חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁהוּא מְבָרֵךְ עַל הַטוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו) וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. בְּכָל לְבָבְךָ, בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ, בְּיֵצֶר טוֹב וּבְיֵצֶר רָע  וּבְכָל נַפְשְׁךְ, אֲפִלּוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשֶׁךָ. וּבְכָל מְאֹדֶךָ, בְּכָל מָמוֹנֶךָ. דָּבָר אַחֵר בְּכָל מְאֹדֶךָ, בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁהוּא מוֹדֵד לְךָ הֱוֵי מוֹדֶה לוֹ בִּמְאֹד מְאֹד. לֹא יָקֵל אָדָם אֶת רֹאשׁוֹ כְּנֶגֶד שַׁעַר הַמִּזְרָח, שֶׁהוּא מְכֻוָּן כְּנֶגֶד בֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים. לֹא יִכָּנֵס לְהַר הַבַּיִת בְּמַקְלוֹ, וּבְמִנְעָלוֹ, וּבְפֻנְדָּתוֹ, וּבְאָבָק שֶׁעַל רַגְלָיו, וְלֹא יַעֲשֶׂנּוּ קַפַּנְדַּרְיָא, וּרְקִיקָה מִקַּל וָחֹמֶר. כָּל חוֹתְמֵי בְרָכוֹת שֶׁהָיוּ בַמִּקְדָּשׁ, הָיוּ אוֹמְרִים מִן הָעוֹלָם. מִשֶּׁקִּלְקְלוּ הַמִּינִין, וְאָמְרוּ, אֵין עוֹלָם אֶלָּא אֶחָד, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ אוֹמְרִים, מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם. וְהִתְקִינוּ, שֶׁיְּהֵא אָדָם שׁוֹאֵל אֶת שְׁלוֹם חֲבֵרוֹ בַּשֵּׁם, שֶׁנֶּאֱמַר (רות ב) וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם, וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים יְיָ עִמָּכֶם, וַיֹּאמְרוּ לוֹ, יְבָרֶכְךָ יְיָ. וְאוֹמֵר (שופטים ו) יְיָ עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל. וְאוֹמֵר (משלי כג) אַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ. וְאוֹמֵר (תהלים קיט) עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תוֹרָתֶךָ. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר, הֵפֵרוּ תוֹרָתֶךָ עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ: (ברכות ט:ה)

העיצוב הספרותי של המשנה החותמת את המסכת הוא לא פחות מיצירת מופת, והוא מאיר על מכלול המעגלים שבהם כלולה המשנה הזו: הפרק, המסכת, הסדר  והש"ס. 

בבושקה ברכות

 בבושקה היא בובה גדולה שמכילה בתוכה בובה נוספת, קטנה יותר, אך זהה לה.  בתוך הבובה הקטנה הזו נמצאת בובה שלישית, זהה, קטנה עוד יותר. מסכת ברכות עוסקת בשלושה נושאים: קריאת שמע, תפילה וברכות. בפרק האחרון של מסכת ברכות מופיעים, בסדר כיאסטי,  שלושת הנושאים הללו: ברכות (משניות א–ג), תפילה (משניות ג-ד) וקריאת שמע (משנה ה, הדורשת את הפסוק "ואהבת" שבקריאת שמע כדי להגדיר קבלת מלכות שמיים). אולם בכך לא נגמרה הבבושקה. המשנה האחרונה של המסכת כוללת  בעצמה את כל שלושת הנושאים, לפי הסדר: היא פותחת בקריאת שמע, עוברת לכבוד הר הבית, הבסיס להלכות רבות של תפילה ובית כנסת,[1] ומסתיימת בשתי תקנות בענייני ברכות. במשנה האחרונה, כמו בכל הפרק,[2] ניכר הדיאלוג עם המשניות הקודמות: בתחילת המשנה מופיע החיוב לברך על הרעה כמו על הטובה, שמגיב לפרק ה משנה ג: "האומר…על טוב יזכר שמך…משתיקין אותו". באמצע המשנה נאמר: "לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח", במקביל ל"אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש" (ה, א). קדושת שער המזרח נגזרת מכך שהוא  "מכוון כנגד בית קודשי קדשים", אותו ניסוח שהופיע פעמיים בפרק הרביעי (משנה ה, ו), כמקום שאליו המתפלל צריך לכוון את לבו. התקנה שמוזכרת בסוף המשנה, "אדם שואל את שלום חברו בשם", מאירה מחדש את המשניות שדנות באפשרות לשאול ולהשיב שלום באמצע קריאת שמע ("בפרקים…משיב שלום לכל אדם"; ב, א) או באמצע תפילה ("אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו"; ה, א). כפי שראינו בפרק הקודם, כל שלושת חלקי המשנה הם חתימה כעין פתיחה ביחס למשנה הראשונה של המסכת.  

מאלוהים לאדם

מסכת ברכת כולה עוסקת במפגש בין האדם ובין הקב"ה. הבחירה לסיים במפגש שבין אדם לחברו, שבלבו – שמו של הקב"ה, מלמד שגם מערכות היחסים הבין-אישיות הן חלק מן המפגש עם הקודש. היסוד הזה אינו מובן מאליו: תלמידי רבי עקיבא מן הסתם הקפידו על קריאת שמע, על תפילה ועל ברכות, אך כולם מתו, משום שלא נהגו כבוד זה בזה (יבמות סב ע"ב).

החיבור בין האנושי לאלוהי טמון בעיצוב הספרותי של המילים המסיימות את המשנה.  סוף המשנה יוצר  חיבור למשנה שבאה אחריה, ופותחת את מסכת פאה:

אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר. הַפֵּאָה, וְהַבִּכּוּרִים, וְהָרֵאָיוֹן, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וְתַלְמוּד תּוֹרָה. אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. כִּבּוּד אָב וָאֵם וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם (פאה א, א):

במשנה בברכות: "התקינו שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם";  במשנה בפאה –  השלכות התקנה: "והבאת שלום בין אדם לחברו."

במשנה בברכות, הברכה היא בשני עולמות: "מִשֶּׁקִּלְקְלוּ הַמִּינִין, וְאָמְרוּ, אֵין עוֹלָם אֶלָּא אֶחָד, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ אוֹמְרִים, מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם". במשנה בפאה השכר הוא בשני עולמות: "אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא".   

במשנה בברכות: "אל תבוז כי זקנה אמך", במשנה בפאה: "כיבוד אב ואם".

יותר מכול, החיבור מתבטא בפסוק שמצטטת המשנה בברכות כמקור לתקנה של שאלת שלום בשם: "וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים ה' עִמָּכֶם וַיֹּאמְרוּ לוֹ יְבָרֶכְךָ ה'" (רות ב, ד). אחי, הרב דני גנק, העיר לי שפסוק זה מופיע בלב הסיפור של רות המלקטת אחרי הקוצרים (שם ב,  ב-יז), שזהו הנושא של מסכת פאה: מתנות עניים בשדה.[3] 

כאמור, מסכת ברכות מוקדשת ליחס שבין אדם למקום, ובייחוד בהכרה של הברכה שהקב"ה מעניק לאדם. מסכת פאה מוקדשת ליחס שבין אדם לחברו, ובייחוד בשיתוף האחר בשפע.  

משמעות החיבור בין המסכתות מתוך התקנה של שאילת שלום חברו בשם מלמדת על הזיקה העמוקה בין שתי מערכות היחסים הללו. כך שכתב הרב צבי יהודה קוק על משמעות של התקנה: "נקבע ונתברר מתוך כך ערכה האמיתי של התייחסות החברותית הנכונה שבין כל האנשים…שהוא גלויו של הענין האלוקי של שם ה' הנקרא על כל ישראל ועל כל אישי ישראל ועל כל היחסים ההדדיים הרצויים שביניהם" (לנתיבות ישראל עמ' שיז).

תקנת ברכת חברו בשם מלמדת שהאדם לא רק מקבל ברכה מאת ה', אלא שמוטל עליו להעביר  לזולת את ברכות ה'. בסיפור בועז והקוצרים, מוסר בועז את ברכת ה' בכך שהוא מברך את הזולת בשם ה', ו משתף את העניים במתנות השדה.  

החיבור בין האנושי ואלוהי נעוץ גם בדחף שהביא לתקנה. המשפט "עת לעשות לה' הפרו תורתך" מלמד שהברכה לזולת נחשבת לא רק צורך אנושי, אלא היא "לעשות לה'". כלומר, לברך את חבריך פירושו לברך את ה'. במפגש עם הזולת, פוגש האדם את האלוהים.

המבנה הפנימי של המשנה מחדד את היסוד הזה. המשנה מתחילה באהבת ה' ומסיימת בשלום בין אדם לחברו.[4]  מאהבת ה' לומדת המשנה את חיוב לקדש את השם;  שלום בין חברים יש לעשות 'בשם' ה'; פירוש הדבר שגם ביחס לקב"ה וגם ביחס לאדם, יש לקדש את השם.

תחילת מסכת פאה מוסיפה  ומהדקת את הקשרים שין המערכות. רשימת הדברים שאין להם שיעור, שבה פותחת המשנה, כוללת מצוות שבין אדם לחברו כמו גם מצוות בין אדם  למקום.  השכר שזוכים בו כשמביאים שלום בין אדם לחברו, כמו גם בשאר מצוות בין אדם לחברו שהוזכרו במשנה (כיבוד אב ואם וגמילות חסדים), הוא בשני העולמות – העולם הזה, האנושי, והעולם הבא, האלוהי.[5]

בפרקי אבות (א, ב) נאמר: "עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים". מסכת ברכות עוסקת בעבודה – קריאת שמע, תפילה וברכות. מסכת פאה עוסקת בגמילות חסדים – יסוד שמוזכר במשנה  פעמיים, ולו  מוקדשת המסכת כולה. החוט המשולש במשנה באבות, התורה – שכוללת את שני היסודות, והיא 'כנגד כולם' (פאה, שם), גם היא מוטיב המחבר בין  שתי המשניות, ומופיע פעמיים בכל אחת מהן.[6]

כל התורה משום דרכי שלום

מסכת ברכות, המסכת הראשונה במשנה, מסתיימת  בשלום בשם ה', ובכך מקבילה לסיומת של המשנה החותמת את המסכת האחרונה בשישה סדרי משנה, עוקצים  (ג, יב):

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא, לֹא מָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּלִי מַחֲזִיק בְּרָכָה לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כט), יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.[7]

השלום מסיים את המשנה, את ברכת כוהנים, את תפילה העמידה, את הקדיש ואת ברכות המזון. השלום מבטא את משאלת לבה של היהדות; הוא הפסגה שאנו כמהים לה.

במסכת גטין שואל אביי על הלכה שמנומקת במילים "מפני דרכי שלום":

אמר ליה אביי לרב יוסף: מפני דרכי שלום? דאורייתא היא! אמר ליה: דאורייתא, ומפני דרכי שלום. כל התורה כולה נמי מפני דרכי שלום היא, דכתי': +משלי ג'+ דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום! (גיטין נט ע"ב)