאל את רבו כיצד יוכל לכפר על לשון הרע שדיבר. הורה לו רבו לקחת כרית מלאה נוצות, לקרוע אותה ולפזר את הנוצות בשדה פתוח. וכך עשה. לאחר מכן שב אל רבו ושאל אותו אם כופר לו עוונו. השיב לו רבו כשיסיים לאסוף את כל הנוצות יכופר לו.

ואולם אחרי שהמדרש מכריז שאין כפרה ללשון הרע, הוא בא ואומר את ההפך הגמור – שניתנה לו כפרה. כדי להבין (אולי: לפתור?) את הסתירה נצטרך קודם כול להבין את הזיקה המיוחדת של המעיל ללשון הרע. נעיין בתיאור של המעיל;

וְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד כְּלִיל תְּכֵלֶת: וְהָיָה פִי רֹאשׁוֹ בְּתוֹכוֹ שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו… פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב: וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי ה' (שמות כח, לא-לה)

למעיל יש ראש, שפה וביחס אליו שלוש פעמים מוזכרת המילה 'פֶּה'. נוסף על כן, כמו פיו של האדם, גם הוא מפיק קול.

שמעתי פירוש על המדרש האומר שכשם שחייט תופר מעיל שיסגור היטב את הגוף, כן יש לסגור את הפה. ואולם הייתי רוצה להציע כיוון הפוך. היכולת האנושית לדבר איננה רק סכנה, טמונה בה גם ברכה. יכולת הדיבור היא ביטוי של הייחודיות האנושית וביטוי לצלם אלוהים שבתוכנו.[1] למיטב הבנתי המדרש מלמד אותנו שללשון הרע אין כפרה משום שאת העבר אי אפשר לתקן. לפיכך ההתמודדות אינה צריכה להיות אפוא הימנעות מדיבור שלילי אלא מאמץ לבוא לידי דיבור חיובי. הזגים בשולי המעיל מפיקים צליל, וכלשון המדרש 'יבוא קול ויכפר על הקול'. אי אפשר למחוק את הזיכרון ואת הפגיעה אבל אפשר ליצור משקל חיובי כנגדם. כנגד הפיכת העולם למקום מכוער יותר על ידי דיבור רע, בא הכוהן ומנסה להפוך את העולם למקום יפה יותר על ידי דיבור טוב, על ידי עין טובה ובלוויית החן של הצלילים הנעימים המופקים בעת עבודתו במקדש.

ספרו של הרב ישראל מאיר מרדין, 'חפץ חיים', עוסק בהלכות לשון הרע. שמו של הספר לקוח מן הפסוק בספר תהילים, 'מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב: נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה: סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ' (תהלים לד, יג-טו). הפסוק רואה בהימנעות מרע – 'סור מרע' – שלב ראשון, ואחריו נדרש מהאדם 'עשה טוב'. בתחום הדיבור פירוש הדבר הוא לדבר טוב על הזולת ועל העולם כולו – לפרגן, להודות ולשבח.

מעשה בשני פתקים

כל אחד מאתנו צמא לשמוע מחמאות ושמח כאשר אוהביו מביעים את רגשותיהם כלפיו, אולם לרוב אין זה מונע מאתנו שלא לספר על הרגשות החיוביים שאנו רוחשים לזולתנו.

יום אחד, כאשר אספתי את בתי מהפעוטון, ניגשה אליי המטפלת בפנים זוהרות ואמרה, 'תודה רבה על המכתב, הוא עשה לי את היום'. לא ידעתי במה מדובר, אבל מספיק למדתי מהחיים לדעת שהתגובה הנכונה אינה לשאול 'איזה פתק' אלא לחייך חזרה. כאשר שבתי הביתה מצאתי על הרצפה פתק שכתבה אשתי לבננו שבכתה ב' ובו התנצלה על שהגיע לבית הספר באיחור. ניחשתי שיש קשר בין שני הפתקים והתקשרתי לאשתי לברר את פשר הדבר. אשתי הסבירה לי שכאשר היא כתבה את הפתק לילד הגדול, התחילה אחותו בת השנתיים לצעוק שגם היא רוצה פתק. כדי להרגיע אותה, כתבה לה אשתי פתק, ובו הביעה את הערכתה למטפלת והודתה לה על השקעתה בבתנו הקטנה. כנראה שהפתק שכתבנו לבן השמונה לא היה בראש מעייניו ובמקום להגיע למשרד בית הספר מצא את עצמו זרוק על הרצפה. הקטנה, לעומת זאת, שמחה להידמות לאחיה הגדול ולכן היא הקפידה למסור את הפתק למטפלת.

בפתק של הילדה לא היו דברי חנופה אלא הבעה של רגשות כנים ואמתיים לאותה מטפלת מקסימה ומסורה, אבל אלמלא ההתעקשות של הילדה היינו מחמיצים את ההזדמנות להביע בכתב את הערכתנו.

יוסף טולושקין מספר בספרו 'מילים פוגעות ומילים מרפאות' [2] על רב קהילה שניהל טקס קבורה לאשתו של אחד האנשים המבוגרים בקהילתו, ובתום הטקס התקשה הבעל להיפרד מקבר אשתו הטרי. הרב חיכה לו בסבלנות ובסוף אמר בעדינות שלדעתו הגיע הזמן ללכת. אותו אדם השיב לו 'אינך מבין, אהבתי את אשתי'. המתין הרב עוד כמה דקות ושוב הציע לו להיפרד מקבר אשתו. האיש פנה אליו ואמר 'אהבתי את אשתי, ופעם אחת כמעט ספרתי לה את זה'. כמה כאב ותסכול יש בתובנה שדבר שפעם יכולתי לעשות בהבל פה ונמנעתי מלעשותו לא אוכל עוד לעשותו גם אם מעיי הומות לו.

זיהום אוויר וטיהור אוויר

'סתם דיבורים', 'דיבורים בעלמא', talk is cheap. חלק של הבעיה ביחס לדיבור הוא הנחת היסוד הגלומה במונחים האלה שדיבור הוא דבר זניח. הנחה זו היא שקרית. הדיבור הוא ביטוי של האישיות שלנו. יש לו סגולות עמוקות של ריפוי (בפסיכולוגיה למשל), ויש לו כוח מעצב – של הרס מצד אחד ושל בנייה מצד אחר.

יש דיבורים שמביאים לידי התרוממות, אהבה וקרבה, ויש שמייצרים אווירה של גסות, ציניות וניכור. אכן אי אפשר לראות את המילים, אבל אולי יותר מכל דבר אחר הדיבור הוא שממלא את החלל בין שני אנשים והוא שמעצב את המרחב שבו מוגדרת ההוויה שאנחנו חיים בתוכה. שינוי של דיבור משנה את העולם שאנו חיים בו, את האוויר שאנו נושמים. כלום שאלנו את עצמנו מה משמעות התשלום לחברות הסלולר בעבור 'זמן אוויר'? אם חשובה לנו איכות הסביבה נשתדל אפוא שהדיבור שלנו יטהר את האוויר ולא חלילה יזהם אותו.

ברכת כוהן באהבה

לא במקרה את המעיל, המסמל את הכפרה של עוון לשון הרע, עוטה הכוהן הגדול. מסופר על הכוהן הגדול הראשון, אהרן, שהיה אהוב על העם בזכות יכולתו להשכין שלום בין נצים על ידי שהיה נוהג לדבר עם כל אחד מהנצים בנפרד ועל ידי כך להכין את התשתית למפגש הפיוס ביניהם (אבות דרבי נתן פרק יב). מדרש אחר מספר שענני הכבוד שליוו את ישראל בתקופת מסעם במדבר היו בזכות אהרן הכוהן. בפשט הדברים, כוונת המדרש היא לענני השכינה שליוו את ישראל במדבר, אולם יש דרש נאה של הרבי מרזיו: כאשר אדם מדבר יוצא מפיו הבל בצורה של ענן, מה שניכר לעין כאשר קר בחוץ. כאשר שני אנשים מדברים יחד יש עננים. ולכן, כאשר שני אנשים מדברים זה עם זה באופן מכובד, יש ענני כבוד, וממילא ענני הכבוד נוצרו בזכות אהרן שהביא לידי כך שאנשים ידברו זה עם זה. לדורות, כל יום בתפילה לפני ברכת כוהנים, הכוהנים אומרים 'אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וציונו לברך את עמו ישראל באהבה'. יש מסבירים שהכוונה היא שהברכה שהם מברכים את הקהל צריכה להינתן מתוך אהבה, אולם אפשר להסביר אחרת: הקדושה של אהרן מעניקה לצאצאיו את היכולת ואת האחריות ללכת בדרכיו ולברך את העם שיזכו לשפע של אהבה.

[1] ראו תרגום אונקלוס לבראשית ב, ז.

[2] ‘ Words that Hurt, Words that Heal, Joseph Telushkin

עמוד 154.