פרשיות השבת, שחוצצות בין פרשיות המשכן ופרשת העגל מדגישות את ההבדל שבין המלאכה האנושית בבניית המשכן לבין הפאסיביות והשביתה בשבת. ההבדל הזה בולט דווקא אל מול חטא העגל- סיאוב המלאכה האנושית. בכל פעולה אנושית, חשובה ועמוקה ככל שתהיה, גם ביטחונית, יש צורך בעצירה לאגירת כוחות ולהבנת המקור האמיתי של הכח

מדי שנה חודש אדר מלווה בקריאה כפולה של פרשות צווי המשכן- פעם אחת בפרשות תרומה- תצוה ותחילת כי תשא, ובפעם השנייה בפרשות ויקהל- פקודי. בין שני הציוויים הללו חוצץ חטא העגל.

אל המבנה הזה של משכן- עגל- משכן מתווספת פרשה נוספת- השבת. בפעם הראשונה כסיום לצווי המשכן הראשון (שמות ל"א י"ב-י"ח), ובפעם השניה לאחר סיום פרשת העגל ולפני צווי המשכן החדש (שם, ל"ה א-ג). כך שלמעשה עומד בפנינו מבנה של משכן- שבת- עגל- שבת- משכן.

מערכת הקשרים שראו חז"ל בין המשכן לשבת היא ידועה ומפורסמת. מצידו של המשכן- למדו שבניית המשכן אינה דוחה את השבת. מצידה של השבת- מלאכות המשכן הפכו להיות אבן היסוד להגדרת מלאכות שבת, שהרי סתם "מלאכה" בתורה מופיעה או ביחס לשבת ויום טוב או ביחס לבניית המשכן [ע"פ השיטה של"ט מלאכות שבת הן המלאכות שנעשו בבניית המשכן- שבת ע"ב ע"ב]. יוצא שבניית המשכן והשבת מבטאים שני מימדים הופכיים. הראשון הוא שיאה של עשיית המלאכה, של הפעולה האנושית "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה, ח), האדם משלים את מעשה בראשית ועושה את הפעולות שמביאות להשראת השכינה. המימד השני הוא שיאה של אי המלאכה "זכור את יום השבת לקדשו… לא תעשה כל מלאכה"– השראת הקדושה מושגת על ידי הפאסיביות המוחלטת.

אל מול הניגוד הזה בולט הניגוד של חטא העגל- בני אדם בוחרים כיצד לעצב את הא-להים בדמותם ובצלמם. עולם היצירה האנושי נשחת וצלם א-להים שבו הופך להיות בסיס לסגידה עצמית.

אלא, שיש צורך באיזון מאוד מאוד עדין, וביכולת דיוק מאוד מאוד גבוהה, כדי להבחין בין המשכן לעגל. אותה תנועת נפש מדהימה של יצירה מקודשת, זולגת בלי לשים לב אל המחוזות של האגו והכח שבפלחן האלילים בכל צורותיו.

לכאן נכנסת השבת, המבקשת ללמד את איש המלאכה היוצר את סודה של השביתה, של יצירת החלל שלתוכו צריכה להיכנס הקדושה. לכן חשוב שהיא תכריע את פעולת היצירה הפועלת- אין בונים את המשכן בשבת. בוני המשכן יכלו לעצור כל שבת כדי למלא מחדש את מעיינות היצירה המקודשת.

"המחדש העליון איננו מחדש, כי אם מעתיק. מביא אורות חדשים חיים ממקום עליון מקורי, אל המקום שעוד לא היו שם. ממקום לא ידעו עיט, ולא שזפתו עין איה, אשר לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם. ובהתגלות הגדולה האישית נוצרה האזן הנאמנה, הלב השומע, אשר לא יאמר דבר שלא שמע מפי רבו, נביאי אמת וצדק, אשר דבר ד' בפיהם אמת."                                                                                         [הראי"ה זצ"ל, הגיון הקודש י"ג]

ובמעבר חד אל השבת הצבאית והביטחונית. להבדיל, כמו במשכן גם בצבא ובמערכת הביטחון, דחיית השבת היא רק לפעילות המבצעית שאינה סובלת דיחוי, אבל לא לעצם בניינו. כישראלים אנחנו מורגלים לגמרי לתודעה של ההגנה העצמית שלנו, שאינה מסתפקת בתפילה הפאסיבית, אלא מתכננת, מתאמנת, מכשירה ופועלת. המרחב הצבאי הוא המרחב המתבקש של כוחו ויכולתו של האדם. לא הייתי קורא לזה האדם היוצר, אבל בהחלט האדם היוזם. מאידך, אני חושב שכל מי שלומד הסטוריה צבאית מתרשם עד כמה יד ה' היא שמובילה מהלכים. עד כמה רעיונות מבריקים יכולים להפוך לכשלון גדול, וכן להיפך. כשקוראים את זה חושבים "אם אתם לא אנשים מאמינים לפחות תודו שאתם ברי מזל גדול".

לכן שביתת השבת היא כל כך קריטית בצבא ובמערכה הביטחונית, ולא רק כהשלמת שעות שינה ואגירת כוחות. זו הפאסיביות שיש בה כדי לבנות את תודעת האדם הפועל כמי שנזכר בכח שפועל איתו, כמי שיוצר מחדש את החלל לקראת נוכחותו של ה' יתברך.