בימים אלה אנו סופרים את הימים והשבועות שבין הנפת העומר ובין הקרבת שתי הלחם. בחג הפסח מניף הכהן את ראשית קציר השעורים לפני ה', ושבעה שבועות לאחר מכן, בחג השבועות, מוקרבות שתי כיכרות לחם ביכורים מהחיטה החדשה. קודם להנפת העומר אין לצרוך את תבואת השנה החדשה בכל הארץ, ואילו במקדש יש לחכות עד להנפת שתי הלחם.

מלבד פער של חמישים יום בין המקדש לבין שאר המדינה, קיים הבדל נוסף: איסור אכילת חדש במקדש חל גם על פירות האילן, מה שאין כן במדינה. גם ר' יהודה (במסכת ראש השנה) קושר את שתי הלחם דווקא לפירות האילן: "ומפני מה אמרה התורה: הביאו שתי הלחם בעצרת? מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא. אמר הקב"ה: הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן". מה הקשר בין פירות האילן ובין מנחה של לחמים?

המקדש והמשכן מייצגים מציאות של עולם קדום וטהור; מציאות מתוקנת, כפי שהייתה בגן עדן קודם החטא. על פי תיאור התורה, הפך הלחם למזונו של האדם רק לאחר החטא וההגליה מגן עדן: "וקוץ ודרדר תצמיח לך, ואכלת את עשב השדה… בזיעת אפך תאכל לחם". לפני החטא אכל האדם מפירות האילן, הגדלים כשהם מתוקנים, ללא צורך בעיבוד. החיטה עצמה הייתה פרי, ויש אפילו אומרים שהיא היא פריו של עץ הדעת. 

אם כן, קיים בעצם "איסור חדש" אחד, אולם המימוש שלו שונה בשני המקומות. מחוץ למקדש, במציאות שאינה מתוקנת, אסורה רק התבואה – ממנה עושים את הלחם המעובד, הנדרש לתיקון בידי אדם. במקדש, המבטא את המציאות שקודם החטא, כולל האיסור גם את כל פירות האילן, המתוקנים לאכילה בידי שמים. לכן האיסור חל גם על הבאת הביכורים.

הנפת המנחות של העומר ושתי הלחם נועדה להשרות ברכה ביבולים בכל הארץ. לכן ממתינים ולא אוכלים מיבולי השנה החדשה עד שיתברכו. הנפת העומר בפסח מברכת את מזונו של האדם בראשית הדרך, ביציאה ממצרים, דרך שלבי ההתמודדות, ההיטהרות והתיקון. הנפת שתי הלחם, ביום מתן תורה, מברכת את היבולים בדרגה המתוקנת של המקדש, ולכן הפירות כולם מתברכים.