עם המתבדל מהאנושות

'הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב' (במדבר כג, ט)

רבים מוצאים בדברי בלעם המופיעים בפרשת בלק אמירה מכוננת בכל הקשור ליחסים בין ישראל לכלל האנושות. במבט ראשון, נראה מדבריו שבין ישראל לשאר העמים שוררים יחסי ניכור והיבדלות. כאילו האנטישמיות במשך כל הדורות והבידוד של ישראל בזירה הבין-לאומית הם גזרת הגורל. אכן, מצוות התורה יוצרות בידול. הקפדה על כשרות ושבת מקשה לאכול אצל מי שאינו יהודי או לבלות עמו ויוצרת תחושת בידול ממנו, ולא כל שכן האיסור להתחתן עמו. אפשר להבחין שגם בעברית הארצישראלית המדוברת יש לדבר ביטוי, לא רק בעולם המושגים היהודי. שהרי בלשוננו העולם נחלק לשניים, 'ישראל' ו'חוץ-לארץ', ולחוץ-לארץ יש קונוטציה שלילית. מי שמהגר לישראל נקרא 'עולה' ואילו המהגר ממנה נקרא 'יורד'.

עם המתחבר לאנושות

ועם זה, המתבונן בתולדות עם ישראל רואה שגם ההפך נכון, שעם ישראל בולט גם בחיבורו לכלל האנושות. היהודים הביאו בשורות רבות לעולם ונמצאו תמיד באינטראקציה עם האנושות. אפשר לומר ששררה ביניהם מערכת יחסים של הפריה הדדית. במשך אלפי שנים היו היהודים מפוזרים בכל רחבי העולם, ויש הרואים בזה קיום של הייעוד היהודי, 'להיות אור לגויים'; הנצי"ב (רב נפתלי צבי ברלין) כותב: 'ועיקר סיבה זו שיהא רוב חיותנו בגלות, דהקב"ה גילה לאברהם אשר נוצרו בניו להיות לאור גויים, וזה אי אפשר רק כשהם מפוזרים בגלות' (העמק דבר לבראשית מז, כח).

אמנם המונח 'אור לגויים' מקורו בספר ישעיהו (מב, ו) אבל הנצי"ב מקשר אותו עוד לבחירה באברהם בספר בראשית, שם הכתוב מציין את ייעודו של אברהם ואת יחסיו עם כלל האנושות: 'וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ'. (העמק דבר לבראשית יח, יח).

אם כן, מהי הברכה? הפסוק הבא מנמק את הבחירה באברהם: 'כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט'. הנבואה אכן התממשה, והתנ"ך וחלק מערכי היסודי שלו בתחום הצדקה והמשפט – ובכלל זה קדושת החיים, עקרון האדם שנברא בצלם, עקרון השוויון בין בני האדם, היחס לחלש – הפכו לנכסי צאן ברזל של כלל האנושות.

מורשתו של אברהם נוגעת לתפיסת האלוהות, והיהדות למעשה הולידה את שתי הדתות הגדולות בעולם, שרוב האנושות נמנית עמהן – הנצרות והאסלאם.

גם בתקופה המודרנית עמדו אישים יהודים כגון מרקס, איינשטיין פרויד וצוקרברג מאחורי מהפכות כלל עולמיות שעיצבו את תודעת האנושות. אף שבסופו של דבר התרומה של חלק מהתנועות הללו לעולם הייתה שלילית, אין חולק שהן עסקו בהוויית האנושות. גם מִספר היהודים שזכו בפרס נובל (אשר גדול בעשרות מונים משיעורם היחסי בכלל האוכלוסייה בעולם) יעיד על מעורבותם הרבה של היהודים בגורל האנושי .

אפילו תופעות הנראות לכאורה כביטויים לבדידותה של ישראל, מעידות למעשה על החיבור בין ישראל לאנושות – הרי סוף-סוף דבר לא מעסיק את העולם יותר מישראל, וגם אירוע זניח ובנאלי המתרחש בישראל יזכה לסיקור בעולם, לטוב ולרע.

חיבור מתוך ייחוד

כלום המתח הזה מבטא סוג של סכיזופרניה בזהות הלאומית? נראה שלא, שכן אין סתירה בין התופעות הללו ולהפך, הן משלימות זו את זו.

התורה אינה פותחת בהתהוות עם ישראל אלא בבריאת העולם ובראשיתה של האנושות. אחרי סיפור המבול היא מספרת על הברית בין אלוהים לכלל האנושות (בראשית, ט), וסיפור מגדל בבל מלמד שאלוהים רוצה בריבוי אומות בעולם. בתנ"ך מבואר שאלוהים אינו רק אלוהי ישראל אלא אלוהי העולם כולו: 'כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהוֹרָה כִּי גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם'.(מלאכי א, יא)

הבחירה בעם מסוים אין פירושה הזנחה של האנושות. הבחירה בעם פירושה מתן ייעוד לאותו עם, וייעודו נוגע לכלל האנושות, כפי שראינו בנימוקים שניתנו לבחירה של האלוהים באברהם בנבואות אחרית הימים של ישעיהו.

אולם באופן פרדוקסלי, החיבור לכלל האנושות כרוך בממד כלשהו של היבדלות ממנה. מעמדם הייחודי של ישראל למעשה נובע מהייעוד ומהשליחות שלהם בעבור כלל האנושות. משל למה הדבר דומה? לכוהנים אשר בתוך ישראל, שתפקידם לברך את ישראל ולהיות שלוחיו לפני האלוהים בפולחן המקדש ומשום כך גם נבדלים משאר הציבור. זהו אפוא תפקידם של ישראל בעולם: 'וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ, וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ' (שמות יט, ה-ז). בפסוקים מפורש שסגולת ישראל אינה עניין של גזע מיוחד אלא תלויה בעשייה של ישראל במסגרת בריתו עם אלוהיו.

ואשר לדברי בלעם – 'הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב' – נראה שזה ההקשר שיש להבין בו את דבריו, של בידול הנובע מעצם התפקיד. שכן אם הדברים נאמרו מפיו של אדם הבא מן החוץ דווקא, שהפליג בשבח יכולת הבידול של ישראל,   הרי שבוודאי לא הפליג בשבח הניכור אלא בשבח המסירות של היבדלות מתוקף התפקיד.

לב באומות

נראה שהגדרתו של יהודה הלוי את היחס בין ישראל לעולם 'כַּלֵב באברים' (כוזרי, ב, לו) הולמת מאוד את דברינו. ייחודו של הלב נובע מתפקידו המרכזי בגוף. הלב מחובר לכל האברים, הוא אינו יכול להתקיים לבד משום שהוא תלוי באברים האחרים, אך מנגד הוא המעניק להם חיות.

ההגדרה של לב מתאימה גם לאפיון השטח הטריטוריאלי שבחר אלוהים לישראל, בהיותה שוכנת בצומת שבין שלוש יבשות גדולות מתבקש שהיא תשמש מרחב לאינטראקציה. מתוך כך מובן למה שלח אלוהים את אברהם מארץ מולדתו בארצות המזרח אל מקום שמשמש מאז ומעולם מסדרון בין ציוויליזציות.

מרתק המשך הציטוט בספר הכוזרי על יחסי ישראל והאומות: 'הוא רב חלאים מכלם ורב בריאות מכלם'. עם ישראל הוא העם הכי חולה ובה בעת הכי בריא. ולפי ספר הכוזרי, זהו ביטוי לרגישותו הגדולה.משמעות הדבר היא שיש לישראל רגישות מיוחדת לקלוט את הטוב ואת הרע שבעולם. ביטוי לכך נוכל למצוא בהיסטוריה הקרובה. במאה השנים האחרונות היו שלוש תנועות שסיכנו את כלל האנושות וניסו להשתלט על העולם. הפשיזם, הקומוניזם, והאסלאם הקיצוני. הסובלים הראשונים והבולטים בכולם היו היהודים. האנטישמיות בעולם אינה נובעת מההיבדלות של ישראל מהעולם אלא דווקא מהחיבור שלהם אליו.  לא פופולארי להיות שליח ולעורר שאלות מוסריות, ויותר מכול תעיד על כך האמירה המיוחסת להיטלר שהמצפון הוא המצאה יהודית.

אין מזל לישראל

ההיסטוריון ארנולד טוינביה (1975-1889) קבע שיש חוקיות בעלייתם ובשקיעתם של עמים. על פי החוקיות הזאת היה עם ישראל צריך להיעלם מזמן. העובדה שעם ישראל עדיין קיים בעולם לא גרמה לו לערער על אמתות התיאוריה שלו או לנסות לתקנה, אלא גרמה לו לפסוק שעם ישראל הוא עם 'מאובן'. טוינביה היה אנטי-ציוני ושלל מתן זכויות לאומיות ליהודים. אולם בדבר אחד נראה שהוא צדק, תולדות עם ישראל הם מעל לחוקי הטבע המכוונים את ההיסטוריה. התובנה הזאת מופיעה בתלמוד; במסכת שבת נאמר ש'אין מזל לישראל' (בבלי, שבת קנו ע"א) ופירוש הדבר שהחוקיות המכוונת את העולם – שבעולם הקדום האמינו שאחראים לה הכוכבים והמזלות – אינה תקפה בישראל.

ישראל והאנושות

הרב אליהו בן-אמוזג (1900-1823) היה רב ומקובל באיטליה. בספרו 'ישראל והאנושות' הוא מתאר את תפיסתו באשר ליחסי ישראל והעמים. לדידו, יהדות אינה דת עולמית אלא היא מקור ובסיס לדת עולמית שצריכה להיבנות על העקרונות של מה שנקרא 'מצוות בני נח' (בבלי, סנהדרין נו ע"א) אשר בכללם – בין היתר – הדרישה לקיים מערכת משפט, האיסור על האלילות, על העריות, על רצח ועל גנבה. במידה רבה חלק מהיסודות הללו הגיעו לאנושות מהיהדות דרך הנצרות והאסלאם. הרב אליהו בן אמוזג פירש את הפסוק החותם את ספרי הנביאים:'וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם' (מלאכי ג, כד). כאילו הוא נסב על היחסים העתידיים שישררו בין הדתות הללו.[1]

כדי שישראל יצליח לממש את ייעודו בעולם עליו לשמור על זהותו, שאם לא כן, 'הטיפה הקטנה של הדם הישראלית היתה נבלעת בעורקיה הגדולים של האנושות. נשימתם של ישראל היתה נחנקת ושליחותו לא היתה יוצאת לפועל. כדי לקיים אומה זו היה צריך, להפך, לנקוט אמצעי זהירות, ואמנם מצוות רבות, אם גם אינן מכוונות ישר למטרה זו, יש להן תוצאה זאת'.[2]

חזון אחרית הימים

עם קום המדינה נבחרה המנורה לשמש סמל של מדינת ישראל. אחת הסיבות לכך נעוצה בנבואות על אחרית הימים, שבהם עתידים ישראל להיות אור לגויים.[3] אולם אחרי קום המדינה נפגש החזון עם המציאות, שבה המצוי רחוק מהרצוי, והמושג 'אור לגויים' הפך בקרב חוגים רבים לבדיחה. אך נראה שגם אם נכיר בחסרונותינו, אל לנו להתייאש מהאחריות המוטלת עלינו. ישראל הצליחה להרהיב את דמיון האנושות בחזונות הנביאים, בשאיפה לעולם עתידי מתוקן שבו יחיו העמים זה לצד זה בהרמוניה. כשם שהצלחנו לממש את חזון שיבת ציון למרות הקשיים, יש מקום להאמין שאם רק נתמסר לכך, נוכל להביא גם לידי מימוש חזונות אלו. ואולם הצלחתה של ישראל בעולם אינה תלויה אלא בכוח הרוח ומימוש חזונה לעולם לא ייעשה באמצעים פוליטיים. בחזונות על אחרית הימים מסופר: 'וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים…וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם…וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה' (ישעיהו ב, א-ד).

מימוש החזון, על פי ישעיהו, יהיה על ידי הפצת תורה ודבר ה'. התנ"ך ללא ספק השפיע רבות על האנושות, ומאז העולם זכה באלפי שנים של העמקה בתובנות על אלוהים, על האדם ועל החיים. היהדות אינה מתיימרת 'לעשות נפשות' ליהדות אך לא מתוך אדישות לגורל האחרים אלא מתוך אמונה שכל אדם, גם מי שאינו יהודי, יכול להגיע אל פסגת הקדושה. הוכחה לכך נוכל למצוא בדברי התלמוד, שלפיהם גוי העסוק בתורה דומה לכוהן גדול (בבלי, סנהדרין נט ע"א). זו הגישה שתאפשר לתת לאחר משום שהיא איננה מאיימת על זהותו הבסיסית אלא רק שואפת להעשיר אותה.

אלפי שנים הייתה התנועה של העם היהודי מן החוץ כלפי פנים, מהגלות לארץ ישראל. הצלחנו לממש את השלב הזה והגענו למקומנו. השלב הבא הוא לשנות את הכיוון, מן הפנים כלפי חוץ, מישראל כלפי העולם. אמנם הדבר דורש שינוי מנטלי, אבל למעשה זה המשך של אותו הדבר, שהרי השיבה לציון אינה ייעוד בפני עצמו אלא היא תנאי לאפשר את קיומו של הייעוד.

רבים בחברה הישראלית צמאים לשותפות בגורל האנושות, ולעתים חשים שהיהדות דווקא חוצצת בינם לבין כלל האנושות. פיתוח היהדות ופיתוח הזיקה בינה ובין מה שמחוצה לה יכול להשיב את אותם אנשים אל חיקה של היהדות, בחזקת 'וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם' (ירמיהו לא, טז).

[1] בן אמוזג, ישראל והאנושות, עמ' 37.

[2] שם, עמ' 54).

[3] ש' כהנא,'המנורה סמל המדינה,'   ישראל בגלגולי השנה, http://moreshet.co.il/kahana/tavnit2.asp?x=249&kod_subject=1300&kod_subjectm=1323&pg=.