מבוא

מאמר זה נכתב על בסיס מאמר של הרמח"ל על אגדות חז"ל.[1]

את כתיבת האגדות מזהה הרמח"ל כחלק מתהליך הכללי של כתיבת תורה שבע"פ ע"י חז"ל. על אף האיסור לכתוב את התורה שבע"פ – "דברים בע"פ אי אתה רשאי לאמרן בכתב" (גיטין ס ע"ב) – ראו חז"ל לנכון לכתוב אותה. זאת משום שברבות הימים והטלאות הפוקדות את עם ישראל, התורה משתכחת ומשום "עת לעשות לה'" בחרו חז"ל ב- "הפרו תורתך" והתחילו לכתוב את התורה שבע"פ.

הרמח"ל מחלק את אגדות חז"ל לשתי קבוצות:

1. מאמרים למודיים.

2. מאמרים באוריים.

המאמרים הלמודיים הם מאמרים של עיקרי החכמה אותם מחלק הרמח"ל לשתיים – חכמה מוסרית וחכמה אלוהית. החכמה המוסרית הם אמירות חז"ל בעניין מוסר ודרך ארץ.בהקדמתו למאמר, מגדיר הרמח"ל שהוא לא יתייחס. החכמה האלוהית היא תורת סוד הטמונה בתוך מאמרי חז"ל. המאמרים הבאוריים הם אגדות חז"ל המתייחסים לביאור פסוקי התנ"ך.

מאמר זה יתאר בשתי חלקים את תפיסתו של הרמח"ל את האגדות. החלק הראשון יתמקד בתיאור האגדות העוסקות בחכמה האלוקית. חלקו השני של המאמר יתמקד באגדות הבאורייות ובאופן שבו ניתן לקרוא ולפרש את הפסוקים.

חלק א – הצפנת סודות האלוקות

לעיל דובר על חששם של חז"ל לשכחת התורה שבע"פ. חשש זה, ע"פ הרמח"ל היה קיים לא רק בחס לתכנים ההלכתיים של התורה אלא אף ביחס לסתרי תורה:

והנה התבוננו עוד וראו, שבחששא הזאת שחששו על חלק המצות ראוי היה לחוש גם כן על חלק סתרי התורה ועיקרי האלהיות. אך אין התקון שמצאו לחלק המצות ראוי לחלק הסודות. וזה כי באורי המצות והדינים אין היזק כלל, אם יכתבו בספר בבאור גלוי לכל קורא, אך חלק הסודות אין ראוי שימסר כך לפני כל הרוצה ליטול את השם, לא מצד יקר המושכלות ולא מצד עמקם. אם מצד יקרם, כי אינו כבודו של הבורא ית' שימסרו סתריו בידי אנשי מדות רעות, אפילו שיהיו חכמים מחוכמים. ואם מצד עמקם, שהרי הענינים באמת עמוקים מאד, ולא יצליחו בם אלא אנשים זכי השכל ומלומדים בדרכי העיון היטב, ואם יפגעו בם שכלים גסים אף בלתי מלומדים בעיונים, יוציאו הענינים האמיתיים היקרים לשבושים ודעות רעות.

ע"פ הרמח"ל בדומה לכך שישנה מסורת הלכתית העוברת בעם ישראל, כך יש מסורת של "סתרי תורה ועיקרי אלוהיות" וחששם של חז"ל לשכחת התורה הינה ביחס לשתי מסורות אלו. על כן, אף את סתרי התורה כתבו חז"ל. אולם, כתיבתה של מסורת הסוד שונה באופיה מכתיבת המסורת ההלכתית. בעוד שאת המסורת ההלכתית כתבו חז"ל בגלוי לכל קורא, הרי שאת סודות האלוהות חז"ל הצפינו בתוך תושב"ע והלבישו אותם בלבוש של אגדות.

הרמח"ל מונה שתי סיבות לכך שאת המסורת של סתרי התורה יש להצפין:

1. מצד כבוד ה' – אין זה מכבודו של ה' שסודותיו ימסרו ביד "אנשי מדות רעות".[2]

2. מצד עומק הסודות – הצפנת תוכן מסוים מבטיחה שרק אנשים חכמים ונבונים יוכלו לגעת באותם סודות.

אם כן, נראה שלדעת הרמח"ל השמירה על סתרי התורה ועיקרי האלוהות לא נעשתה ע"י החבאת ספרים שעוברים בחשאי מדור לדור, אלא היא נעשתה ע"י הצפנת תכנים אלו בתוך הספרות העיקרית והרשמית של התורה שבע"פ, דהיינו המשנה והגמרא.

מסירת המפתחות

על פי הרמח"ל, ביחד עם אופני ההצפנה השונים נתנו חז"ל אף מפתחות שבעזרתם ניתן לפענח את הצפנים השונים:

על כן גמרו לבצוע את הדין, והיינו לכתוב אותם, למען לא יאבדו מן הדורות האחרונים, אך בדרכים נעלמים ומיני חידות, שלא יוכל לעמוד עליהם אלא מי שמסרו לו המפתחות, דהיינו הכללים שבהם יובנו הרמזים ויפורשו החידות ההן, ומי שלא נמסרו לו המפתחות יהיו לפניו כדברי הספר החתום וכאלו לא נכתבו כלל. והמפתחות האלה השאירום ביד תלמידיהם שקבלום מידם. ואמנם עליהם סמכו שלא ימסרו אלא לתלמידיהם אחריהם הגונים כהם, וכן מדור אל דור. והמה הזהירו, וכן צוו לכל משכיל ומלמד שיהא מזהיר ומכריז לכל, שדברי חכמים וחידותם צריכים למוד, ושכל הקרב להם ואין המפתחות בידו אלא רוצה ליכשל. ואולם אחרי הזהירם האזהרה הזאת, אם יבא איש ויעפיל לכנוס בם והמפתחות אינם בידו, וכשל אחור ונשבר, והנה דמו בראשו יהיה והם נפש הצילו.

הרמח"ל אכן מדבר על כך שישנו סוד לא-כתוב שעובר במסורת אולם אין מדובר בתכנים עצמם אלא במפתחות אשר בעזרתם ניתן לפענח את הצפנים שבכתבי חז"ל.

אופני ההצפנה

הרמח"ל אף מונה את הדרכים השונות, את ה"מפתחות" בהם הצפינו חז"ל את הסודות בתוך האגדות:

א. משל ונמשל.

ב. 'דרך העלם' – ישנם אמירות של חז"ל שנראים על-פניהם פשוטים. אולם ישנם תנאים מסוימים שרק בהם אמירה זו נכונה. לדוגמא מביא הרמח"ל את המשפט האמוראי הידוע "הכא במאי עסקינן" – מילים אלו מבטאות תפיסה לפיה גם אם מבינים את תוכן המאמר לא בהכרח יודעים את תוקפו. על כן, כאשר נראה שיש אמירה משובשת ולא נכונה אומר הרמח"ל: "והיודע כל דבר בגבולו ימצאם אמיתים ובלי סתירה כלל".

ג. 'דרך הקלות' – ישנם סודות החבויים בכוונה תחילה באמירות עממיות ופשוטות. דווקא בשל היותם כה פשוטות, האיש שאין עיניו בראשו לא יתן את לבו לכך שבתוך אמירה זה מסתתר סוד גדול.

ד. שמוש במושגים מדעיים של דורם – חלק מן הסודות הלבישו חז"ל בידיעות מדעיות שהיו תקפים לתקפותם. פעמים שאמירותיהם המדעיות של חז"ל לא באו בכדי לקבוע אמת מדעית אלא הם באו כדי לומר באופן מוצפן סוד אלוקי. על כן, גם כאשר האמת המדעית משתנה מדור לדור, אין זה פוגם בסוד האלוקי הנסתר מאחורי הנתון המדעי אותו הם אמרו.

מבחינת הרמח"ל אלו ארבעת האופנים בהם ניתן להבין ולפרש את אגדות חז"ל. כל דרך אחרת שאינה אחת בארבע אופנים אלו, תוביל את האדם לטעות:

אך מה שיצטרך לך לדעת הוא, כי באחד מכל הדרכים האלה, אפשר שיובן מאמר או באור אחד ויהיה אמת, ובשאר כל הדרכים לא יהיה אמת, כל שכן בהחלט, ועל כן אל תבהל בראותך מאמר שיראה לכאורה כוזב ובלתי נאות, כי אם תחכם ותדע באיזה דרך ראוי שיובן, תראה אמיתתו ותמצא נחת. ואולם היודע עיקרי החכמה האלהית הוא ידע הדברים האלה בגבוליהם.

לכל מאמר חז"ל יש דרך מסוימת ומדויקת שעל ידה ניתן להבין את המאמר. אמנם עדיין ניתן לטעות בשימוש במפתחות ולהפעילם במקומות שאינם נאותים לכך. על כך אומר הרמח"ל: "ואולם היודע עיקרי החכמה האלהית הוא ידע הדברים האלה בגבוליהם" – ישנו ידע שצריך להקדים לפירוש האגדות והוא אשר מוביל את האדם לפרשם באופן נכון – "עיקרי החכמה האלהית". ע"פ הרמח"ל כאשר אדם יודע את 'עיקרי החכמה האלהית' הוא ידע גם כיצד לגשת לאגדות ולפרשם בצורה נאותה, מדויקת ונכונה. נשאלת השאלה מהם אותם ה'עיקרים' עליהם מדבר הרמח"ל. ניתן להציע שהוא מכוון אותנו לקונטרס שכתב בשם "מאמר העיקרים". במאמר זה פורש הרמח"ל את עקרונות כלליים בהבנת האלוקות. מבלי להכנס לפרטי מאמר זה, ניתן לומר ביחס להבנת אגדות חז"ל, שישנה מערכת של אמונות ודעות בדבר מציאות ה' היוצרת גבולות פרשנות שעל פיהם ניתן לפרש את האגדות.

עד כה נראה היה שהקשר בין הסודות האלוקיים לבין כתיבתם בצורת אגדות איננו מהותי אלא הוא רק פיתרון טקטי לכך שהסודות האלוקיים לא יהיו פרוצים לכל. אולם הרמח"ל, בהמשך דבריו, רואה בכך קשר מהותי:

ועל כל אלה צריך שתדע, שחז"ל לשיטתם הולכים, שהדברים הגשמיים מתנהגים ומתפעלים מכחות רוחניים למיניהם, דהיינו המלאכים, השדים והמזיקים, וכל דברי העולם השפל מתנועעים בהשפעת העליונים, וכן דברי הגשמיים עושים רושם ברוחניים ומי שלא יכיר הדרך הזה, אי אפשר לו מעולם לעמוד על דעתם כלל ועיקר.

חז"ל הלבישו את הסודות האלוקיים בלבושים גשמיים, היינו באגדות, משום שישנו קשר מהותי בין הרוחני והגשמי. העולם הגשמי מושפע מההתנהלות של הכוחות הרוחניים בעולם וכן ההתנהלות הרוחניים מושפעת מהמתרחש בעולם הגשמי.

הרמח"ל אומר באופן נחרץ שאדם אשר לא מכיר ביסוד זה "אי אפשר לו מעולם לעמוד את דעתם כלל ועיקר". נראה להסביר זאת בכך שאדם שלא מכיר בקשר המהותי שבין הרוחני לגשמי לא יהיה לו את ההנחה התשתיתית שצריכה להוביל בפרשנות האגדות. אדם זה לא יקרא את אגדות חז"ל כסיפור או מסר שמאחוריו עומדים סודות אלוקיים.

חלק ב – סבילות הטקסט – אופני פירוש הכתובים טקסט

הרמח"ל במאמרו על האגדה מתייחס לא רק לאופן שבו יש להבין את מדרשי חז"ל אלא הוא מתייחס אף לאופנים שבהם חז"ל קראו ופירשו את הפסוק. לא סוד הוא הדבר שישנם דרשות רבות של חז"ל שהם אינם פשט טקסטואלי של הכתוב. הרמח"ל נוקט בעמדה לפיה גם דרשות אלו, על אף שהם אינם פשט, הם בכל זאת טמונים בתוך הכתובים עצמם:

הבורא ית' שהכתיב את התורה וכן הנביאים והכתובים, מלבד מה שרצה לכתוב בבאור, שלשון הכתוב יורה עליו ויגידהו, רצה גם כן לרמוז ענינים רבים אמיתיים במעשה ההוא או בדברים ההם הנאמרים, והענינים ההם לא רצה לכותבם בבאור, אלא לרמוז אותם בקצת אותיות, או קצת מלות, והמה ז"ל קבלו הענינים ההם, והרמיזות שבן נרמזו בכתובים, ובודאי שלא יתכן לפרש לשון הכתוב כלו על פי הענין ההוא כלל, כי הרי לא בזה רצה הבורא ית', שיהיה הכתוב מגיד הדבר ההוא, אלא שיהיה רומז אותו.

התורה, הכתובה ע"י הכתבתו של ה', כתובה באופן שיש רובד פשוט של מובן טקסטואלי גלוי ויש רובד נסתר אשר הטקסט טומן בחובו 'עניינים רבים אמיתיים'. בכך ישנה זהות בין האופן שה' הכתיב את התורה לאופן בו חז"ל כתבו את אגדותיהם. בשני אלו הכתוב נכתב בכוונה תחילה באופן אשר הוא מכיל ברמיזה תכנים שלא רוצים לכתבם בביאור. הרמח"ל מסייג ואומר שאין לומר שהעובדה שיש רובד נסתר מבטלת את הרובד הגלוי אלא הם יכולים להתקיים יחד. אולם הרמח"ל מרחיק לכת ואומר אף יותר מכך:

…והקיף בחכמתו על כל הענינים אשר הם אמיתיים בנושא ההוא ואף על פי שאמיתתם לא יהיה בדרך אחד אלא בדרכים רבים שונים, וכמו שנבאר בס"ד, וכתב התורה בדרך ובאופן, שכשתפורש בכל ההבנות שיוכלו לסבול המלות ההן, על פי כללים ומדות ידועות.

לפי הרמח"ל, לא רק הרמז והפשט יכולים לדור בכפיפה אחת באותו הפסוק אלא גם רמזים רבים יכולים להיות טמונים בפסוק אחד – "כל ההבנות שיוכלו לסבול המלות ההן". המפרש מוגבל בשתי הגבלות, האחת במילות עצמם, כלומר אין הוא יכול לשנות את גבולות המילים והשניה בכך שיש "כללים ומדות ידועות". נראה שהכללים אליהם מכוון הרמח"ל הם הכללים אותם הוא פירט לעיל בעניין הבנת האגדות.

סיכום

ניתן לסכם ולומר שישנה זהות בין האופן שבו הרמח"ל ניגש לפרש את אגדות חז"ל לבין האופן שבו הוא מבין את קווי מחשבתם הפרשנית של חז"ל את הפסוקים. בשני אלו נוקט הרמח"ל בגישה שישנם תכנים אלוקיים שאינם נאמרים בפירוש אלא ברמיזות. ביחס להבנת האגדות אומר הרמח"ל שישנן אגדות שתפקידם הוא הסתרת סודות אלוקיים והסיבה שמסתירים אותם היא לא רק מתוך מניעים של אי-חשיפת תכנים אלו, אלא יש בכך רעיון עקרוני – הלבשת סודות אלוקיים בתוך משלים גשמיים מבטאת את התפיסה שיש קשר הדוק בין השניים והרוחני משפיע על הגשמי וכן להפך.

[1] המאמר נמצא באתר 'דעת'.

[2] יש להבין סיבה זו שהרי אם אכן מדובר באדם חכם כיצד העובדה שיש לו מידות רעות תמנע ממנו להגיע לסודות ובכך להגן על כבודו של ה'? ניתן ע"פ זה להציע שלפי הרמח"ל אכן הבנת הסודות האלוהיים היא איננה תלויה אך ורק ביכולת אינטלקטואלית אלא בקומת חיים שלמה הכוללת אף מידות מתוקנות.