שאלה:
מה דין גר שהתגייר בקטנותו וכשהגדיל אינו שומר מצוות?

תשובה:

גיור קטן

מקור דין גיור קטן הוא במסכת כתובות (יא,א): "אמר רב הונא: גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין. מאי קמ"ל? דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו". שיטת הרמב"ם, הרמב"ן ובית מדרשו שגיור קטן הינו מדאורייתא. תוספות (על אתר) הקשו שהרי זכיה היא מטעם שליחות והרי אין שליחות לקטן? ותירצו בשם ר"י שכל גירות גר קטן אינה אלא מדרבנן וכאן תיקנו חכמים דין מיוחד. רבי עקיבא איגר (על אתר) תירץ את אותה הקושיה באופן אחר: לשיטתו, במקרה הזה יש שליחות לקטן משום שהכלל "אין שליחות לקטן" נאמר רק במקום שיש צורך במעשה של הקטן (ואז הוא אינו יכול למנות שליח) אבל בגרות אין צורך שהקטן יעשה מעשה. נראה שתוספות יחלקו על רע"א ויסברו שקבלת המצוות הינה המעשה של הגרות.

קבלת מצוות בגיור קטן

כידוע, גיור מצריך בית דין של שלושה (יבמות מו,ב). הראשונים נחלקו אלו משלבי הגיור מחייבים את נוכחות בית הדין. לדעת הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה יג,ו) החובה היא בטבילה. לדעת תוספות (יבמות מה,ב) החובה היא בקבלת הגרות. אנו למדים מכאן כי לדעת תוספות עיקר הגיור הוא קבלת המצוות וזה מתאים לשיטת ר"י בכתובות – קטן אינו חייב במצוות וממילא גיורו הוא מדרבנן. הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (יג:ז) הביא את דין גר קטן כפשוטו ולא סייג זאת לתקנת חכמים. גם הרמב"ן ובית מדרשו חולקים על תוספות וסוברים שגר קטן הינו גר מדאורייתא כפשט הגמרא. את הבעייה שבגיור מי שאינו חייב במצוות פותר הריטב"א בכתובות כשהוא מסביר כי קבלת מצוות אינה עצם הגיור אלא "מצווה" ואינה מעכבת. כיוון שכך, קטן שאינו יכול לקבל מצוות שאינו חייב בהן מתגייר מדין "זכין לאדם". בשטמ"ק בכתובות מובאת בשם "שיטה ישנה" הדעה שבקטן, שקבלת מצוות אינה אפשרית לגביו, היא אינה מעכבת. כשיטת הרמב"ם פסק השו"ע (יו"ד רסח, ז) ואין חולק עליו מבין הרמ"א ונושאי הכלים.

מחאת קטן שנתגייר

בהמשך הסוגיה בכתובות (יא,א) פוסק רב יוסף שקטן שנתגייר יכול "למחות" ולבטל את הגיור לאחר שגדל. לשיטת תוספות (על אתר) גר ששמר מצוות בגדלותו נחשב כמי שלא מחה. הרשב"א מסביר, לשיטת תוספות, כי על מנת שהגרות תהיה שלמה צריך להודיע לקטן שגדל מצוות. יוצא אם כך לשיטת תוספות שאם הקטן לא שומר מצוות לכאורה הגרות מתבטלת. אולם, פשט הגמרא נראה שונה משיטת התוספות – המחאה אינה ביטול הגרות במקרה של אי קיום מצוות על ידי הקטן שגדל, אלא זכות שניתנה לו לחזור בו מהגיור. כך נראה משיטת הרמב"ם שלא הביא את דין המחאה בהלכות איסורי ביאה (שם מרוכזים כל דיני הגיור) אלא רק בהלכות מלכים (י,ג). נראה שהסיבה לבחירתו זו של הרמב"ם היא שאין הוא רואה את המחאה כקשורה לקבלת המצוות, אלא לחוסר רצונו של הגר להשתייך לאומה הישראלית.

הבית יוסף ביו"ד (רסח) מביא את שיטת הר"ן בכתובות בדין המחאה: הר"ן מקשה כיצד ניתן לצמצם את אפשרות המחאה רק לזמן שמיד אחרי שהקטן הפך לבוגר. ומתרץ (בתרוצו השני): "אי נמי דכי אמרינן דכיון שהגדילה שעה אחת ולא מיחתה שוב אינה יכולה למחות היינו שהגדילה כדת משה ויהודית". וכך פסק בשו"ע. ברור שכוונת הר"ן והשו"ע שאם אינם שומרים תורה ומצוות יש להם את הזכות למחות, אבל אין בדברי הר"ן זיהוי בין אי קיום מצוות בגדלות לבין מחאה (בניגוד למה שהבין אחד הרבנים בשו"ת סלולרי).

כידוע, במעמד הר סיני עברו בני ישראל מעין גיור וכניסה תחת כנפי השכינה (כמבואר בתחילת פרק יג בהלכות איסורי ביאה). באותו מעמד גם הקטנים נכנסו תחת כנפי השכינה אע"פ שלא היו בני דעת לקבל מצוות. תוספות בסנהדרין (סח,ב) מביא את הקטנים במעמד הר סיני כראיה שגיור קטן הינו מדאורייתא, שהרי קשה להעלות על הדעת כי הקטנים ביוצאי מצרים לא נחשבו לישראל עד שגדלו (והדבר קשה לכאורה לשיטת ר"י בתוספות בכתובות). הריטב"א (בכתובות) מציין שכאשר הגמרא דנה בדין גיור קטן היא לא מביאה את קטני ישראל במעמד הר סיני, ומסביר ששם לא היה צורך בדין הזכיה על ידי בי"ד כי הם התגיירו יחד עם הוריהם וכן משום שכ"זרע אברהם" הם כבר היו מחוייבים במילה ובכניסה לברית כך שמעמד הר סיני היה רק גמר גרותם.

סיכום

גר קטן שהתגייר בבית דין בקטנותו זכותו בגדלותו למחות, ברם, לרוב מוחלט של הראשונים והפוסקים אי קיום מצוות בגדלות לא מבטל את גרותו (אע"פ שיש לו את הזכות למחות ולבטל את הגרות).

התשובה התפרסמה בעלון 'שבת בשבתו', גיליון 1475, פרשת בהעלותך תשע"ג