שתי תפיסות זמן

מרצ'ה אליאדה, מגדולי חוקרי הדתות של המאה הקודמת, עימת בין תפיסת הזמן הקוסמולוגית לבין תפיסת הזמן ההיסטורית. שתי תפיסות שההבדל ביניהן מהותי.

על פי התפיסה הקוסמולוגית (מה שכינה אליאדה 'המיתוס של השיבה הנצחית') הזמן מעגלי, ומה שהיה הוא שיהיה. תנועת הזמן היא לאחור, חזרה להוויה הבראשיתית של העולם.

תפיסה זו נעוצה בין היתר בהתבוננות  בעולם הטבע: כל שנה הטבע חוזר על עצמו – באביב עולם הצומח מלבלב, במהלך השנה הצמחייה נעלמת ואילו באביב הבא הכול שוב צומח, מחדש.

כנגד התפיסה הקוסמולוגית הרווחת בעולם הפאגני, אליאדה מעמיד את התפיסה ההיסטורית שאותה הביאה לעולם היהדות. לפי תפיסה זו הזמן והעולם צועדים קדימה.

ביטוי לתפיסה זו הוא סיפור המבול. בעולם הקדום תרבויות רבות הכירו את הסיפור על המבול שמחק את העולם. ואולם הסיפור שהונצח בתורה בא לא רק לספר את מה שכבר ידוע, אלא להעביר את המסר שהמבול לא יחזור על עצמו – העולם שוב לא ייהרס, אפשר לבנות ולהתקדם.

חשיבותה של התפיסה ההיסטורית היא האמונה שיש מקום למוסר ולערכים. שאילולי כן, דבר לא יכול להשתנות, וממילא אין משמעות למעשי האדם.  את החידוש שאליאדה מייחס ליהדות אין הוא רואה כבשורה לאנושות. אדרבה, אליאדה היה  פאשיסט ואנטישמי ובאופן אישי הזדהה עם התפיסה הקוסמולוגית.

נראה אפוא שלאליאדה הייתה הבנה חלקית בלבד של היהדות, שכן לאמתו של דבר היהדות לא המירה את התפיסה הקוסמולוגית אלא הוסיפה עליה, וביהדות יש שילוב ייחודי בין הקוסמולוגי להיסטורי. פרנץ רוזנצוויג היטיב לתאר את התפיסה המורכבות של היהדות ביחס לזמן – לא על ידי קו ולא על ידי מעגל אלא על ידי ספירלי מעגלית שנעה כלפי מעלה.

זמן ישראל

תפיסה מורכבת זו של הזמן ושל המציאות עולה מתיאור החג שבפרשת אמור. החודש הראשון ביהדות הוא חודש ניסן, 'הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה' (שמות יב, ב). ניסן הוא החודש הראשון בשל חשיבותו ההיסטורית – שכן זה החודש שיצאנו בו ממצרים, ופסח הוא החג הראשון המציין את היום שבו התחילה ההיסטוריה שלנו כעם. רוב חגי ישראל הם בחודש תשרי דווקא, החודש השביעי מיציאת מצרים. בחודש זה יש ארבעה חגים, אחד בכל שבוע – ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות ושמיני עצרת. הקשר בין קדושת החודש השביעי לחגיו מתבטא גם בשימוש החוזר במונח 'שבתון' בנוגע לחגי החודש, שלא כמו בשאר החגים. בסך הכול יש בחודש עשרה ימים קדושים, מספר עגול וסמלי.

מעמדו המיוחד של חודש זה נובע ממקומו של המספר שבע ביהדות. השביעי הוא המקודש. היום השביעי – מקודש, שבת לה', השנה השביעית – מקודשת, שבת לארץ, וגם החודש השביעי הוא חודש מקודש.

לכאורה יש להקשות על ההשוואה בין החודש השביעי לבין השבת ושנת השמיטה, שכן השבת היא סוף השבוע וכך גם השמיטה היא סיומו של מחזור, ואילו החודש השביעי נמצא באמצעה של שנה בת שנים-עשר חודשים. נראה שהתשובה נעוצה במבנה המעגלי של השנה, שהרי המחצית השנייה של השנה הולכת ומתקרבת לתחילתה. כלומר הנקודה הרחוקה ביותר מתחילת השנה היא היום האמצעי דווקא, היום הראשון של החודש השביעי. כדי להמחיש את העניין נדמיין שעון קיר עגול, הנקודה הרחוקה ביותר מהשעה אחת היא הנקודה של השעה שבע. אם כן, במעגל השנה, החודש השביעי מבטא את סוף תהליך יציאת מצרים, סופה של ההיסטוריה היהודית.

תשרי וקוסמוס

עוד סיבה לייחודו של חודש תשרי היא שזה החודש שהיקום נוצר בו. לפי השיטה הרווחת בחז"ל ובמסורת ישראל העולם נברא בתשרי. בארץ ישראל הגשם מתחדש בכל שנה בחודש תשרי. הגשם הנופל על פני האדמה נדמה לאירוע המכונן והראשוני של האד שנפל על פני האדמה והרווה את צמאונה, 'וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה' (בראשית ב, ו ; בבלי, ראש השנה יא ע"א).

כאמור, יש מתח בין ההיסטוריה לקוסמוס. מצד ההיסטוריה האנושית תשרי מייצג סוף, ואילו מצד הקוסמוס הוא מייצג התחלה. שני הפנים של החודש באים לידי ביטוי גם בתוכנם של החגים.

חג הסוכות – היסטוריה וטבע

חג הסוכות נמשך שבעת ימים והוא לבו של החודש השביעי. שני פנים לחג הסוכות, הפן ההיסטורי והפן הקוסמולוגי.

מצד אחד יושבים בסוכה כדי לזכור את ראשית תקופתו של עם ישראל, 'לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם' (ויקרא כג, מג), ומצד אחר חג הסוכות הוא חג של טבע. האדם יוצא אל מחוץ לביתו כדי לחיות בסוכה, תחת כיפת השמים; הסוכה עצמה עשויה מחומרים טבעיים, ממה שגדל על האדמה ואין בו התערבות אנושית (משנה סוכה א, ד). כמו כן במהלך החג האדם נוטל ארבעה מינים – לולב, אתרוג, הדסים וערבות – המייצגים את הטבע.[1] במקדש מביאים מים למזבח, אות לבקשה שישובו הגשמים וירוו את הטבע. גם שמו הנוסף של חג הסוכות, 'חג האסיף' (שמות כג, טז), מרמז על זיקתו לטבע.

על השיבה לטבע בחג הסוכות כתב הרב קוק:

בחג האסיף… אנו מתקרבים אל הטבע. יושבים בסוכה, נאחזים באגודת נטעים רעננים,

שמחים בשמחת המים, בשמחת הרוויה הטבעית בברכת ד' על היקום, ההולכת במעגל המוגבל אשר בחוקי הברזל של הטבע

(הרב א"י קוק, אגרות הראי"ה ג, עמ' נח)

הטבע שאליו מתקרבים בחג הסוכות הוא הטבע אידיאי, הטבע הבראשיתי של היקום. בתיאור של כל אחת ממצוות חג הסוכות בספרות חז"ל ובהגדרות ההלכתיות שלהן עולים דימויים מבריאת העולם ומגן עדן.[2]

סוף הוא התחלה

בחיבור בין שני צירי הזמן, הקוסמולוגי וההיסטורי, טמון רעיון עמוק. מן ההיבט הקוסמולוגי – תשרי הוא זמן בריאת העולם, ואילו מן ההיבט ההיסטורי – תשרי הוא החודש השביעי להתהוות עם ישראל וליציאתו ממצרים, כלומר נקודת הזמן המשקפת את קצה התהליך ההיסטורי. התאריך הרחוק ביותר מתחילתו של הסיפור, זהה לתאריך המסמן את תחילת 'הזמן הקוסמולוגי'. יסוד מהותי בחזון אחרית הימים של התורה, כפי שתואר בין היתר בסוף ספר יחזקאל וזכריה, הוא חזרת העולם להווייתו המקורית – הוויה שבה שהטבע והמציאות המוחשית נמצאים במצב אידילי של התגלות הקב"ה והמלכתו בעולם.

העובדה כי נקודת הסיום של התהליך ההיסטורי היא המציינת את שיבת הבריאה לנקודת הראשית מלמדת על תפקידו ומקומו של האדם בתיקון העולם. הבריאה המחודשת שונה מהבריאה הראשונה בכך שאינה פרי מעשיו של הקב"ה בלבד; ההיסטוריה מעניקה לאדם את הזכות ואת החובה ליטול חלק בבריאה באמצעות תיקונה ושכלולה, וזו צריכה להיות מטרת העשייה האנושית במהלך הדורות. השותפות בין הקב"ה לאדם מקדשת את העשייה האנושית, שבה האדם מממש את ייעודו כצלם אלוהים.[3]  בחיבור בין ההיסטוריה לקוסמולוגיה שוב נמצא את נקודת ההשקה בין שתי התנועות הבסיסית של החיים, בין ה'לעשות' ל'להיות'.

[1] ראו בספרי מים, בריאה, והתגלות – חג הסוכות במחשבת ההלכה, עמ' 214-210.

[2]  עוד על כך שם,  בעמ' 217-210.

[3] יצוין ששתי התנועות, הקוסמוס וההיסטורי, מקבילות לשתי תנועות בסיסיות בעולם על פי קבלת האר"י, התנועה המעגלי,  "עיגולים", ואת התנועה הקווית, "קו", ראה עץ חיים שער א'.