בכל יום בת קול יוצאת וקוראת ´שובו בנים שובבים´ ופותחת את שערי התשובה בפני כל החוטאים. גם מי שהדרך נחסמה בפניו לכאורה, כמו פרעה בפרשתנו ו´אחר´, יכול לפתוח את סוגרי ליבו עוד קצת ולשוב בתשובה. חזרתו של משה אל פרעה פעם אחר פעם בדרישה ´שלח את עמי´ מוכיחה שבשום שלב האפשרות הזו לא נסגרה בפני פרעה, גם כאשר הוכבד ליבו בידי ה´. שיחה לפרשת בא

מכת הארבה, בה פותחת פרשתנו, מתחילה בציוויו של ה' למשה לבוא אל פרעה: "בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ" (שמות יא, א). רש"י על הפסוק מסביר את הסיבה לציווי זה: "בא אל פרעה – והתרה בו"; לפני הכאת מצרים מצוּוה משה להתרות בפרעה. הרמב"ם הבין את פנייתו של משה לפרעה כקריאה לחזרה בתשובה: "היה שולח לו ביד משה ואומר 'שלח ועשה תשובה'" (הלכות תשובה, פרק ו הלכה ג).

ברם, המשך הפסוק מורה כי קריאה זו עתידה להיכשל, וכי ליבותיהם של פרעה ועבדיו כבדים מכדי להתחרט. כך ממשיך ומסביר הרמב"ם את העניין כולו: בשל חטאיו הרבים נשללה מפרעה יכולת הבחירה. גם לו רצה, לא יכול היה פרעה להפסיק את תהליך המכות, שכן בכך רצה הקב"ה "להודיע לבאי העולם, שבזמן שמונע הקב"ה התשובה לחוטא – אינו יכול לשוב, אלא ימות ברשעו שעשה בתחילה ברצונו" (הלכות תשובה, שם). התשובה, על פי הסבר זה, אינה אפשרות העומדת תמיד על הפרק, ויש ועל האדם ייגזר להיענש, מסיבות ולמטרות שונות, ודלתות התשובה תנעלנה בפניו.

סימוכין לאמירה זו ניתן למצוא, לכאורה, בסיפורו של 'אחר', אלישע בן אבויה. על פי הגמרא, בעקבות כפירתו של אלישע קראה עליו בת-קול "'שובו בנים שובבים' – חוץ מאחר" (חגיגה, טו ע"א). אלישע שמע קריאה זו, הבין ממנה כי יכולת החזרה בתשובה נשללה ממנו לחלוטין, והחליט לנטוש לחלוטין את דרכי היהדות. בסיפור זה נראה כי מן השמים העידו על אלישע כי נשללה ממנו יכולת התשובה, ואין הוא רצוי יותר בפני שמיא.

במקום אחר דנה הגמרא בנימוסים ובהליכות הנדרשים מהאורח, ומביאה פתגם עממי: "כל מה שיאמר לך בעל הבית – עשה, חוץ מ'צא'" (פסחים, פו ע"ב). כלומר, האורח נדרש למלא אחר כל בקשותיו של בעל הבית למעט בקשה אחת: אם המארח מבקש מהאורח לצאת, הוא לא חייב לשמוע לו. ההנחה היא שבעל הבית לא באמת מתכוון לומר לאורח שיצא, אלא הוא רק מתגרה בו, וכל חפצו הוא שהאורח דווקא יישאר. פתגם זה הובן במקומות רבים כמתייחס לענייננו: על פי הסבר זה, גם כאשר נראה כי הקב"ה דוחה את השב בתשובה, אין הכוונה היא שהתשובה אינה רצויה או אפשרית, ההיפך הוא הנכון: "אלא שסגרו דלתי תשובה בפניו, והיה צריך להפציר עד יפתח הפתח, וזהו מה שאמרו ז"ל "כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה, חוץ מ'צא'… כענין אלישע, אמר: אל תשמע, לו אלא תכנס בתשובה, כי זה חשקו של בעל הבית" (ראשית חכמה). אלישע בן אבויה נהג שלא כהוגן, ולוּ היה חוזר בתשובה – היה הקב"ה מקבלו. חומרת חטאיו של אלישע אמנם הרחיקה ממנו את זמינות התשובה, אך לא ביטלה את האפשרות העקרונית. וכך מסביר ר' ישעיה הלוי הורביץ בספרו "שני לוחות הברית": "אבל איש כזה כמו אלישע, 'אחר', אינו הגון שהשם יתברך יפצור בו להשיאו עצה תשובה שיעשה תשובה, רק אם יעשה מעצמו יעשה, ולא שיפתהו השם יתברך". בכל יום יוצאת בת קול וקוראת "שובו בנים שובבים", אך קול זה נעלם מאזניהם של השקועים בחטאם; עליהם לעשות זאת בכוחות עצמם, הם לא יזכו לאותה קריאה אלוהית. ברם, למרות השקיעה בחטא, שערי התשובה מעולם לא ננעלו בפני איש, גם לא בפני אלישע בן אבויה.

הדברים נכונים גם לגבי פרעה. למרות כל חטאיו, ולמרות שהקב"ה בעצמו הכביד את לב פרעה ועבדיו, האפשרות שלהם לבחור ולעשות את דבר ה', המובא אליהם בפי משה, לא נשללה. בכל רגע יכול היה פרעה לקום ולשלח את בני ישראל מארצו. ההתנגדות למשה היתה בבחירתו המוחלטת. בשל כך חזר ונשלח משה אל פרעה, שוב ושוב, ובפיו אותה הדרישה: "שלח את עמי"; ההתראה לא נאמרה לריק, וחרף ליבו הכבד יכול היה פרעה, מלך מצרים, לשוב אל ה'.