מאז ומעולם אפיינו תוכחה וביקורת את ההוויה היהודית. מנביאי ישראל ועד לשיח הציבורי העכשווי, תכונות אלו לא פסקו מישראל. רבים יופתעו לגלות שבתורה התוכחה משמשת דווקא דרך להתגבר על הניכור ועל השנאה בין בני אדם: 'לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ' (ויקרא יט, יז). המפרשים מסבירים שהקשר בין האיסור לשנוא למצוות התוכחה הוא קשר של ניגוד, כלומר התוכחה מביאה שלום (רשב"ם).  תוכחה היא ביטוי  לאהבה:  'כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ' (משלי ג, יב). גם הפסוק העוקב מרמז על כך, שלאחר הפסוק המצווה 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ' ישנו הפסוק 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ'. האהבה אמורה להיות הדדית: 'הוֹכַח לְחָכָם, וְיֶאֱהָבֶךָּ' (משלי ט, ח). הפסוק הקודם ל'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ' הוא 'לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ'. כאן הצמידות מרמזת שהימנעות מאמירת תוכחה משולה לאדם הרואה את דם חברו נשפך ואינו נוקף אצבע.

ואולם האמת המרה היא שכיום התוכחה הושחתה, וביקורת ותוכחה גורמות לתוצאה ההפוכה – להעמקת הניכור והקרע בין המוכיח למקבל התוכחה. קל מאוד להחמיץ במתן תוכחה משום שעליה לגרום לשומע אותה לקחת אותה למקום חיובי, ובמקום לבחור להיפגע או להיעלב ממנה לבחור לצמוח ממנה. כלומר צריך דיוק גם מצד המוכיח וגם מצד מקבל התוכחה. רצונו הטוב של המוכיח הוא רק אחד התנאים להצלחתה, ובפעמים רבות הוא איננו. ריפוי החברה אפוא אינו דורש להפסיק את הביקורת והתוכחה אלא ללמוד כיצד להחזירן לייעודן המקורי –  לתקן ולהרבות אהבה ושלום.

ספר דברים פותח בתוכחה של משה לעם. דבריו של משה חריפים ביותר, הוא אינו מסתפק במניית חטאיהם ובהצדקת עונשם (דברים א, יט-מה, והתוכחה ממשיכה בפרשת ואתחנן ובפרשת עקב) והוא מאשים אותם באחריות לעונש שהוא צפוי לקבל (דברים א, לז). מסופר על אחת הדמויות הבולטות בעולם החסידות, רבי יעקב יצחק מפשיסחה (הידוע בכינויו 'היהודי הקדוש'), שהקפיד ללמוד בכל יום כמה פסוקים מדברי התוכחה של משה מתוך אמונה שדווקא דברים אלו מסוגלים להיכנס אל הלב (פרי צדיק, פרשת דברים). אף אנו נתבונן בדברי התוכחה של משה – יותר על צורתם ופחות על תוכנם – וננסה ללמוד מהם את אומנות התוכחה.

'תזמון הוא הכול'

בכל הנוגע לתוכחה, התזמון אינו פחות חשוב מתוכן הדברים. אם מוכיחים אדם שהוא כבר מיואש, התוכחה עלולה להוריד אותו מטה עוד יותר, אל פי התהום. משה בחר את העיתוי שלו בקפדנות. המקרא מקפיד לציין שהוא היה 'אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי…וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן' (דברים א, ד). כלומר דווקא אחרי ניצחונות גדולים, כאשר הייתה בעם תחושה של התרוממות רוח.

חשוב גם שתוכחה תהיה בזמן שהמקבל אותה פתוח להשתנות. כאשר האדם כבול בתוך השגרה, קשה לו לשנות את דפוסי התנהגותו. גם כאן התוכחה של משה קולעת, שכן היא ניתנה סמוך לכניסתם של ישראל לארץ, תחילתו של פרק חדש, של הוויית חיים חדשה.

לבסוף, חשוב לבחון את מצב מערכת היחסים בין המוכיח למוכח. גם כאן בחירת העיתוי של משה מדויקת, שהרי הידיעה שמשה עומד למות מבטיחה שאוזנו של העם תהיה כרויה.

פחות זה יותר

אחרי שאלת התזמון עולה שאלת המינון. אם יש תחומים שנאמר בהם 'כל המרבה הרי זו משובח', הרי שבתוכחה ההפך הוא הנכון. בספר שמות, ויקרא ובמדבר כמעט שאין תוכחות של משה לעם. כאשר תוכחה היא אירוע מיוחד, אנשים פתוחים להקשיב. אך כאשר היא הופכת לדבר שבשגרה הרי שמהר מאוד הציבור לומד לאטום את אוזניו. חבר שהוא איש חינוך המשיל לי פעם את עניין התוכחה לתלמידים לרובה עם שני כדורים. במהלך כל השנה יוכל לירות רק פעמיים, וממילא הוא חושב הרבה לפני כל ירייה.

מתחילים בגנאי גומרים בשבח

אם מטרת התוכחה היא לעזור לאדם להתעלות, חשוב שתהיה בה נימה חיובית. ספר דברים פותח בדברי התוכחה של משה אבל הוא מסיים בדברי הברכה שלו, כשמה של הפרשה האחרונה שבתורה, 'וזאת הברכה'. גם ההפטרה של פרשת דברים היא תוכחה חריפה (פרק א' של ישעיהו), אולם אחר כך יש רצף של שבעה שבועות שכל ההפטרות הן דברי נחמה וציפייה לישועה.

את מי מוכיחים?

המפתיע בתוכחה של משה הוא שמשה אינו מוכיח את מי שחטאו, אלא את בניהם. אבותיהם שחטאו היו דור יוצאי מצרים, והם מתו. האבסורד הכי בולט הוא כאשר משה אומר להם 'וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע הֵמָּה יָבֹאוּ שָׁמָּה וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה וְהֵם יִירָשׁוּהָ' (דברים א, לט) הקהל שלפניו אינו מי ש'אמרתם לבוז' אלא אדרבה, הם ה'טפכים… ובניכם'. מה פשר הדבר?

השפת אמת על הפרשה לומד כאן על לקיחת אחריות. 'כל דור צריך לתקן חטא הדור שקודם להן כי כמו שהם יורשים זכות דור הקודם שהניחו להם' (שפת אמת, פרשת דברים)

אך גם אם נבין למה גם הם ראויים לתוכחה, עדיין קשה להבין מדוע רק הם, ולא אבותיהם, מקבלים את נאום התוכחה המרכזי שבתורה.

תוכחה היא אמצעי תיקון. על הדור הנוכחי לא רק שמוטלת האחריות לתקן, אלא שלמעשה רק הם מסוגלים לתקן. מה שאין כן אבותם. יש עיקרון בתלמוד  'כשם שמצוה על אדם לומר דבר נשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע'  (בבלי, יבמות סה ע"ב). מתן הוכחה לאדם שאינו מסוגל להכיל את התוכחה עלול להזיק, כפי שמצטטת שם הגמרא: 'אַל-תּוֹכַח לֵץ, פֶּן-יִשְׂנָאֶךָּ; הוֹכַח לְחָכָם, וְיֶאֱהָבֶךָּ'. (משלי ט, ח).

לצערנו, פעמים רבות אנו עדים לכך שאנשים הורסים את חייהם במו ידיהם. התגובה הטבעית של דורשי טובתם היא לנסות לפקוח את עינם ולזהות את שורש הבעיה ואת חלקם ביצירת הבעיה. אולם כאשר ברור שהתוכחה לא תיפול על אוזניים כרויות והיא תגרום לנתק, עדיף לשתוק ולהעניק להם את הדבר היחיד שהם מסוגלים לקבל – חום בלי שיפוטיות. אילו היה הקריטריון הזה היה נשמר, הייתה התוכחה הופכת להיות דווקא ביטוי של פרגון לזולת.

מסופר על רבי ישראל מוויזניץ שבא ערב אחד עם שמשו לביתו של בנקאי עשיר שחי בעירם. הבנקאי הזמין אותם להיכנס, הושיבם בסלון וחיכה שהרבי יפתח בדברים. במשך כמה דקות ישב הרבי בשקט, ואז קם מכיסאו, הודה לבנקאי והחל לצאת מן הבית.

'מדוע באתם?' לחש הבנקאי לשמש.

'אין לי מושג' הוא לחש לו חזרה.

אחרי שיצאו החוצה, הבנקאי לא יכול היה להתאפק עוד ויצא אחריהם אל תוך הלילה החורפי. כאשר השיגם שאל את הרב, 'כבוד הרב, סלח לי, אבל לשם מה באתם אליי הערב?'

'כדי לקיים מצוות תוכחה' ענה לו הרבי.
'אבל רבי, לא אמרת דבר!'.

הסביר לו הרבי: 'חלק ממצוות תוכחה הוא שכאשר אתה יודע שהאדם לא יקבל אותה עליך להימנע מלהוכיח אותו. לשם כך הגעתי אליך, כדי לשתוק ולא להוכיח אותך'.

'אבל איך אתה יודע שלא אקבל את התוכחה?'

'אני מכיר אותך', השיב לו הרבי והמשיך ללכת.

הבנקאי הסקרן התחנן לפני הרבי אולי בכל זאת יספר לו. בסופו של דבר נכנע הרבי ואמר: 'יש אלמנה שאינה מצליחה לשלם את המשכנתה, ואתה עומד למכור את ביתה ולהוציאה אל הרחוב בשיאו של החורף'.

'אבל רבי, אינך מבין, אף שאני מנהל הבנק, הכסף אינו שלי'…

'ידעתי', אמר הרבי והמשיך בדרכו.

כעבור כמה ימים נכנסו דבריו של הרב ללבו של הבנקאי והוא שילם את חובה של האלמנה מכיסו.[1]

תוכחה מאהבה

לפני שאדם מעביר תוכחה כדאי שישאל עצמו אם הוא רוצה לעשות זאת.  אם התשובה חיובית, באופן פרדוקסלי עדיף שיתאפק וימנע עצמו מן התוכחה. ואולם אם התשובה שלילית,  עליו לאזור עוז ולהוכיח.

ביסוד העניין עומדת השאלה הבסיסית: האם אני מעביר את התוכחה בשבילי או בשביל האדם האחר. 'בשבילי' פירוש הדבר כדי לפרוק מעליי מתח וכעס או כדי  להעצים את הדימוי העצמי שלי מתוך התנשאות על הזולת. 'בשבילו' פירושו כדי לעזור לו להיות במקום טוב יותר. ממילא אם  מתחשק לי להוכיח, סביר שהדבר משרת באופן כלשהו את צרכיי. כאשר לא מתחשק לי, זה משום שאני חושש לפגוע בו  או שאני חושש שאם אבקר אותו הוא יפסיק לאהוב אותי או שאהיה פחות אהוד עליו, ואם למרות הכול עלה בדעתי להוכיח אותו נראה שאני יודע שהוא זקוק לי. במצב כזה סביר להניח שהתוכחה עצמה תבוא מתוך ענווה, רגישות ודיוק, ויש תקווה שדברים היוצאים מן הלב ייכנסו אל הלב.

בשיח הציבורי לפחות, המציאות כיום הפוכה בדרך כלל. שלא כמשה רבנו, אנשים מעדיפים את הדרך הקלה, שהיא לבקר דווקא את אלו שלא נמנים עם הציבור שלהם. הם אולי משיגים בכך רווח אישי ופופולריות בחוגים מסוימים, אולם בסופו של דבר לא רק הציבור שהם תוקפים יוצא נפסד, אלא גם הציבור 'שלהם' מפסיד מהעמקת הקרע בין הפלגים השונים בחברה הישראלית.

נסיים בעוד סיפור שמלמד אותנו על אומנות התוכחה ועל התוכחה הבאה מתוך רצון כן.

מעשה בעיירה קטנה ששכרה את שירותיו של אדם שמדי שנה בשנה היה מסתובב בעיירה לקראת הימים הנוראים ומוכיח את הציבור. בכל שנה הוא היה בוחר בנושא אחר – ישרות בעסקים, שמירת שבת וכיו"ב. בכל חודש אלול ובעשרת ימי תשובה הוא היה מסתובב בשווקים ובבתי הספר ומוכיח את כולם על דרכיהם הנפסדות.

אולם בערב יום הכיפורים, בתום תפקידו, הוא היה אוסף את כל אנשי העיירה, ובכל שנה היה מספר להם את אותו הסיפור:
'מעשה באדם שבנו חלה במחלת עור והרופאים התנו את רפואתו ברחיצת גופו במים מדי יום ביומו. אולם בית המרחץ הקרוב היה רחוק מכדי לנסוע אליו בתדירות כה גבוהה. אותו אדם היה מיואש עד שעלה במוחו רעיון. למחרת הוא החל להסתובב בעיירה ולהדביק את כולם בחזונו על עתיד העיירה. "אמנם היום אנו עייריה קטנה כמו כל העיירות הקטנות באזור, אך אם נשכיל לבנות בית מרחץ – או אז נהיה מיוחדים. יבואו תיירים מכל מקום, המסחר ישגשג, בתי מלון יקומו כמו פטריות אחרי הגשם"' וכו' וכו'.

בסוף הצליח אותו יהודי לשכנע את בני העיירה, הכסף נאסף, בית המרחץ נבנה, ובטקס חנוכת בית המרחץ הוא נקרא לנאום. בתחילת הנאום, כאשר ראה את פניהם הזוהרות של הקהל הוא הרגיש שהוא אינו יכול עוד להסתיר מהם את מניעיו האמתיים.

'חברי היקרים', פנה אליהם, 'אני מאוד מקווה שבית מרחץ הזה יביא ברכה לכולנו. אבל אני חייב לומר לכם את האמת. הסיבה שבשלה הדבקתי את כולכם בחזוני הייתה לצורכי הפרטי ופשוט לא הייתי מסוגל לעשות זאת לבדי'.

המוכיח סיים את סיפורו. הוא והקהל הסתכלו בזה בזה והבינו שהסיפור סופר עליהם.

[1] על בסיס הסיפור שבספרו (אנגלית) של יוסף טולשקין, 'מילים שפוגעות, מילים שמרפאות', עמ' 99–101.