וישב: פגישה עם מלאך

מלאך כל אדם

בפרשת וישב מגוללת התורה את סיפור יוסף ואחיו. יעקב שולח את יוסף לראות את שלום אחיו, משימה שתשנה את חייו מן הקצה אל הקצה. יוסף מתקשה למצוא את אחיו, אולם בדרך הוא פוגש בדמות אלמונית שמסייעת לו להתחקות על עקבותיהם:

וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר מַה תְּבַקֵּשׁ: וַיֹּאמֶר אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים: וַיֹּאמֶר הָאִישׁ נָסְעוּ מִזֶּה כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים נֵלְכָה דֹּתָיְנָה וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן (בראשית לז, טו-יז)

למה מתעכבת התורה על האנקדוטה הזו? מה יש בה בפגישה הזו עם  עובר אורח אלמוני  שהופך אותה לראויה לציון? הרי ניתן היה להשמיט את האירוע הזה ולתאר ישר את פגישת יוסף עם אחיו בדותן. על דרך הפשט ראוי להבין כי יוסף מתאמץ למלא את רצון אביו. בקלות יכול היה 'להקטין ראש' ולחזור הביתה בלי שמצא את האחים. לפי המדרש (בראשית רבה פד, יד) אותו האיש היה מלאך ה' . המדרש בא ללמדנו שבצמתים קריטיים בחיים הקב"ה יוצר התערבות מכוונת על מנת להוביל למימוש תוכניתו. פגישה זו איננה אקראית כלל, היא שינתה את כל מהלך ההיסטוריה: יוסף מצא את אחיו הם מכרוהו מצרימה והוא הכשיר את הקרקע לירידת עם ישראל כולו שמה. וזאת, אומר לנו המדרש, קרה ברצות השם. בידי שליח שה' נטעו שמה.  הרמב"ן  מפרש את המדרש בפירוש קיומי נפלא: 'זמן לו הקב"ה מורה דרך שלא מדעתו להביאו בידם… שלא על חנם היה כל הסיפור הזה, להודיענו כי עצת ה' היא תקום' (רמב"ן לפסוק טו). אותו אדם  – אדם רגיל היה. הרמב"ן מסכים עם המדרש בדבר ההשגחה המכוונת את חיינו, אבל המלאכים שאנו פוגשים הם אישים בשר ודם. לא שרפי-קודש. אתה יכול להיות שליח ההשגחה עבורי, ואני אוכל להיות שליח ההשגחה עבורך.

ההשגחה מכוונת את המציאות ולא יד המקרה, ורעיון זה יכול להטעין את כל מאורעות חיינו במשמעות: אם הכול הוא מקרה או גורל, אנו עלולים להיסחף למחשבות מתסכלות ומייאשות, 'אילולא הייתי עושה …', 'אילו זה לא היה קורה…'.  לעומת זאת, ההרגשה שאלוהים מתבונן בי וקשוב אלי ומכוון את האירועים הקורים לי כדי שאממש את יכולותיי, את כישוריי ואת ייעודי, עוזרת לנו להכיל את הקשיים שבחיינו ולקבל אותם. תפיסה זו אף דורשת מאיתנו  לקרוא את חיינו כסיפור, לחפש את המשמעות של הסיפור ולשאול עליו שאלות נוקבות.

תפיסה כזו לחיים יכולה גם לעורר אצל כל אחד את השאלה, 'כמה פעמים בחיי פגשתי מלאך?'  באופן אישי אני מרגיש שזכיתי 'לפגוש מלאכים' שהדריכו אותי בכל אחד מהצמתים החשובים בחיי, מהתחומים הקונקרטיים כגון עלייתי ארצה, מציאת בת זוגי ומקום עבודתי ועד לתנועות הפנימיות שהפכו להיות משמעותיות עבורי.

          הנס והמעשה

האם בכך שנבין שחיינו אינם מקריים  אלא מובלים ביד ה' לא נוריד מעלינו תחושת האחריות האישית המוטלת על כולנו ביחס לגורלו? האם הגברת מקומו של אלוהים בעולם לא באה על חשבון מקומו של האדם? אם דברים רבים כל כך בחיי אינם תלויים בי ואין לי שליטה עליהם, אז מי אני ומה אני?

אחד הפרקים המרשימים ביותר בספרו של פרופסור אוריאל סימון "בקש שלום ורדפהו" מתמודד עם שאלה זו. הוא מראה בפירוט רב בסיפורי יוסף ואחיו  ש'ההשגחה והגמול לא זו בלבד שאינם נוגדים זה בזה אלא באורח מופלא הם תומכים זה הזה" (שם, עמ' 58). מבתו (ואשתי) מיכל למדתי כיוון דומה אבל בשפה אחרת, תפיסת 'הנס והמעשה'. בחיים יש 'נסים', מצבים שהאדם חווה בהם הכוונה מלמעלה, אולם בלעדי המעשה של האדם לא תהיה לנס משמעות. לדוגמה, ייתכן ששני אנשים נפגשים 'בדרך נס' – רצף אירועים שנראה בלתי סביר לחלוטין – אולם הפגישה ביניהם משמעותית רק בזכות 'המעשה', הדברים שקדמו לפגישה, העבודה שכל אחד עשה כדי להפוך את עצמו למי שהוא. על פגישה כזאת סיפרה לי דליה, אמו של דביר עמנואלוף ז"ל, החייל ההרוג הראשון במבצע עופרת יצוקה. מספר חודשים אחרי נפילת בנה הייתה דליה בהופעה של מאיר בנאי. ילד קטן התקרב אליה והתחיל לשחק אתה. ההורים של הילד קראו לו לחזור ל'אבא לאימא ולדביר'. לפתע ראתה דליה שלזוג ההורים יש תינוק בן כמה חודשים ושמו, כך הסיקה, דביר. דליה ניגשה להורים ושאלה בן כמה התינוק, ומתוך התשובה התברר לה שהתינוק נולד זמן קצר אחר נפילתו של בנה שלה, דביר. 'למה בחרתם לתת לו את השם דביר?' המשיכה דליה לשאול. ההורים הסבירו לה שהם התרשמו מאוד מסיפור חייו של דביר עמנואלוף ולכן החליטו להעניק לבנם את שמו. כאשר דליה הזדהתה כאמו של דביר התקשו ההורים ההמומים להאמין לה. למחרת שלחה שירי, אמו של דביר התינוק, מסרון לדליה: 'אלוהים לא מפגיש סתם אנשים'. אמנם נדרש נס להפגיש ביניהם, אבל רק הבחירה של ההורים לכבד את זכרו של דביר הפכה את הפגישה למשמעותית.

לעתים, כמו בסיפור של יוסף ואחיו,  הסדר בין הפעולה האלוהית לפעולה האנושית מתהפך, כלומר 'הנס' קודם ל'מעשה'. אלוהים מאתגר אותנו ושולח אותנו לצומת מסוים, אבל בידינו לבחור את הדרך. בסופו של דבר האדם ואלוהים שותפים בהכוונת המציאות. בעיניי התחושה שאלוהים שותף בהתהוות סיפור החיים שלי מעצימה את משמעות הבחירות והמעשים שלי ולא מערערת אותה.

נראה שגם בחיי יעקב באה לידי ביטוי שאלת היחס בין מקריות להשגחה, בין מעשי האדם להכוונה אלוהית. הקשיים בחיי יעקב נובעים במידה רבה מהעובדה שנראית מקרית לחלוטין: יציאתו מרחם אמו דקות ספורות מאוחר מדי. עקב כך הוא נאלץ לקנות את הבכורה, לקחת במרמה את הברכות ולברוח לעשרים שנות גלות. כמו השיר 'הכול בגלל מסמר' שמתאר את התבוסה במלחמה ותולה אותה בהיעדר מסמר בפרסה של  סוס, גם כאן נראה שהכול קורה ליעקב בגלל העובדה הזניחה שלא יצא ראשון מרחם אמו. אולם כפי שראינו בפרשת וישלח בסיפור מאבקו של יעקב עם המלאך שהמאבק אינו מקרי אלא קשור לעצם מהותו, ומתוך הסיפור הזה הוא מקבל את שמו, ישראל  'כִּי שָׂרִיתָ [=נאבקת] עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל' (בראשית לב, כט).

ירידה לצורך עלייה

בסופו של דבר, למרות ניסיונותיו של יעקב להעניק ליוסף חיים קלים יותר ממה שהיו לו, יוסף נאלץ להתמודד עם קשיים דומים לקשיים שחווה אביו – איומים ושנאה מצד אחיו, גלות שנמשכת עשרות שנים (יעקב עבד את לבן עשרים שנים בחרן, ועשרים שנים חולפות מירידתו של יוסף למצרים ועד שמתחיל הרעב המביא לאיחוד המשפחה).

בתחילת הפרשה נאמר 'אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף'  (בראשית לז, ב). מתברר שיעקב הוריש ליוסף לא רק את הגנים שלו אלא גם את סיפור חייו. גם לבּן, כמו לאב, חיים קשים וגדושי התמודדויות קשות ובחירות שבסופו של דבר מביאות אותו ליעדו.

סיפור יוסף נקטע באמצע והתורה מגוללת את סיפורו של יהודה. יהודה הוא שיזם את מכירתו של יוסף, והמדרש דורש את הפסוק 'וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו' (בראשית לח, א) שיהודה איבד את מעמדו בקרב אחיו משום שהם האשימו אותו במכירת יוסף (רש"י לח, א). נראה שירידתו של יהודה מקבילה לירידתו של יוסף 'וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה' (בראשית לט, א), ושתי הירידות האלה מקדימות את הרגע הדרמטי בפרשת ויגש של המפגש בין יוסף ובין יהודה, ונראה שזה טעם מיקומו של הסיפור כאן. כמו אצל יוסף גם ירידתו של יהודה תתברר בסופו של דבר כחלק מתהליך צמיחתו.

ירידת יהודה אינה רק במעמדו החיצוני אלא גם בחייו האישיים. שני בניו הראשונים של יהודה, ער ואונן, מתים, ועל השכול נוספת מבוכה. כאשר יהודה מסרב להשיא את בנו השלישי לתמר, אלמנתם של ער ואונן (על פי עקרון הייבום, כאשר אדם מת בלא ילדים מצווה על אחיו להתחתן עם אלמנתו ולהעמיד לו זרע), היא מתחפשת לזונה כדי להרות מיהודה (כנראה שלפני מתן תורה גם אביו של המת יכול היה לייבם). יהודה  מפקיד אצל תמר את חותמו, פתילו ומטהו  (בראשית לח, יח), וכאשר ה'זונה' נעלמת עם חפציו האישיים, הוא חושש שהסיפור ייחשף והוא יהיה 'לבוז' (בראשית לח, כג). חותם, פתיל ומטה מבטאים את מעמדו האישי של האדם ואיבודם מסמל את איבוד מעמדו. כאשר מתברר לו כי כלתו תמר בהריון, ידו קלה על ההדק והוא גוזר עליה גזר דין מוות ומצווה לשרפה באש. אולם נקודת השפל הזאת היא נקודת המפנה ומכאן מתחילה עלייתו של יהודה. כאשר תמר מוציאה את החותם והפתיל של יהודה ומוכיחה ליהודה שהיא הרתה ממנו, היא מוכיחה למעשה את חפותה מחטא,  ואילו יהודה מודה בטעותו ואומר: 'צָדְקָה מִמֶּנִּי' (שם, כו). ירידתו של יהודה הפכה הזדמנות לצמיחה. בהמשך הסיפור גם פגישתו הדרמטית עם יוסף תעניק לו את ההזדמנות להשתנות.

          פרץ וזרח

אבל סיפור יהודה ותמר משמעותי לא רק עקב חשיבותו בתהליך ההתפתחות של יהודה. יש לו מצד עצמו השלכות מרחיקות לכת תמר יולדת ליהודה תאומים בנים, פרץ וזרח. מזרעו של פרץ יצאה מלכות בית דוד, וספר רות מסיים בתיאור שושלת בית דוד ומתחיל ב'וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ' (רות ד, יח). סיפור לידת התאומים עצמו רווי משמעות ומתברר שאינו מכוון רק לבנות את העתיד אלא גם לתקן את העבר.

וַיְהִי בְּעֵת לִדְתָּהּ וְהִנֵּה תְאוֹמִים בְּבִטְנָהּ: וַיְהִי בְלִדְתָּהּ וַיִּתֶּן יָד וַתִּקַּח הַמְיַלֶּדֶת וַתִּקְשֹׁר עַל יָדוֹ שָׁנִי לֵאמֹר זֶה יָצָא רִאשֹׁנָה: וַיְהִי כְּמֵשִׁיב יָדוֹ וְהִנֵּה יָצָא אָחִיו וַתֹּאמֶר מַה פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פָּרֶץ: וְאַחַר יָצָא אָחִיו אֲשֶׁר עַל יָדוֹ הַשָּׁנִי וַיִּקְרָא שְׁמוֹ זָרַח: (בראשית לח כז-ל)

על פי הקבלה דרך מצוות ייבום מתאפשר גלגול נשמתו של הנפטר (גלגול נשמות בקבלה מופיע בהרחבה  בזוהר פרשת משפטים ובאר"י הקודש שער הגלגולים). שני הבנים שנולדו לתמר הם כנגד ער ואונן, שני הבנים של יהודה שמתו. ואולם לדעתי יש תיקון ראשוני יותר בסיפור לידתם של פרץ וזרח, תיקון של סיפור שהתרחש טרם נולדו ער ואונן. כאשר למדתי סיפור זה עם בני יונתן הוא העיר שיש דמיון בין סיפור לידת התאומים כאן לסיפור לידת יעקב ועשו. בשני הסיפורים ההיריון היה כרוך בקושי – העקרות של רבקה, האלמנות של תמר; בשני הסיפורים מתוארת לידה דרמטית שבה שני התינוקות נאבקים ברחם מי יצא ראשון. יש גם דמיון בשמות – זרח נקרא על שם חוט השני שקשרה המיילדת על ידו, שני הוא צבע אדום והקשר בין זרח לאדום הוא בגלל צבע האדום של זריחת השמש על המים.  זרח הוא גם שמו של נכד של עשו (בראשית לו, יז) ושמו של אחד מאבות מלכי אדום (בראשית לו, לג). פרץ לעומת זאת מרמז ליעקב. הברכה ליעקב היא 'וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה' (בראשית כח, יד) ועל יעקב נאמר 'וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד'  (בראשית ל, מג).

אמנם יש דמיון גדול בין הסיפורים, אבל הסוף שונה. כמו עשו בסיפור הראשון, זרח מתחיל לצאת ראשון. אבל בניגוד ליעקב שהצליח רק להיאחז בעקבו של עשו, פרץ מצליח לדחוף את עצמו החוצה ולזכות בבכורה. הבדל הזה מוטבע בשמותיהם – הן של יעקב הן של פרץ– אצל יעקב מוטבע המאבק ואילו אצל פרץ ההצלחה.

כאן רואים מה היה קורה אילו היה יעקב מצליח לדחוף עצמו החוצה ראשון כמו פרץ. מתבקשת השאלה, למה היה צריך הגלגול הראשון שבו יעקב יצא שני, עובדה שלא רק גרמה קשיים ליעקב אלא אולי הייתה מהגורמים להשחתה של עשו?

נראה שרק בזכות הסיפור הראשון היה אפשר להגיע לסיפור השני. כפי שראינו, יעקב היה חייב לעבור את התהליך שעבר כדי להפוך למה שהוא. גם בניו של יעקב, יוסף ויהודה, היו צריכים לעבור תהליכים קשים ומורכבים. הסיפור של זרח ופרץ נותן תקווה שלא תמיד צריכים להתחיל מנקודת האפס, יש דברים שדורות ההמשך יכולים לבנות על בסיס הישגי אבותיהם, ומה שיעקב קיווה שיהיה מנת חלקו של יוסף, שלא יצטרף לעבור את מה שעבר הוא כדי לזכות בבכורה, זכה פרץ, דור אחד אחר כך.