להלן נוסח המשנה, שבת ז', ב (ע"פ כ"י קויפמן)[1]:

(ב) אבות מלאכות ארבעים חסר אחת:
החורש הזורע הקוצר המעמר הדש והזורה הבורר הטוחן המרקד הלש והאופה
הגוזז את הצמר המלבנו והמנפסו והצובעו והטווהו המסך והעושה שני בתי נירים
האורג שני חוטים והבוצע שני חוטים הקושר והמתיר והתופר שתי תפירות
והקוריע על מנת לתפור שתי תפירות.
(ג) הצד צבי השוחטו והמפשיטו והמולחו והמעבדו והמוחקו והמחתכו
הכותב שתי אותות והמוחק על מנת לכתוב שתי אותות.
(ד) הבונה והסותר והמכבה והמבעיר והמכה בפטיש והמוציא מרשות לרשות
אלו הן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת.

לפני שאעסוק בניתוח הספרותי של המשנה עצמה, ברצוני לדון בהקשר של המשנה לכל הפרק, הקשר שחשוב להבנת תוכן המשנה עצמה. כאן מתגלה דווקא אי-סדר ספרותי. משנתנו קוטעת את הרצף ההגיוני של הפרק. משנה א' פותחת: "כלל גדול אמרו בשבת", ולאחריה משנה ג'[2]ממשיכה: "ועוד כלל אחר אמרו". בכל מקום במשנה בו מופיעה תבנית כזו של שני כללים, מסודרים הכללים בזה אחר זה. כגון: "כלל גדול אמרו במעשרות… ועוד כלל אחר אמרו" (מעשרות א', א') ועוד[3]. משנה ב' שוברת את הרצף ההגיוני. מכאן מסיק החוקר יצחק גילת[4] כי במקור היו משניות א' וג' צמודות. מקורה של משנה ב' הוא בהרחבה פרשנית לכלל האמור במשנה א': "היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל מלאכה ומלאכה". בתקופה מאוחרת יותר נוספה משנתנו הבאה לפרש, מהן אותן מלאכות עליהן דיברה משנה א'.

הוכחה חזקה למאוחרותה של המשנה מביא גילת מכך שמפרק שמיני והלאה מובאים פרטי המלאכות, ושיעוריהן וסידורן שונה לחלוטין מסדר המלאכות במשנה. כך פרק י"ב מזכיר קודם את החורש (אח"כ את המנכש, המקרסם והמזרד, ולא כאן המקום לדון בשאלת זיקתם או אי זיקתם לחורש), אח"כ את המלקט (שאינו מופיע במשנתנו), אח"כ מופיע הכותב, ואח"כ, בתחילת פרק י"ג, האורג.

אולם, המשנה שלנו, כיחידה אחת, מסודרת במבנה ספרותי בולט. עצם חלוקת המלאכות לקטיגוריות מסדר אותן באופן קליט וקל לזכירה. בתלמוד הירושלמי מוזכרות שתי קבוצות. הראשונה, היא קבוצת 11 המלאכות הראשונות, המכונות "סדר עיסה". זו הסיבה, לפי הירושלמי, שנשנה במשנה "האופה" ולא המבשל, שהוא זה שהיה במשכן[5]. אותו הסבר מופיע בתלמוד הבבלי, שָם הקבוצה נקראת "סידורא דפת"[6].

קבוצה נוספת, המוזכרת בירושלמי בשם ריש לקיש, היא "סדר סעודה". לפי ריש לקיש, זו הסיבה שנשנה במשנה "השוחט", ולא העושה חבורה, שהוא אב המלאכה[7]. ריש לקיש לא מגדיר את גבולות הקבוצה, ולכן יש לנסות לברר מהם גבולותיה. ברור כי המלאכות המופיעות מ"והמעבדו" והלאה אינן שייכות לחלוטין לעניין הכנת הסעודה. ניתן להציע, כי ריש לקיש רואה את קבוצת "סדר סעודה", מהצד צבי ועד המולחו. הפשטת העור קשורה לתהליך הכנת הבשר, וכן מליחת הבשר, שבאה אח"כ. חיזוק להצעה זו נמצא בנוסח המשנה הנדפס בדפוס וילנא (של הש"ס). שם גורסים "והמעבד את עורו". הזכרת האוביקט ("עורו"), באה מפני שנשתנה האוביקט בו אנו עוסקים. עד עתה עסקנו ב"צבי", כלומר בבשרו, והמשנה מונה את המלאכות הקשורות לכך. לאחר המליחה, משתנה האובייקט, ולכן צריך לפרט "והמעבד את עורו", ולא "המעבדו" סתם. אולם, יש לציין כי בכתבי היד החשובים של המשנה מופיע "והמעבדו".

בעקבות דברי ריש לקיש, אפשר לומר שיש כאן שתי קבוצות משנה לכותרת-על של ניצול מרכיבי החיה. קבוצה אחת היא ניצול הבשר לסעודה, וקבוצה שניה היא ניצול העור לשימושיו (ראה בהמשך, שם מוצגת הסתכלות אחדותית על כל המלאכות מ"הצד צבי" עד "והמחתכו", כקבוצת עיבוד העור).

בעוד שבהסבר זה לדברי ריש לקיש בירושלמי, מליחת בשר נתפסת כאב מלאכה, בבבלי ה"מולחו" במשנה התפרש כמוסב על מליחת עור, ואילו המקרה של מליחת בשר מובא ע"י הבבלי[8] כמקרה עצמאי העומד לדיון: רבה בר רב הונא פוסק שהמולח בשר חייב משום מעבד, רבא חולק בקביעה: "אין עיבוד באוכלין", ולבסוף רב אשי מעמיד את דברי רבה בר רב הונא, דווקא במקרה בו מולח הרבה[9].

מסתבר כי קבוצות אלו סודרו על סמך קבוצות מלאכות שהיו קיימות בשפת הדיבור. אנו מוצאים את שתי הקבוצות הראשונות במשנה (הכנת הפת והבגד) בהקשר אחר לגמרי, עובדה שמוכיחה את שכיחותם בשפה: "בן זומא כשראה אוכלסין בהר הבית אומר: ברוך מי שברא את אלו לשמשני. כמה יגע אדם הראשון ולא טעם לוגמה אחת עד שזרע וחרש וקצר ועִמֵּר ודש וזרה וברר וטחן והרקיד ולש ואפה ואחר כך אכל ואני עומד בשחרית ומוצא אני את כל אילו לפני. כמה יגע אדם הראשון ולא לבש חלוק עד שגזז ולִבֵּן ונִפֵּס וצבע וטווה וארג ואחר כך לבש ואני עומד בשחרית ומוצא את כל אילו לפני" (תוספתא ברכות [ליברמן] ו', ב)[10].

הסגנון הספרותי בולט במיוחד בקבוצה הראשונה של 11 המלאכות העוסקות בסידור הפת. הקבוצה בנויה מתקבולת שווה של שני חלקים:

החורש      הזורע הקוצר המעמר הדש והזורה
הבורר הטוחן המרקִד הלש והאופה

ההשוואה גלויה. הפעלים מסודרים על פי בנייניהם: זורע וקוצר מול בורר וטוחן (בניין קל), מעמר מול מרקיד[11], דש מול לש (נחי ע"ו וחריזה) ושוב זורה מול אופה (בניין קל).

כמו כן ברור מדוע בחלק הראשון רק "הזורה" נכתב עם ו' החיבור, כדי לעשותו חותם יחידה. כמו כן, "האופה" נכתב עם ו' החיבור כדי לעשותו חותם יחידה (הן של החלק השני בפני עצמו, והן של כל מלאכות סידור הפת). יופי ספרותי זה מוחמץ בגירסאות אחרות, שמוסיפות ופוחתות ו"וים במלאכות שונות[12].

להורדת המאמר המלא…

        תודה לר' יעקב גנק שעבר על המאמר והעיר הערות חשובות.
[1]     כל הציטוטים במאמר זה ממסכת שבת (משנה) יהיו ע"פ כ"י קויפמן, למעט שינויים קלים.
בכ"י זה, המשנה (ז,ב) מחולקת לשלוש משניות, אולם בכתבי יד אחרים משניות אלו מופיעות כמשנה אחת.
שינויי גרסאות עיקריים: הזורע/ והמנכש והקוצר (כ"י מינכן, וראה להלן); והמנפסו/ והמנפצו (כ"י לו ועוד); שני בתי נירין/ ורין (כ"י רומי ותיקן 108); והבוצע/ והצובע (קטע מהגניזה וכן כ"י פארמה)/ והפוצע (דפוס ראשון של המשנה)/ חסר (כ"י מינכן וכ"י רומי ותיקן 108); והקוריע/ והקורע (כ"י פארמה, ירושלמי כ"י ליידן ועוד רבים) והמוחקו/ הממחקו (ירושלמי כ"י ליידן); והמעבדו/ והמעבד את עורו (דפוס וילנא ועוד); והמחתכו/ והמהתכו (דפוס ראשון); אותות/ אותיות (כ"י פארמה, ירושלמי כ"י ליידן ועוד); והמכבה ומבעיר/ המבעיר והמכבה (רי"ף, קושטא רס"ט); והמכה בפטיש/ בפטיש ובמעצד (דפוס לא ידוע. ראה במבוא של פירוש א. גולדברג למשנה [גולדברג אברהם, פירוש למשנה מסכת שבת, הוצ' ביהמ"ד לרבנים באמריקה, ירושלים תשל"ו]; אבות מלאכות [בשורה האחרונה]/ חסר "אבות" (רי"ף, כ"י רומי הנ"ל). לבירור ערכן של הנוסחאות השונות ראה במבוא של גולדברג לפי' המשנה.
שינוי משמעותי מאד מופיע בכ"י מינכן, אשר מוסיף את מלאכת המנכש לאחר הזורע. נוסח זה מגיע ל39- מלאכות, ע"י כך שהוא משמיט את "הפוצע שני חוטין"! במספר מקורות תנאיים אכן מופיע הניכוש כפעולה הבאה אחר הזריעה, ולמשל: "אבל אדם שעמל וחרש וזרע ונכש" (ספרא, בחוקותיי, פרשה ב'. לדוגמאות נוספות – ראה הערה 29).
[2]     בכ"י קויפמן זו משנה ה'.
[3]     שביעית ז', א-ב: "כלל גדול אמרו בשביעית… ועוד כלל אחר אמרו".
זבים ה', א-ב: "כלל אמר ר' יהושע… ועוד כלל אחר אמרו".
[4]     "פרקים בהשתלשלות ההלכה", עמודים 40-39.
[5]     שבת פ"ז ה"ב.
[6]     שבת עד ע"ב.
[7]     ירושלמי שם, שם.
[8]     שבת עה ע"ב.
[9]     בבבלי עה ע"ב שאלו "היננו מולח והיינו מעבד?!", ותירצו בשם ר' יוחנן וריש לקיש שיש להוציא אחד מהם (רש"י שם ד"ה היינו מולח היינו מעבד רואה את המליחה כחלק ממלאכת העיבוד, ומסתבר שלדעתו מוציאים את המולח מהרשימה), ולהכניס במקומו את מלאכת השרטוט. בירושלמי לא עלתה כלל שאלה כזו. אם הסברנו נכון, הרי שברור מדוע אין להשוות בין שתי המלאכות. המולחו עוסק במליחת בשר והמעבדו עוסק בעיבוד עור.
[10]   לעניין הנוסח, ראה הערה 29. אגב, הנוסח כאן ע"פ כ"י וינה הוא "וְנִפֵּס" (בכ"י ערפורט: "וניפס"), כמו בכתב יד קויפמן (ועוד) במשנה שלנו: "והמנפסו" (ולא "והמנפצו" כמו בכ"י אחרים). בדפוס ראשון של התוספתא נדפס "וניפץ".
[11]    מעמר הינו מבניין פיעל, ומרקיד הינו מבניין הפעיל. הרבה נוהגים לקרוא "המרקֵד", אולם בכ"י קויפמן מנוקד "הַמַּרְקִד", וכן מנקד הבלשן חנוד ילון, במהד' אלבק ("וְהַמַּרְקִיד"), דהיינו בניין הפעיל, ומכל מקום עדיין ישנו דמיון בצורה.
[12]  בהמשך יבואר כי לקבוצות הבאות ישנן כותרות. "הגוזז את הצמר" מהווה כותרת למלאכות הבגד, ו"הצד צבי" למלאכות העור. ניתן לומר שגם כאן, "החורש" הוא מעין כותרת למלאכות הפת, ומתחתיו מסודרות המלאכות חמש כנגד חמש.