…כָּל חוֹתְמֵי בְרָכוֹת שֶׁהָיוּ בַמִּקְדָּשׁ, הָיוּ אוֹמְרִים מִן הָעוֹלָם. מִשֶּׁקִּלְקְלוּ הַמִּינִין, וְאָמְרוּ, אֵין עוֹלָם אֶלָּא אֶחָד, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ אוֹמְרִים, מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם. וְהִתְקִינוּ, שֶׁיְּהֵא אָדָם שׁוֹאֵל אֶת שְׁלוֹם חֲבֵרוֹ בַּשֵּׁם, שֶׁנֶּאֱמַר (רות ב) וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם, וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים יְיָ עִמָּכֶם, וַיֹּאמְרוּ לוֹ, יְבָרֶכְךָ יְיָ. וְאוֹמֵר (שופטים ו) יְיָ עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל. וְאוֹמֵר (משלי כג) אַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ. וְאוֹמֵר (תהלים קיט) עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תוֹרָתֶךָ. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר, הֵפֵרוּ תוֹרָתֶךָ עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ: (ברכות ט:ה)

מן הברכות של בועז והקוצרים לומדת המשנה  שכאשר אדם שואל בשלום חברו, עליו להשתמש בשמו של הקב"ה.[1] לאור הזהירות שיש בכל הקשור לשימוש בשמו של הקב"ה, אנו עלולים לחשוב שההנהגה של בועז והקוצרים לא הייתה ראויה, ולכן המשנה מבהירה  שאין לזלזל במעשי הקדמונים ("אַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ"). המשנה מודעת לבעייתיות של התקנה, ומבססת אותה על פי הפסוק "עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תוֹרָתֶךָ", יסוד המצדיק, במקרים מאוד חריגים, עבירה על דברי התורה.[2] התקנה המעלה על נס את חשיבות השלום בין בני אדם מזכירה את דברי התלמוד על טקס האישה הסוטה, שנערך בבית המקדש:  "לעשות שלום בין איש לאשתו – אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים" (בבלי נדרים סו ע"ב).[3] בעיניי, יש לתקנה  רובד נוסף, סמוי יותר: המשנה כורכת יחד שתי תקנות בענייניי ברכות: הראשונה ביחס למקדש, השנייה ביחס לכל מקום. נראה שהתקנה של שאילת שלום בשמו של הקב"ה התפשטה מהכוהנים לעבר כל אדם. בברכת כוהנים משתמשים הכוהנים  בשמו של הקב"ה: "וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם" (במדבר ו, כז). כמו כן, התקנה נלמדת מדברי הקוצרים, "יברך ה'…", המילים הפותחות את ברכת כוהנים. שמה של התקנה, 'שלום', הוא המילה החותמת את ברכת כוהנים, ונוכחת גם בתפילת העמידה, בברכת 'שים שלום'.

המשנה לא מסתפקת בסיפור של בועז והקוצרים כמקור לתקנה, ומביאה פסוק נוסף: "וַיֵּרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה'  וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה'  עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל" (שופטים ו, יב). הבחירה לציין מקור נוסף לתקנה היא תמוהה; בפסוק הזה מלאך ה' – ולא בן אדם – הוא זה שמברך את גדעון, ובהמשך גם הקב"ה מברך אותו. ייתכן שזה בדיוק מה שרצתה המשנה ללמד: בברכת כוהנים, הכוהן מברך, אך הברכה עצמה באה מאת ה': "ואני אברכם". בפסוק על בועז והקוצרים, האדם מברך; בפסוק על גדעון, מלאך ה' הוא זה שמברך, ואנו למדים שהברכה באה מאת ה'.[4] הפסוקים הבאים רוויים אסוציאציות לברכת כוהנים – הארת הפנים של ה' והשלום:

וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן אֲהָהּ אֲדֹנָי ה' כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי מַלְאַךְ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים. וַיֹּאמֶר לוֹ ה'  שָׁלוֹם…וַיִּבֶן שָׁם גִּדְעוֹן מִזְבֵּחַ לה' וַיִּקְרָא לוֹ ה' שָׁלוֹם (שם, כב-כד).

הזיקה לברכת כוהנים מקדשת את המפגש בין אדם לחברו. היא הופכת את המפגש למקום של נוכחות אלוהית, ואת המברך  למין כוהן ה'.[5] בזמננו התקנה הזו לא נהוגה, אך עדיין כל אחד יכול לבחור להיות כמו הקב"ה – להאיר פנים לכל אדם, ולשאת את הפנים אליו בשלום.

חתימה כעין פתיחה

בדיון על המשנה הראשונה של ברכות הזכרנו את אברהם וולפיש, שהביא את היחס בין המשנה הראשונה בברכות ובין המשנה האחרונה כביטוי לתופעה הספרותית של חתימה כעין פתיחה.  על העיסוק של שתיהן בקריאת שמע  כותב וולפיש: "המסגרת של המסכת קושרת את ענייני המסכת זה לזה מבחינה רוחנית-רעיונית: קריאת שמע נאמרת בפתיחת היום ובסיומו… לא לחינם סידרו חכמי התלמוד את סיפור מותו של רבי עקיבא במסגרת הסוגיה המתייחסת למשנתנו… שהרי 'בשעה שהוציאו את ר"ע להריגה, זמן קריאת שמע היה'".[6]  וולפיש מציין קשר נוסף, סמוי יותר, בין המשניות: במשנה א כתוב:"משעה שהכוהנים נכנסים לאכול בתרומתן", ו במשנה ה בפרק ט כתוב: "לא ייכנס להר הבית". בכך הוא מצביע על זיקה בין  קריאת שמע ובין עבודת הכוהנים במקדש.[7]  

מתוך דברינו ניתן ללכת צעד נוסף בהבנת המסגרת של המסכת. גם בחלק השלישי של המשנה ישנה חתימה כעין פתיחה: מסכת ברכות מתחילה בהגדרת זמן קריאת שמע לכל אדם על בסיס אכילת התרומה על ידי הכוהנים. היא מסיימת בברכה שכל אדם  נותן לחברו, על רקע ברכת כוהנים. מסגרת המשנה מלמדת אותנו את היסוד שליווה אותנו לאורך  כל המסכת: כל ישראל הם "ממלכת כוהנים וגוי קדוש".